כתר המלך חלק ב ריב

תמוהים לי דברי הרמב"ם פ"ט מהל' שבועות ה"ז וז"ל וישבעו אחר תביעת בע"ד בעצמו או שלוחו הא בשלוחו אינם חייבין וה"ל לפרש אם היה ע"ז הרשאה וצע"ג עכ"ל. וכן ראיתי להפני משה בירושלמי דשבועות ה"ט שם כתב וז"ל שלח ביד עבדו משמע דוקא עבדו קתני אבל שלוחו ישראל מהני וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם בה"ג אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אתר תביעת בע"ד עצמו או שלוחו ובת"כ גריס שלח להן ביד בנו וביד עבדו או ביד שלוחו אז שאמר להם הנתבע משביעני אני עליכם יכול יהו חייבין ת"ל ושמעה קול אלה עד שישמעו מפי התובע ונראה דטעמו ז"ל דלא פסק כהאי ברייתא משום דבגמ' (דף לג ע"ב) איתא ובפשיטות אמר בבא בהרשאה מהני בתביעת ממון היכא דלא הוי כפיה עכ"ל

והנה צריך לבאר כונתו דודאי להכי תני עבדו משום דס"ל כשיטת הי"א שהובא בח"מ וסי' קכג) דעבד אינו בא בהרשאה וכמו שמדייק הכא התוי"ט במשנה עיי"ש אמנם כבר דחה זה שם התוס' חדשים ובתוס' רע"ק ז"ל דלרבותא קאמר עבדו אף שידו כיד רבו מ"מ אינו חייב אבל א"ל דגם עבד בא בהרשאה כשיטת הש"ע תחלה שם ומה שכתב עוד הפ"מ ונראה דטעמו דלא פסק כהך ברייתא משום דבגמ' דידן כו' ולא ידעתי איך מצא בגמ' דידן חולק על הברייתא ודאי שם הברייתא בת"כ ניחא דמיירי שלוחו בלא הרשאה וע"ז ס"ל להגמ' דידן נמי דאינו חייב והמשנה דנקיט רק עבדו הוא משום רבותא דאף דידו כיד רבו דמי ודברי רבינו דלא מחלק אם בא בהרשאה אינו מיושב רק כפי שמבאר הלח"מ לעיל בפ"ז ה' ו' דרבינו ז"ל ס"ל דהיכא דהשליח תובע הממון חייב אף אם עשאו בעדים בלא הרשאה ורק אם השביע ע"י השליח בלא תביעה אז אינו חייב ומה שאמר הגמ' בבא בהרשאה הוא ל"ד רק שעשאו שליח לגבות הממון והאריך בזה שם והפ"מ וכן הגר"ע ז"ל לא הביאו דברי הלח"מ וצ"ע

הלכה יד כ"מ שאמרנו פטור כו' בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מהנה כו' עכ"ל. וכתב הלחם משנה ד"ה אבל ועוד קשה לרבינו למה שביק טעמיה דרבא דאמר משום דהוי דבר שבכללו ויצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חידושו נקרא דלאחת מאלה לא צריך להכי ויותר ה"ל למיפסק כטעמיה של רבא דהילכתא כותיה לגבי דאביי ולא כטעמיה וצ"ע ברי"ף ור"ן כו' עכ"ל. ולענ"ד נ"ל לישב הקושיא כן דרבינו ז"ל ס"ל מכת קושית התוס' סוף מס' שבועות דאיתא שם חייבין משום שבועת ביטוי תימא דנימא דיצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חידושו כמו דאמרינן בפ"ג גבי שבועת העדות ונ"ל דלא דמי דהתם יצא להקל הילכך הוי חידוש אבל הכא יצא להחמיר לפי דכופר ממון א"כ א"ז חידוש עכ"ל. ולרבינו ז"ל לא ניחא ליה החילוק של התוס' ורק מפני קושיא זו מפרש לה הגמ' כמו שפירש שם המהרש"א ז"ל (בדף כה ע"ב) הוה מצי לפרש דרבא קאי נמי אהא דפריך מעיקרא אלא לרב למאי הילכתא אפקיה קאמר רבא דלהכי אפקיה דהוי דבר שהיה בכלל ויצא אין לך בו אלא חידושו בלבד דהיינו בראויין להעיד בב"ד וי"ל דאפקיה דהוה חייב נמי משום שבועת ביטוי בפסולי עדות ושלא בב"ד וקושטא דמילתא פירש רש"י דלרבא לא צריך למעוטי שבועת ביטוי מלאחת כו' עכ"ל. וס"ל לרבינו דמכת קושית התוס' ס' המ"ס דחייבין בשבועת הדיינים משום שבועת ביטוי מוכת דזה דיצא לידון בדבר החדש לא נדע למעט דאין חייבין שתים וזה ידעינן הכא בשבועת העדות רק מקרא דלאחת דאינו חייב שתים כמו שאמר אביי ורבא דאמר אין לך בו אלא חידושו קאי לתרץ רק מה דמקשה לרב אלא למאי אפקיה כמו שמפרש המהרש"א וניחא נמי קושית התוס' במס' שבועות (דף יט ע"א) דס"ל דרע"ק ור"א ס"ל דחייב חטאת קבוע מזה כיון דיצא לידון בדבר החדש ולפ"ז ניחא דמזה דיצא לידון בדבר החדש לא פטרינן ליה לגמרי כמבואר ועיין לקמן בה' שגגות מה שנבאר שם

