כתר המלך חלק א צח

בש"ע (סי' תקו) ואף הראב"ד ז"ל ושארי הפוסקים דפסקו כרבה לא התירו רק בחלת חו"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ולא הוה תיקון כמו שכתב הר"ן ז"ל אבל בחלת א"י כ"ע פסקינן כאבוה דשמואל דאינו מפריש ולא התירו מטעם דיו"ט שרי לאפות וה"נ גבי צפור לא התירו אף שיש לו עפר מוכן אף שיכול לשחוט ביו"ט ודלא כרבה. ועוד י"ל בל"ז ליישב קושית המהר"ם ז"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל כמו שכתב הש"מ לחלק בין גלגל עיסה לשחט צפור מטעם דגלגל עיסה איכא שמחת יו"ט דאסור לאכול בלא הפרשת חלה ע"כ מטעם שמחת יו"ט לאכול פת חמה לא גזרו ע"ז דאין מפרישין חלה ביו"ט וא"כ אף אי לש מעיו"ט כדי שיוכל לאכול דאסור לאכול בלי הפרשה מטעם שמחת יו"ט התירו לו אבל אי שחט צפור הוא כן דאף דשרי לאכול בלא כיסוי ובלילה יכול לכסות הדם מ"מ שמא יבלע בקרקע התירו לו לשחוט ביו"ט ולכסות בעפר מוכן משום שמחת יו"ט התירו לו לשחוט לכתחלה ולכסות בשעת השחיטה דאל"כ ימנע ולא ישחוט והוה מניעת שמחת יו"ט אבל היכא דשחט מכבר מעיו"ט וליתא דלמא ממנע ולא ישחוט ושרי לאכול העוף בלי כיסוי א"כ אסור לכסות אף בעפר מוכן מה דשרי לכסות אף ביו"ט דהתירו התם רק משום שמחת יו"ט כמבואר ודוק

הלכה ט כיצד היה יו"ט של פסח שאם יניחנה תחמיץ לא יפריש החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואח"כ מפריש החלה עכ"ל. והנה רש"י ז"ל כתב במס' פסחים (דף מו ע"א) שם במשנה שנטמאה העיסה כו' וכוונתו לדברי הירושלמי שם דאמר שכבר לש ואח"כ נטמאה אבל אם נטמאה בעוד קמח עושה עיסתו קבה קבה שלא תתחייב בחלה והקשה הצל"ח שם על רבינו מ"ט לא ביאר זה בהדיא כדברי הירושלמי דאם נטמאה קמח לש הוא פחות מכשיעור חלה. ונ"ל ליישב פשוט עפ"י מה שכתב הר"ן ז"ל שם במשנה וז"ל ובהך משנה מיירי בשגלגל ממנה כשיעור ונתחייב כבר בחלה עסקינן אבל כל שלא נתגלגל לא צריכא להכי אלא מגלגלה פחות מכשיעור דאע"ג דפליגי במס' חלה דמי שאינו יכול לעשות עיסה בטהרה יעשה קבין ואל יעשה בטומאה רע"ק אומר יעשנה בטומאה ואל יעשה קבין שכשם כו' התם בחול שאפשר להפריש חלה בטומאה אבל ביו"ט הואיל וא"א להפריש ד"ה יעשה קבין וכו' והכי מוכח בירושלמי עכ"ל. נמצא דכל עיקר החידוש הוא רק לרע"ק דס"ל דבחול עושין בטומאה ולא קבין אשמועינן דביו"ט אינו רשאי בטומאה אלא עושה קבין אבל לדידן דפסקינן דלא כר"ע וא"כ אף בחול אי נטמאה העיסה עושה קבין וא"כ לא צריך רבינו לאשמועינן דין זה ביו"ט וכיון דרבינו פוסק שם בפירוש המשנה דלא כרע"ק עיי"ש בפ"ד דחלה משנה ג' ועיין לקמן בפ"ח מה' בכורים וא"כ לא צריך לאשמועינן דבר זה ביו"ט דאף בחול עושה כן דהירושלמי אינו מבאר רק אליבא דרע"ק ודוק

הלכה טז אין מילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין כו'. והנה הכא משמע דרבינו ס"ל דגם מסעדין לא שרי רק ביו"ט ולא בשבת דהביא להתיר רק הכא בהל' יו"ט והרא"ש ז"ל בפ' מפנין הביא דברי הר"י ז"ל דנסתפק אי הא דקתני מסעדין קאי דוקא על יו"ט או דלמא אפילו בשבת שרי והא דקתני ביו"ט משום רבותא דאין מילדין ופוסק הטור לקולא (בסי' שלב) דשרי אפילו בשבת והש"ע חולק ע"ז

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דרק ביו"ט שרי אבל בשבת אסור דאיתא מפורש בתוספתא דשבת פ' ט"ז וז"ל כיצד מסעדין הבהמה ביו"ט נופחין בחוטמה אלמא דמפורש הוא בתוספתא אומר הכא דמיירי בדיני שבת דמסעדין הוא רק ביו"ט משמע ולא בשבת דהא לא הזכיר הכא הא דאין מילדין לומר לרבותא ולדעת ר"י א"ל דלא הוה גריס בתוספתא מלת ביו"ט וכמו שבגמ' שם הת"כ שמביא אינו אומר ביו"ט אבל רבינו היה גורס בתוספתא כמו שכתוב לפנינו מלת ביו"ט ושפיר פוסק דבשבת אסור ודוק

