כתר המלך חלק ב ריג

ת"כ אמנם הנוב"י דחה שם את דברי הריב"ש זה עי"ש ויתורץ כמו שבארנו ודוק

פרק יב הלכה ז קטנים שנשבעו והן יודעים טעם השבועה אע"פ שאינן חייבין כופין לעמוד בדבריהם לחנכן ולאיים שלא ינהגו קלוח ראש בשבועות כו', והנה הכ"מ כתב הוא בפ"ה דנדה (דף מה ע"ב) כו' והנה נ"ל לענ"ד דצריך לבאר דהכא ע"כ מיירי רבינו בקטנים ממש ולא במופלא סמוך לאיש אשר נדריהן נבדקין שחל נדרן ושבועתן מה"ת אשר זה מבאר רבינו לקמן בפי"א מה' נדרים אלא הכא מיירי בקטנים שהגיעו לחינוך והכא הוי הגיעו לחינוך מעת שיודעים טעם השבועה וזהו שאומר רבינו כופין אותן לעמוד בדבריהם אין כוונתו דב"ד כופין אותו דהא מבואר בגמ' (דף מו ע"ב) שם דא"נ קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ גם הכא נמי כן וצריך לומר דכופין שכתב רבינו קאי על אביו שמחויב לחנכו במצות והכא זהו החינוך שיעמדו בדבריהם וכמו שכתב רבינו שם בפי"ז מהל' מ"א (הל' כח) אע"פ שאין ב"ד מצווין להפרישו מצוה על אביו לגעור ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה כו' וכן מסיק רבינו הכא ואם היה הדבר שנשבע כו' מכה אותו אביו או רבו וגוער בו כו' וכ"ז הוא הכפייה שאביו או רבו מי שמחויב לחנכו הוא כופה אותו אבל לא ב"ד. וא"כ לא נמצא דין זה במס' נדה שם דהתם מיירי רק במופלא סמוך לאיש ורק סמך יש מזה דאמר שם א"נ מופלא סמוך לאיש ל"ד ומ"מ א"נ ב"ד מצווין להפרישו אז לאותן שמוזהרים עליו יש איסור הה"ד לכל קטנים לדידן שהגיעו לחינוך יש מצות חינוך על האב והוא כופה אותו אע"ג דאין ב"ד כופין להפרישו והכ"מ לא באר בזה וצ"ע

הלכה ט השומע הזכרת השם מפ"ח ה"ז היה חייב לנדותו ואם לא כו' וצריך להתיר מיד כדי ש"י לאחרים שהרי א"י שנדוהו וא"ת יודיעהו נמצא כל העולם בנידוי כו' עכ"ל. וכתב הלח"מ קשה דבגמ' אמרו (דף ז) בנדרים ש"מ אין בין נידוי להפרה ולאו כלום והקשו התוס' דה"א דפא"מ דלאפקירותא עד דחיילי שמתא עליו ל' יום כו' והרי"ף ז"ל בפ' א"מ ס"ל דפליגי אהדדי ודחה ההיא דנדרים וכן דעת רבינו ז"ל שכתב בפ"א מהל' ת"ת א"ב נידוי להפרה ולא כלום וא"כ כיון דרבינו נ"ט להתיר מיד משום מכשול וא"כ השתא לא קשה כלל מ"ה א"מ ושפיר שאה"כ דיודיעהו שהוא מודה אותו שביזה ת"ח וכ"ע פרשי מניה וא"כ לא ה"ל לרבינו לדחות דפ' א"מ עכ"ל

ונ"ל לישב דעת רבינו פשוט דא"נ דדין הוא באפקירותא דיחול הנידוי דוקא ל' יום ורק הכא שרינן לאלתר כדי שלא יכשיל א"כ ליתא הכא נידוי כלל דהא הוי כמו שלא נידוהו דהשמתא הוי דוקא תלתין יום אלא ודאי צריך לומר דזה הדין לכ"ע דלא בעי שיחול הנידוי ל' יום וא"כ היכא דאיכא החששא שלא יכשיל ולהודיעהו א"י שרינן לאלתר והתם נמי אמרינן דא"ב נידוי להפרה ולא כלום ולהכי כתב נמי רבינו התם בפ"ז מהל' ות"ת דכשחוזר למוטב מתרינן ליה לאלתר ורק זה כתב רבינו התם דאם ראו ב"ד להניחהו בנידוי זה כמה שנים יניחוהו כיון דהתם ליכא חשש דמכשול אבל הכא אין להניחו ורק מתירין לאלתר מפני החשש שלא יכשיל כיון דלא בעינן ל' יום ואף שגם זהו אפקירותא שמזכיר ש"ש לבטלה סגי בזה כמבואר ודוק

