כתר המלך חלק ב רי

מיירי ע"כ תרווייהו בין שלא אוכל ובין שלא אשתה בכולל דברים האסורים עם דברים המותרים וה"נ לר"ל מיירי תרווייהו בשוה כמבואר. וכן מסיפא דתוספתא דאיתא התם שבועה שאוכל ואכל מ"א שבועה שאשתה ושתה משקין האסורין פטור ור"ש מחייב כצ"ל ובתוספתא שלפנינו יש ט"ס ומפרש לה המהרש"א ז"ל בשם המהריב"ל שם בשבועות (דף כד ע"א) בתוס' ד"ה אלא דלר"ל מיירי התוספתא במפרש ח"ש וכדמוקי למתניתין עיי"ש ור"ש דמחייב הוא משום דס"ל כל שהו למלקות ואי אכל כ"ש לא פטר עצמו בזה באכילות אסורות דאסור נמי בכ"ש וכן מ"כ במשקין מיירי נמי לרבנן במפרש כ"ש דאומר בח"ג דאוכל אבל אם לא מפרש הוי משקין נמי ברביעית כמו שאר איסורי שתיה דנקיט האוכל והשותה בחד גוונא כמבואר

ונ"ל לומר אף דרבינו לא כתב זה דשיעור שתיה הוא ברביעית רק באופן זה רק היכא שנשבע שלא ישתה בפירוש מ"מ גם לעיל בה' ג' במה שכתב היכא שנשבע שלא יאכל חייב אף על שתיה גם התם שיעור שתיה הוא ברביעית ואף שאומר שלא אוכל ואכילה הוא בכזית מ"מ אי שתה א"ת אלא על שיעור שתיה רביעית והראיה לזה הוא ממה שכתב רבינו לקמן בה' ו' דהאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים דשתיה בכלל אכילה והואיל ופרט ואמר שלא אשתה חייב שתים גילה דעתו שאינו בכלל האכילה וא"נ דאי אומר לא אוכל החיוב או שיתה הוא בכזית כמו האכילה וא"כ תקשה מנ"ל דאתי לומר לחייב שתים שאין דעתו לכלול בזה דלמא להכי אומר שלא אשתה כדי שיהיה השיעור ברביעית והוי כמו שאומר על הככר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה דאינו חייב אלא אחת והוא משום בחחנה מחייב רק על הכזית ואח"כ אומר על כולו וה"נ תחלה אוסר עצמו בכזית שהוא פחות מרביעית ואח"כ אומר שלא אשתה לאסור רביעית שהוא יותר ונמצא דאינו חל עוד ע"ז השבועה מו התם בשלא אוכלנה כולו ורק אם שאל על הראשונה שהוא בכזית אז חייב על השניה שהוא ברביעית דאי אשכח רוחא חייל אלא ודאי אף היכא שאומר שלא אוכל נמי שיעור שתיה ברביעית כמבואר. וא"כ יצא לנו מזה תירוץ נכון לתרץ קושית התוס' (דף כב ע"ב) ד"ה אב"א קרא וז"ל כיון דאיכא סברא קרא ל"ל דה"פ כו' ומתרצים בדוחק. ולפ"ז ניחא כן דהנה אם ילפינן מסברא דשתיה בכלל אכילה והוה רק משום דלשון ב"א כן דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א כמו שכתב הכא הר"ן ז"ל בשם הבה"ג וא"כ אי אומר שלא אוכל לא נאסר בשיעור רביעית שהוא לשון תורה בשתיה ורק כאיסור אכילה כיון דאינו מזכיר מלת שתיה והוה כמו שמפרש לה המשל"מ הכא ותמצית דבריו הוא כן דהיכא דמזכיר בשבועה מלת אכילה אף דבלשון ב"א הוא פחות מכשיעור כזית מ"מ אמרינן שדעתו הוא לאסור על עצמו שיעור אכילה שבכל התורה שהוא כזית אבל גבי קונמות כיון דאינו מזכיר מלת האכילה נשאר האיסור בכ"ש כלשון ב"א וה"נ כן אי לשון שתיה בכלל אכילה מסברא מלשון ב"א ולא יבאר שיעור על שחיה וא"כ יהא השיעור כלשון ב"א כמלת אכילה שאומר בפירוש והוה כזית שהוא פחות מרביעית אבל א"נ דהוא מקרא וא"כ בשעה שאומר שלא אוכל כונתו הוא שלא ישתה נמי וכמו שאומר שלא אוכל ושלא אשתה בפירוש והוה שיעור שתיה ברביעית והוי כמו שאמרה תורה כל דם לא תאכלו ואעפ"כ אמרינן במס' יבמות (דף קיד ע"ב) דשיעור של דם הוא ברביעית וע"כ צ"ל מה שכתב רבינו לעיל בפ"ו מהל' מ"א האוכל מן הדם כזית חייב כמו שבארנו דקרש הדם ועמד על כזית אבל אם הוא שתה דרך שתיה הוי ברביעית וה"נ אם שתה המשקין שנשבע חייב רק ברביעית שזהו שיעור מה"ת אבל אם הקריש ועמד על כזית חייב כמו גבי דם השיעור הוא ולהכי ילפינן מקרא לאסור ברביעית דוקא כמבואר

