כתר המלך חלק א צט

והש"ע דהתם ס"ל כרב יוסף תקשה ודברי הטור ניחא דהוא פוסק התם בסי' ר"ל נמי כדי פרנסתו שפיר פוסק ה"נ כרב ועל רבינו והש"ע קשה

ונ"ל ליישב דעת רבינו והמחבר כן דהא לכאורה תקשה התם דמקשה במס' ב"ב (דף קנ) וכל היכא דתני כל שהו לית ליה שיעורא והא תנן ר"ד ב"ה אומר חמש רחלות כו' וחכ"א חמש רחלות גזוזות כ"ש ואמרינן כמה כל שהן אמר רב מנה ופרס כו' התם בדין הוא דלא ליתני כ"ש ואיידי דקאמר ת"ק שיעורא רבא אמר איהו נמי שיעורא זוטא קרי ליה כ"ש וכתבו התוס' ד"ה וכמה וא"ת ומאי מקשה הלא הוא חולק על רב דלעיל וי"ל דה"ק מי פליג על רב בכל הני עכ"ל. וא"כ תקשה טובא מ"ט אינו מקשה לרב יוסף מגמ' זו דביצה דאמר דלרב דאף דאמרה המשנה כ"ש מ"מ הוא כזית ומכש"כ מהתם דחולין דפליג ר' אלעזר על רב ואמר כל שהו מ"מ מקשי דמי פליג על רב בכל הני אמאי לא פריך מהכא דלא מצינו שום חולק על רב בזה ודאי ה"ל להגמ' להקשות מזה. וע"כ נ"ל ליישב כן דהנה בגמ' שם בביצה (דף יז ע"ב) אמר רבא הלכה כב"ה וכתנא דידן והקשו המפרשים מאי אתא רבא לאשמועינן פשיטא דהלכה כב"ה וכסתם משנה ולא כברייתא. ונ"ל לומר כן דהנה א"ל דגם רבא יסבור כרב יוסף דכל היכא דאומר כ"ש הוא ממש ומ"מ הכא ס"ל לרב דבעי כזית דוקא ותקשה מ"ט אומר המשנה כל שהו אמנם כתבו התוס' שם בב"ב (דף קנ) ד"ה איידי והא דתנן תנור תחלתו ארבעה וסופו כ"ש ואמרינן מאי כ"ש טפח א"ל דאיידי דנקיט שיעורא רבה נקיט נמי שיעורא זוטא עכ"ל. וא"כ א"ל כן דהמשנה דאמרה ונשתייר כל שהו אתיא רק לב"ש דאמר תחלה דבעינן שני תבשילין ושני תבשילין הוא ודאי שני שיעורים אשר בכל אחד כזית ואמר ונשתייר כ"ש מהשני תבשילין סומך עליו ואף דאית ביה כזית מ"מ קרי ליה כ"ש כמו התם גבי תנור דתחלתו ארבעה וסופו כ"ש ושם הוי כ"ש טפח כיון דתחלתו הוה יותר וה"נ לגבי השני תבשילין דצריך בתחלה אומר די אם נשתייר כל שהו והוא כזית וא"כ נמצא דהסתם משנה זו אתיא כב"ש וה"א דהלכתא הכי קמ"ל רבא דמ"מ הלכה כב"ה דדי בתבשיל נמצא לפ"ז ניחא פסק רבינו והש"ע דהכא אף רב יוסף מודה דבעי כזית דזה דאומר כ"ש הוא מסקנת המשנה לדברי ב"ש ולכ"ע בעינן הכא שישתייר כזית כמבואר ודוק

הלכה יח כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים והנשים קונה להם בגדים כו'. והנה הב"י באו"ח (סי' תקפט) תמה ע"ד רבינו אלה וז"ל ומ"ש הקטנים נותן להם לא מצאתי מפורש דאע"ג דאמרו בע"פ על רע"ק שהיה מחלק קליות ואגוזים זהו רק כדי שלא יישנו הקטנים אבל הכא דלא שייך האי טעמא מנ"ל וצ"ע. ונ"ל כי דברי רבינו הוא מפורש בתוספתא בפ"י דפסחים וכן הובא בירושלמי פ' ע"פ וז"ל מצוה על האדם לשמח בניו וב"ב ברגל במה משמחן ביין ר' יהודה אומר הקטנים בראוי להם והנשים בראוי להן ובירושלמי איתא כן במה משמחן ביין ר' יהודה אומר הנשים בראוי להן כגון מסוים כו' וקטנים בראוי להן כגון אגוזים ר"ט הוה עביד כן ומפרש הק"ע דר"ט עביד כן בע"פ ולפי האמת לא צריך לומר כן אלא עביד כן כר"י בכל רגל ולהכי פוסק רבינו כר"י אף דת"ק אמר ביין מ"מ כיון דר"ט עביד עובדא כותיה דר"י פוסק כותיה ודוק: פרק ז הלכה א חולו של מועד אע"פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מ"מ מפני שאיסורו מדברי סופרים ולא כל מלאכת עבודה נאסר בו כיו"ט שסוף הענין שנאסר בו כדי שלא יהא כיום חול לכל דבר לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מותרות בו עכ"ל. והנה הרה"מ מבאר הכא דרבינו ס"ל דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא רק מדרבנן ומה"ת ליתא איסור בזה והקרא אסמכתא בעלמא וכן ס"ל להתוס' והרא"ש ז"ל והנמ"י במס' מע"ק דהוי רק מדרבנן איסור מלאכה בחוה"מ והרמב"ן ז"ל חולק ע"ז וכמו שהביאו התוס' והנמ"י ומבאר דכל מלאכה שאינו לצורך המועד ואינו דבר האבד אסור מה"ת כשהוא לצורך המועד וכל דבר האבד מותר אף שלא לצורך המועד כו' וחכמים אסרו קצת מלאכות אלו אבל עיקר חוה"מ לאסור במלאכה הוא מה"ת וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכן הריטב"א בחידושיו רמ"ס מע"ק עיי"ש