הלכות נדרים פרק א הלכה יז וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש ש בכנויין ה"ז הקדש עכ"ל. וכתב הכ"מ הכא וכשם שאוסר כו' ה"ז הקרש ה"מ שם בגמ' ואינו מבאר הכ"מ היכא משמע זה בגמ'. והלח"מ כתב ה"מ בגמ' (דף י) דקאמר בלשון שבדו חכמים משום דלא נימא קרבן לה' ה"מ דבהקדש נמי נאמרו הדברים ומניה לר"י דקיי"ל כותיה דהוי נמי הכי עכ"ל. ולענ"ד לא הבנתי דברי הלח"מ מאי ראיה הוא מהתם אם על היכא דמקדיש קרבן די בכינוי לקרבן הלא זה כתב רבינו להדיא דכינוי קרבן כקרבן והיינו הרי עלי קונם קונם כו' וזהו שמבאר שם במשנה (דף י) ומבאר הגמ' דהוא דלא לימא קרבן לה' ומה שכתב רבינו היינו היכא דמקדיש בלשון הקדש אם יש בזה כינוי ובזה נמצא בתוס' שם ד"ה ונזירות תימא אמאי לא תנא איסורים כאיסורים והקדשות כהקדשות וי"ל דלמ"ד לשון עכו"ם הוא לא נמצא להם לשון נכרים אלא בהני דתנא ולמ"ד לשון שבדו חכמים צ"ל דלהכי לא תנא דלא כתיב ערך לה' איסור הקדש לה' כמו דכתיב חרם לה' וקרבן לה' עכ"ל

נמצא דלפ"ד התוס' לדברי שניהם בין לר"י ובין לר"ל לא תקנו כינוי הקדשות דליתא גביה כינוי ואין ראיה כלל מכינוי קרבן דהתם איכא קרבן לה' וגם יש לשון כותים בזה. אמנם דברי רבינו הוא מהירושלמי פ"א דנדרים ה"א דשם איתא והלא הערכין והתמורות וההקדשות בפרשה היו ולא תנינן כינוי ערכין וכינוי תמורות וההקדשות אלו תנינן מה הוינן מתני ערקין תמופה הגדר הגרם כו' ומפרשי הירושלמי פירשו דזהו דיחוי דמדחה דלהכי לא תני ליה בזה כינויין והני לשונות לא שייכי כו' אמנם באמת יש לפרש בלשון ניחותא דברי הירושלמי דקאמר הלא ערכין בפרשה הוא ול"ת ואילו תנינן הא הני הכינויין דקחשיב ערקין כו' והטעם דלא קחשיב ליה הוא כמו שכתב בס' שיטה מקובצת שם במס' נדרים וז"ל וכינוי הקדשות כהקדשות לא קתני לפי ששמא אין בלשון כותים שום כינוי כו' ול"נ שהם בכלל כינוי נדרים כנדרים א"נ י"ל תנא ושייר שהרי גם כינוי ערכין לא קתני ואח"כ מביא לשון של הירושלמי שהבאתי כו' וא"כ א"ל דגם הירושלמי נמי אומר דגם באלה נמצא כינוי בהקדשות ערכין ותמורות והא דלא קחשיב להו הוא א"ל כתירוץ הש"מ דהוי בכלל נדרים או תנא ושייר והירושלמי מפרש א"נ כינויין בהני מהו ואומר ערקין תמופה הגדר הגרם וזהו לערכין לחמורה ולהקדשות כמבואר ועיין תוס' בערכין (דף ד ע"א) ד"ה הכל שכתבו דל"ח כינוים על ערכין שלא היו מזכירין ש"ש על הערכין כו' וא"כ זה התירוץ ליתא רק למ"ד לשון שבדו חכמים אבל למ"ד לשון כותים המה צריך לתרץ כמו שכתב הש"ס והירושלמי דבארנו. והנה הק"ע כתב הכא בנדרים בש"ק וז"ל וקשה והלא ביתו קודש לה' כו' גם ביהושע כתיב כלי כסף כו' קודש הוא לה' וי"ל דהיינו קדשי בדה"ב הוא ובכלל חרמין הם אך קשיא דמאיזה הקדשות קשיא להו דבקדושת הגוף פשיטא דכתיב קרבן לה' וגם תנן כינוין דידהו קונם קונח כו' וצ"ע

ולענ"ד לא קשה מידי דלא מקשה הירושלמי על ענין של הקדש היינו קדשי הגוף וקדשי בדה"ב אם יש בהו כינויין דודאי יש במלת קרבן לקדשי הגוף ומלת חרם לקדשי של בדה"ב כמו שאיתא שם (דף י) בגמ' אלא שאל על המלות של הקדשות אם יש כינוי על שם דבר של הקדשות ואומר במסקנא הגדר הגרם כו' והא דלא קחשיב כמו שבארנו הוא ודוק

הלכה א במשל"מ כתב הב"י בשם הרשב"ץ ובתשובה אחרת כתב שמתא נראה שהוא נידון כאיסור שאם אמרו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה ואפשר נמי דבכל ענין יהבינן ליה חומר נדר לחול ע"ד מצוה וחומר שבועה לחול ט"ד שא"ב ממש אבל מה שנראה ודאי בזה שדין שבועה י"ל שהרי מיחסר גברא כו' ותימא דבריש נדרים קאמר איידי דתנא נדרים דמתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמתסר חפצא עליה וצ"ע עכ"ל. ולא הבנתי לענ"ד קושיתו דל"ק מירי דבמשנה על וחרמים כחרמים מפרשי להו התוס' והרא"ש שם דהיינו או חרמי קדשי בדה"ב או חרמי כהנים וע"ז ניחא שפיר דמתסר חפצא אבל מלת שמתא שאומר הרשב"ץ אינו נכלל כלל במלת וחרמים שאומר שם במשנה ושמתא הוא היכא שאומר מנודה ובודינא ממך דכ"ע אסור וזהו מיתסר גברא כדברי הרשב"ץ כמבואר. והנה ראיתי דבר תמוה ברש"י דנדרים (דף יח ע"ב)