כתר המלך חלק א ק

אסור מה"ת ור"ש גמיר ליה מהיקשא לאסור מה"ת מאי מקשי ר"ז השתא סלותי מסלתינן דהא חזינן דביו"ט נמי אסור לצורך גבוה להקריב נדרים ונדבות ואעפ"כ לצורך אוכל נפש שרי הכל ומכש"כ לדעת הפוסקים דכל מלאכה אף קצירה וטחינה שרי מה"ת ואעפ"כ לצורך גבוה אסור מקרא דלכם והה"ד בחוה"מ א"ו צ"ל דס"ל לר"ש לאסור רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא מייתי ההיקשא דחוה"מ ומקשי דאין סברא דרבנן יאסרו זה לצורך גבוה דהאוכל נפש שרי הכל אפילו סלותי מסלתינן וביו"ט אסרו רבנן מלאכות האלה שבמחובר כ"ש דבר הנצרך לגבוה דשרי בחוה"מ וא"כ יש ראיה איפכא משום דהוה רק מדרבנן כמבואר

ועוד הביא הט"א ראיה דהוא מה"ת מהא דאיתא במסכת תמורה (דף יד) דאמרינן שם מקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לרבות נדרים ונדבות שקריבין בחוה"מ אלמא דהוא אסור מה"ת מדאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות דאי כל איסור מלאכה דרבנן ל"ל קרא למשרי נדרים ונדבות וגם ראיה זו יש לדחות דהא הט"א מקשה עוד ע"ז דאכתי קרא ל"ל כקושית ר"ז השתא סלותי מסלתינן והניח בקושיא. אמנם כבר בארנו שם לקמן בפ"א מה' חגיגה ה"י והבאתי ראיה מן הספרי פ' פינחס ומן הירושלמי פ"א דר"ה דהפשט הוא לא להתיר להקריב נדרים ונדבות בחול המועד אלא בא לומר דמצוה להקריב ברגל שבא לירושלים וכן בארנו שם לשון רבינו בה' חגיגה ואם כן אין ראיה מזה

והנה לענ"ד יש להביא ראיה דהוי מה"ת מלאכת חוה"מ ורק נאמרה לחכמים לחלק בדבר האבד מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דשביעית גם בפ"א דמס' מע"ק ה"א וה"ג חוה"מ אסור ושביעית מותר מה בין שביעית לחוה"מ שביעית ע"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טריח ובין דבר שאינו טריח מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא שהוא דבר האבד ובלבד שאינו טריח עכ"ל. ומפרש לה התוי"ט בפ"ק דמוע"ק היינו מה שמותר בשאר מלאכות וזהו דוחק כיון דלעבודת קרקע שוין דכל עבודת קרקע אסור בשביעית מדרבנן כמו דאיתא בדברי רבינו לקמן פ"א מה' שמיטה וא"כ בהאי ענין של קרקע שוין תרווייהו לאיסור א"נ דתרווייהו איסורן מדרבנן אלא ע"כ צ"ל דעיקר איסור מלאכה בחוה"מ הוא מה"ת ורק התורה נתנה רשות לחכמים לבאר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת וזהו שאמר שביעית דכל עיקר אינו אסור מה"ת ורק חכמים אסרו עבודת קרקע אמרינן דלא אסרו רק מה שאינו אבד אבל אם הוא אבד אף אי טריח הוא מותר אבל במועד שעיקר איסורו הוא מה"ת ורק חכמים בארו ההיתר לא ביארו ההיתר רק בדבר שאינו טריח ולא בדבר שהוא טריח. אמנם יש לדחות ראיה זו ועוד יש לומר איפכא דמפשטות הירושלמי משמע דהוא רק מדרבנן דמקשה מה בין מועד לשביעית נימא תירוץ פשוט דזהו מה"ת וזהו מדרבנן ולמה צריך להאריך ולומר זה שאסור במלאכה וזה שמותר ועוד זה שזמנו ארוך וזה קצר ומקשי ז' ימים האחרונים מהו אלא ודאי ס"ל דתרווייהו הוא רק מדרבנן ורק אומר כן שביעית דחכמים לא אסרו בה שאר מלאכה אלא רק עבודת קרקע אסרו רבנן והיכא שהוא דבר האבד לא אסרו לא שנו לנו בין טריח ללא טריח אבל חוה"מ דאסור כל מלאכות ורצו שינוחו מכל מלאכה כיו"ט ורק היכא שהוא דבר האבד לא גזרו ולא רצו להפסיד ולא התירו רק במקום שאינו טריח אבל במקום שהוא טריח לא הוציאו מכלל מלאכה דהא בזה יהיה טרחא מרובה ורצו שינוחו בחול המועד אבל בשביעית לא גזרו על מנוחה ורק עבודת קרקע אסרו במקום שאינו אבד ובמקום אבד לא שנו לנו אם הוא טורח ללא טורח דהטרחא בשביעית אין נפ"מ לנו כמו בחוה"מ אבל תרווייהו הוה מדרבנן כמבואר