פרק י הלכה א האשה שהשביעה עד אחר שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העידו היתה נושאת ונוטלת כתובה כו'. וכתב הלחם משנה שם בגמ' אמרו ה"מ בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא ופירש רש"י כגון דא"ל לדידה חוץ לב"ד מת בעלך ולא א"ל עדות בב"ד כשהתביעתו לפי שהיא יכולה לילך לב"ד ולומר מת בעלי ולא צריכא לשום עד ולא הזכיר זה רבינו ולא ידעתי למה עכ"ל

ונ"ל לענ"ד לישב דברי רבינו כן דלהכי השמיט זה דהנה לפי מה שכתב הנוב"י (בסי' לג) באה"ע במה"ק שם דיש מוכרח לומר דלדעת רבינו עד אחד כשר הוא מה"ת נאמן לעדות אשה ורק מה שנאמן אשה שארי פסולי עדות וכן מה שהיא בעצמה מעידה זהו רק מדרבנן וא"כ תקשה טובא כיון דפוסק רבינו דהיכא שהיא אמרה שמת בעלה דאינה גובית רק עיקר כתובה ולא תוספת וכמו שמבואר בשם רבינו באה"ע (סי' יז ס' מד) דזה דנלמוד ממדרש כתובה הוא העיקר ולא התוספות כתובה וא"כ זהו רק אי היא בעצמה הגידה אבל אם עד אחד כשר העיד לה אזי גובית אפילו תוספת כחובה כיון דמה"ת נאמן הוא ואף. שהב"ש כתב שם בס"ק קכ"ט דע"פ עד אחד וכותי מסל"ת אינה גובית תוספת זהו רק לפ"ד הפוסקים דעד אחד כשר נאמן רק מדרבנן ודמי לאם העידה בעצמה אבל אם עד אחד כשר נאמן מה"ת אזי אמרינן אף תוספת כתובה גובית וכן כתב הנוב"י בעצמו דכיון דהוא מה"ת גובית תוספת וא"כ תקשה מ"ט אינו חייב קרבן שבועה אי אמר לדידה ולא לב"ד הלא אם יעיד בב"ד תגבה אף התוספת ואם היא תאמר אין לה תוספת וא"כ מפסידה במה שאינו מעיד אך הב"ש כתב שם שתלוי בשני הטעמים אם הטעם שגובית כתובתה מחמת מדרש כתובה מזה אינה גובה תוספת אבל אם מן הקו"ח שב"ש אומרים שם אם נכנסין כו' אז גובית אף תוספת כתובה כן כתב שם בשם המהרשד"ם וא"כ ניחא שפיר דהנה במס' כתובות (דף פא) אמר הגמ' שם בתחלה מאן שמעת ליה דדרש מדרש כתובה ב"ש משמע דרק ב"ש דריש מדרש כתובה ועפ"ז כתבו התוס' במס' כתובות (דף נג) ובמס' יבמות (דף קיז) דמשמע דרק ב"ש דריש מדרש כתובה ולא ב"ה ומשה"כ חזרו ב"ה להורות כב"ש הוא מטעם קו"ת א"כ ודאי דגובה אף תוספת כתובה אבל התוס' כתבו שם דלבסוף דמסיק יבם כאחר דמי אז אפילו לב"ה דרשינן מדרש כתובה וכן באמת שם בירושלמי בפ' האשה ביבמות חשיב בית הלל נמי מן הדורשים מדרש כתובה ופירש הפ"מ היינו לאחר שחזרו להורות כב"ש משמע דלא משום קו"ת ועפ"ז ס"ל נמי הסוגיא (דף נג) דאמר שם גבי ארוסה שאין אני קורא זה לכשתנשא לאחר תטול וכתבו התוס' שם דהוי משום דדרשינן מדרש כתובה והקשו מ"ט פסקינן כב"ש נגד ב"ה אך לפי מאי דמסיק שם (דף פא) א"ל דאף ב"ה דרשי כסברת הירושלמי ויבם אחר הוא ולהכי פסקינן כן

ועתה יבואר כן רב פפא שם במס' שבועות א"ל דס"ל כפי שאומר הגמ' תחלה במס' כתובות (דף פא) דרק ב"ש דרשי מדרש כתובה וב"ה חזרו מטעם קו"ח וא"כ גובה הת"כ אף אם היא תאמר בב"ד בלא עד ולהכי א"ת ק"ש היכא דאמר לדידה אבל אנן דפסקינן דאינה גובה את ת"כ היכא שהיא העידה בב"ד וע"כ צ"ל דלדידן הוא הטעם משום מדרש כתובה וס"ל דאף ב"ה דרשי זה ומשה"כ חזרו וכפי הסוגיא שם (דף נג) דאמרינן גבי ארוסה וכדברי הירושלמי שבארנו וא"כ לדידן אף אם אומר לדידה מ"מ חייב קרבן שבועה משום דמפסידה התוספת כמבואר. ומכש"כ א"נ כדברי הריב"ש ז"ל בתשובה שהביא שם הנוב"י דהביא הוא ראיה מדברי רב פפא במס' כתובות (דף קו) כששמעה שמת בעלה בעד אחד ס"ל דעד אחד אינו נאמן מה"ת ואינו נכנס עפ"י לנחלה עפ"י עי"ש א"כ א"ל שפיר טפי דר"פ אזיל לשיטתו דהוא ס"ל דעד אחד אינו נאמן מה"ת ומשה"כ עד אחד שוה להיכא שאמרה היא אבל אנן דפסקינן דעד אחד נאמן מה"ת והיא בעצמה לא א"כ איכא חילוק לענין