והנה לכאורה קשה מהא דכתב רבינו לקמן בפ"י מה' תרומות הל' ב' אחד האוכל כו' ואחד השותה כו' וכשם שאכילתה בכזית כן שתייתה בכזית וכדברי רבינו איתא מפורש בתוספתא דמס' תרומות פ"ו דשיעור שתיה דתרומה הוא בכזית וכתב בס' חסדי דוד מפרש התוספתא דאף דכל האיסורין שתיה הוא ברביעית מ"מ תרומה דילפינן מקרא דכי יאכל קודש הוי בכזית וא"כ ה"נ כיון שאיסור שתיה הוא מה שאומר לא אוכל דלמא הוי נמי בכזית מ"מ נ"ל לומר דלא דמי כלל דהא חזינן גבי דם אף דכתיב וכל דם לא תאכלו מ"מ אמרינן במס' יבמות דהוי ברביעית. וע"כ צ"ל כן דהתם גבי דם כיון דתחלה היה משקה וע"ז אמרה התורה בלשון אכילה אמרינן דגביה הוי השיעור ברביעית כמו כל איסורי שתיה דהוא ברביעית ורק אם הקריש ונעשה יבש אז הוא בכזית דזהו אכילה אבל גבי תרומה כיון דתחלה היה אכילה ואח"כ עשה מן האכילה משקה אמרינן דהוה השיעור כמו שהיתה תחלה אכילה ונאסר מטעם אכילה הוה בכזית אבל הכא דאמרינן אי אומר לא אוכל כונתו נמי שתיה וכאילו אומר בפירוש לא אשתה דמי להא דמשקה של דם דנאסר בתחלה והוה ברביעית כמבואר ועיין לקמן שם בהל' תרומות מה שבארנו ובלא זה לא קשה עיי"ש ודוק

פרק ה הלכה כ ולמה אינו לוקה משום שבועות שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו כו' ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין כו' עכ"ל. והנה הנוב"י במה"ת ח' אה"ע (סי' טז) מבאר דברי רבינו כן בענין התראת ספק דהספק שתלוי ביד אחרים בזה אמרינן התראת ספק ל"ש התראה ורק בדבר המפורש בתורה היינו לענין תרומה וקודש דאפשר בשאלה ואפילו הוא של אחרים ותלוי בהן שיוכלו לשאול מ"מ הוי התראה דהא הלאו לא יוכל היות באופן אחר וזהו הכונה המפורש בתורה היינו שהלאו הוא רק על אופן זה וזהו שחשיב בהל' סנהדרין בהלוקין זר שאכל תרומה או חלה והוה התראה בהו אף דישנה בשאלה אבל שבועת שוא אף שמפורש בתורה ל"ת מ"מ אינו מפורש על הספק כו' ע"ש

והנה ראיתי בס' הפלאה בחידושיו לבסוף שכתב במס' קדושין דף עח) שכתב לבאר שם בגמ' דאמר א"ה א"ס גרושה וחלוצה א"ח כו' וכתב לבאר הא דלא הקשה על המשנה דמס' מכות (דף יג) משום דהריטב"א ז"ל כתב דלרבא דאמר דאינו לוקה על לא יקח עד שיקדש ויבעול וא"כ הוה התראת ספק שמא לא יבעול ורק ס"ל דהתראת ספק שמה התראה והרמב"ם כתב בפ"ה מהל' שבועות דבלאו שאינו מפורש בחורה לא מהני התראת ספק וא"כ א"ש דבל"ז כו' כיון דחלוצה לא ידעינן אלא מדרשא דואשה דה"ל לאו שאינו מפורש בתורה לכך ליכא מלקות דה"ל התראת ספק משא"כ לבתר דמשני כו' דאיכא מלקות בביאה גרידא דה"ל התראת ודאי בשעת ביאה כו' עכ"ל. משמע דמפרש דזה דאומר רבינו אא"כ היה לאו מפורש בתורה היינו שיהיה הלאו כחוב מפורש ולא דנלמוד מדרשא וזה אינו לענ"ד חדא דא"כ דנחלק בזה א"כ תקשה אף לר' יוחנן דס"ל במסכת פסחים (דף סג) השוחט את הפסח על החמץ לוקה אע"פ שאין עמו בעזרה משום דהתראת ספק שמה התראה אכתי נימא דזהו רק השוחט דכתיב הלאו מפורש בתורה אבל המקטיר אימורין ה"ח דיליף מדרשא דסמיך ללא ילין כל שישנו בבל ילין וחייב נמי בזה כמו דדרשינן החם וא"כ נימא דבזה לא יהיה התראה ולא מצינו בזה שום חילוק ועוד דהא הלאו גופיה הכא של לא תשא גבי שבועת שוא הוא מפורש בחורה ומ"מ ס"ל לרבינו דהכא לא לקי משום דתלוי בדעת אחרים או כמו שכתב הכא הלח"מ דהספק הוא בזה גופיה אם הוא שקר או שוא אבל בזה לא מצינו חילוק אי הלאו כתוב מפורש או אתיא מדרשא אלא הוא כמו שכתב לפרש הנוב"י דרק היכא דלא מצי לקיים רק ע"י התראת ספק בזה אמרינן דהוי התראה כמבואר ועיין לקמן בפ"א מהל' ק"פ מה שנבאר בזה עוד

פרק ו הלכה ה כיצד מתירין כו' יבא ויאמר על כו"כ נשבעתי ונחמתי כו'. והנה זה שאומר רבינו על