והנה הגאון בעל טורי אבן במס' חגיגה (דף יח) ובאבני מלואים שם האריך לבאר דהוי מה"ת ודחה את ראיות התוס' והביא ראיות איפכא ויש עוד לבאר בדבריו ז"ל. והנה הוא ז"ל כתב הכא דהראיה שהביאו התוס' והפוסקים מן הירושלמי דמע"ק דאמר אילו היה מי שימנה עמדי התרתי המלאכה אלמא דהוי רק מדרבנן דיש בכחם להתירו ודחה הט"א דמהירושלמי אין ראיה דהא אמר התם נמי אילו היה מי שימנה עמי התרתי בשר בכור לשקול בליטרא ולמכור באטליז וכיון דמוכח מגמ' דבכורות (דף לא) וסנהדרין (דף קיא) דאיסור זה הוא מה"ת וא"כ ליתא לדעת גמ' דידן דברי הירושלמי זה גם לענין חוה"מ נדחה דהא מ"ד שם בירושלמי אמר השני דברים אלו ביחד וכי היכא דזה ליתא לפי דעת הגמ' דידן אלא אסור מה"ת ה"ה במלאכת חוה"מ

והנה לפי מה שבארנו לקמן בפ"א מהל' איסורי מזבח הל' י"ב להוכיח דאיסור מכירת בשר בכור בלטרא ובאטליז ובארתי דכן הוא דעת הרמב"ן והרא"ש והטור והש"ע דזהו רק מדרבנן וא"כ כיון דזהו אסור רק מדרבנן א"כ ניחא נמי דאף מלאכת חוה"מ שפיר הוא מדרבנן אף לדידן

ועוד הביא הט"א ראיה מהא דאיתא במסכת ביצה (דף יט ע"ב) אבל נדרים ונדבות ד"ה א"ק ביו"ט והני תנאי כו' דתניא אין מביאין כו' רש"א כל שאינו בא בחהמ"צ אינו בא בחה"ש וחה"ס מתקיף לה ר"ז השתא סלותי מסלתינן נונ"ד מיבעיא דס"ד דר"ז דר"ש אתי למיסר להקריב נדרים ונדבות בחוה"מ משום מלאכה ואי חוה"מ מותר במלאכה מה"ת ל"ל למפרך מסלותי ה"ל למפרך הא אין איסור מלאכה בחוה"מ מה"ת ואיך מייתי ליה ר"ש הכא מהיקשא דקראי דחג המצות ועוד אי אין איסור מלאכה בחוה"מ מה"ת איך טעה ר"ז דמשום איסור מלאכה קאסר ר"ש דנדרים ונדבות בחוה"מ מה"ת מקראי וכיון דמה"ת אין בין חוה"מ לימות החול לענין מלאכה ולא כלום א"ו ש"מ דחוה"מ אסור מה"ת עכ"ל

והנה לענ"ד יש לדחות ראיה זו ועוד י"ל אפכא מזה ראיה דהוי רק מדרבנן דהנה הא חזינן בכל הסוגיא שם בחגיגה (דף יח) דמייתי קראי וקו"ח לאסור מלאכה בחוה"מ ואעפ"כ כתבו ז"ל דהוי רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא שסמכו חכמים לאסור מלאכה או מקרא או מקו"ת וא"כ ה"נ אמרינן דר"ז זה ידע ודאי דמלאכת חוה"מ הוא רק מדרבנן ורק קסבר לה מתחלה דר"ש יליף מהיקשא זו לאסור נדרים ונדבות בחוה"מ רק לאסמכתא בעלמא מדרבנן דהא האי היקשא אינו מיותר לר"ש דהא יליף לה במס' ר"ה (דף ד) על בל תאחר דבעי ג' רגלים כסדרן דוקא מקראי דכתיב הני תלתא חה"מ וחה"ש וחה"ס וחזינן דמקשי התם ור"ש תשלומין לעצרת מנ"ל נפ"ל מדתני רב"ש כו' אלמא דכיון דר"ש נפ"ל מזה על בל תאחר דבעינן כסדרן דוקא לא מצי קאי ההיקש על תשלומין וא"כ הכא בלא הקושיא של סלותי מסלתינן תקשה האיך מפיק מהאי היקשא דצריך על כסדרן א"ו דבאמת ידע ר"ז דר"ש לא ס"ל מזה לאסור מה"ת ורק ס"ל דר"ש מסמיך מזה לאסמכתא מהיקשא לאסור מדרבנן כמו שמסמיך בחגיגה לאסור כל מלאכה מסמיך ליה כמו כן ר"ש מהיקשא לאסור נדרים ונדבות ומקשי ר"ז השתא סלותי מסלתינן והאיך יש סברא להסמיך מהיקשא זה לאסור מדרבנן בנדרים ונדבות דודאי עדיפא מקציצת עצים דשרי ובאמת נ"ל דמוכרח לפרש כן דא"נ דקסבר דמלאכת חוה"מ