ועוד יש להביא ראיה איפכא דהוא מדרבנן מהא דאיתא במס' ע"ז (דף כא ע"ב) תניא רשבא"א לא ישכיר אדם כו' ובגמ' שם (דף כב) מקשה ות"ל משום לפ"ע חדא ועוד קאמר חדא משום לפ"ע ועוד דנקראת על שמו כו' וא"נ דמלאכת חוה"מ אסור מה"ת וא"כ האיסור של לפ"ע הוא נמי איסור מה"ת ורק מלקות ליתא ואם כן ל"ל הטעם דנקראת על שמו שהוא רק איסור מדרבנן על לפ"ע שהוא איסור דאורייתא ועוד דהטעם דנקראת על שמו אומר בהדיא דהוא רק איסור של דרבנן והטעם של לפ"ע נשמע בחדא ועוד שהוא מה"ת ועוד דאי מטעם דלפ"ע אזי אסור אף כשקיבל שדה בשותפות כמו שכתבו התוס' שם ד"ה חדא והטעם דנקראת על שמו הוא רק כשמשכיר לו והוא איסור מדרבנן אלא ודאי דכל האיסור הוא רק מדרבנן ואם כן ניחא ליה להביא חדא ועוד דתרווייהו מדרבנן שוין לאיסור. אך גם ראיה זו יש לדחות דהנה הט"א בחגיגה (דף יג) בא"מ מעיין בדין של לפ"ע אם אפשר לו לעשות העבירה בלא"ה דאיסור דאורייתא ליתא אי איכא איסור של דרבנן בזה וכתב תחלה ראיה דלא הוי אף איסור דרבנן מהא דאיתא במס' ע"ז (דף ו) גבי ג' ימים לפ"א א"ל משום הרוחה או משום לפ"ע נפ"מ דאית ליה בהמה לדידיה כו' ואי כה"ג איכא איסורא דרבנן א"כ אכתי מאי קמ"ל הא אפילו אית ליה לדידיה נמי אסור מדרבנן כו' ושם בסה"ד הביא ראיה להיפך מהא דאיתא ספ"ק רע"ז רשבא"א לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני כו' ופריך מ"א ת"ל משום לפ"ע ומשני חדא ועוד קאמר והשתא מאי פריך ול"ל לשנויא דחיקא לימא נפ"מ דאית ליה לכותי זה שדה או דאית ליה לשכור שדה אחרת אצל כותי או עכו"ם אחר דמשום לפ"ע ליכא כיון דבלא"ה יש לו שדה או יש לו לשכור כו'. ונ"ל לבאר כן דהנה הר"ן ז"ל כתב במס' ע"ז (דף ה) וז"ל ומיהו משמע דה"מ לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהו אסור שהרי מחויב להפרישו מאיסור ואיך יסייע ליה ידי עוברי עבירה עכ"ל. ועתה ניחא כן דזה האיסור מדרבנן הוא רק לגבי ישראל דמחויב כל אחד להפרישו מאיסורא וכמו שכתב נמי הרא"ש ז"ל במס' שבת (דף ב) דמ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ולהכי אפילו אי אית ליה מ"מ אסור מדרבנן אבל גבי עכו"ם דאינו מחויב ישראל להפרישו ורק הוא מצוה שלא להכשילו אבל אי עשה מאליו אינו מצוה להפרישו אף ליתא איסור דרבנן אי אית ליה ולפ"ז ניחא דשם בע"ז בג' ימים לפ"א דמיירי אצל עכו"ם אי אית ליה בהמה לדידיה לית ביה איסורא כלל והתם גבי לא ישכיר שדהו דמיירי ע"כ כפי שכתבו התוס' שם כמ"ד כותים גרי אמת הן והמה כישראל לכל דבר ואז אפילו אית ליה שדה אחרת מ"מ איכא איסור דרבנן ושפיר מקשה ות"ל משום לפ"ע דאיסורא דרבנן איכא בכל גוונא נמצא דה"נ ניחא דאיכא למימר דאיסור חוה"מ הוא מה"ת מ"מ נקיט תחלה הטעם שנקראת על שמו דמטעם זה הוא אסור בכל גוונא אף אי יש לו שדה אחרת אבל משום לפ"ע אי יש לו שדה אחרת אינו אסור רק מדרבנן ונקיט תחלה חדא דנקראת על שמו הוא איסור דרבנן ועוד איכא לפ"ע דהוא נמי איסור דרבנן אף א"נ דמלאכת חוה"מ הוא מה"ת כמבואר

ועוד נ"ל להביא ראיה ברורה כדעת הרמב"ן ז"ל דעיקר מלאכת חוה"מ הוא מה"ת ודבר האבד שרי מה"ת ויש מקצת מלאכות שחכמים אסרו מזה דאיתא במס' מו"ק (דף יב) אמר אביי נקטינן הלכות מועד כהלכות שבת יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה ופירש רש"י יש מהן פטור אבל אסור והא דתני אין זופתין אסור למעבד לכתחלה אבל בדיעבד אינו חייב והא דקתני זופתין הוי מותר נמי לכתחלה והנמ"י כתב שם פטור אבל אסור ואין לוקין עליו משום לאו דאע"ג דכתיב את חג המצות תשמור ואמרינן לימד על חוה"מ שהוא אסור בעשיית מלאכה וכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת זהו לאו שבכללות ואין לוקין עליו עכ"ל

והנה הטורי אבן לא כתב כן אלא אפכא (בדף י"ח) וז"ל ר"י אומר א"צ ק"ו ומה ראשון כו' וק"ל מאי א"צ דקאמר הא בפ"י דעירובין אמרינן השמר דלאו לאו לכ"ע א"כ ר' יאשיה דנפ"ל איסור מלאכה בחוה"מ מתשמור ז' ימים הוא לאו ולוקין עליו והשתא מאי אהדר ליה קו"ח הא קיי"ל לכ"ע אין מזהירין מן הדין מיהו י"ל לדעת הרמב"ם דאיכא עשה עם לאו ומייתי ליה בק"ו אזי מזהירין מן הדין ולוקין עליו א"ל דר"י אמקרא קדש