פרק ה הלכה יב מי שזימן אצלו אורחים ביו"ט לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו שכל הסעודה כרגלי בעל הסעודה לא כרגלי האורחין אלא א"כ זכה להם אחר במנות אלו מעיו"ט עכ"ל. והנה רש"י ז"ל פירש שם במשנה לא יוליכו לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת הלילה אא"כ כו'. וזה שכתב רש"י ז"ל דיוליכו לסעודת הלילה תקשה לכאורה דהא זה אסור מטעם דאין יו"ט מכין לחול ואף אם זכה להם נמי אסור להוליך לצורך חול וצריך לומר ע"כ דמיירי ביו"ט שחל להיות בע"ש ויוליכו לצורך סעודת הלילה דאם זכה להם רשאי לצורך סעודת השבת. אך מה דחקו לרש"י ז"ל לפרש על לאחר הסעודה והמנות הניחו לצורך סעודת הלילה ודוקא מיירי בע"ש

ונ"ל לומר דמזה הכריח רש"י ז"ל לפרש כן דהנה התוס' כתבו תימה ל"ל זכה אפילו בירר חלק כ"א נמי מידי דהוה אשואל דאמרינן לעיל דלא נתנו אלא ביו"ט כו' וי"ל דשואל דעתיה טפי על כלי מאורחים על מנות עכ"ל. והנה זה טעמא בעי מ"ט הוא כן והר"ן ז"ל מבאר עוד דלא דמי להתם דהתם המשאיל אומר לשואל גופיה אבל הכא דלא אמר ליה צריך זוכה אך תקשה לכאורה משור של פטם דהוא כרגלי כל אדם ושל רועה דהוא כרגלי אותה העיר ופירש רש"י כיון דאורחיה לזבוני מאתמול אוקמי' ברשותו דמאן דאתי למחר מזבין וא"כ התם לא אמר ליה כלל מ"מ כיון דאורחיה למכור אף דלא ידעו הקונים שיקנו אצלו וגם הוא לא ידע דימכור מ"מ הוא כרגלי הקונה. וכן אמרינן שם בסוגיא ואי אינהו תליא לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ופירש רש"י אלמא כיון דאוקמי' ברשותו במחשבתו לכל מי שיקנה מותר הקונה להוליכו למקומו וה"נ הא ברשותו אוקמיה במחשבתו כל מי שיקנה כו' וא"כ ה"נ אי זימן אורחים ואוקמיה ברשותם מ"ט לא הוי כידם אף אי לא אמר להם וע"כ מפרש רש"י ז"ל דהמנות שהכין לצורך אכילה עתה ביו"ט ודאי הוה כרגלי האורחים ומותרין להוליך אף לביתם אף אי לא זיכה להם ורק הכא אומר אי יתותרו מנות להוליך לביתם לצורך הלילה אשר לא חישב ע"ז אשר ישאר עוד מהסעודה וגם המה לא חשבו זה אשר אחר הסעודה שהזמינום יקח להוליכם לביתם לצורך סעודת הלילה ולהכי בעינן ע"ז זכה דוקא וזה להיות לצורך הלילה לא מצי לאוקמי רק ביו"ט שחל להיות בע"ש ולצורך סעודת שבת מוליכו וא"כ נמצא דלפ"ז המנות שהכין עתה בעבור האורחים לסעודת היום מותרין האורחים להוליכן ורק מה שנשאר לסעודת הלילה אסור א"כ מעיו"ט והפוסקים סתמו זה וצ"ע

פרק ו הלכה ג עירובי תבשילין כו' שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואין עושין עירוב תבשילין זה אלא בתבשיל שהוא פרפרת כו'. והנה ההגמ"מ הביא מסקנת הגמ' דמקשה על זה דאמר ר"י אמר רב דבעי כזית מהא דתנן אכלו או שאבד ונשתייר ממנו כל שהו סומך עליו ומשמע כל שהו דאמר ממש לא כזית וס"ל לרבינו כפי מסקנא זו דאף בשאר בעי כזית אף דאומר המשנה כ"ש מ"מ הוא דוקא בכזית ונכלל זה במה שכתב רבינו סתם ושיעורו אין פחות מכזית ולא חילק בין תחלתו לסופו וכן ביאר נמי דברי רבינו התוי"ט במשנה הכא ד"ה ואם שייר עיי"ש

והנה קשה לי ע"ד רבינו וכן על הש"ע הכא (בסי' תקכו) דפסקו דבעי כזית אף בסופו מהא דאיתא במס' ב"ב (דף קמט ע"ב) שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת וכמה כל שהו אמר רב יהודה אמר רב קרקע כדי פרנסתו וריב"א אומר מטלטלין כדי פרנסתו כו' מתקיף לה רב יוסף כו' מ"ד מטלטלין קרקע תנן מ"ד כדי פרנסתו כל שהו תנן ופוסק רבינו לקמן בפ"ה מהל' זכיה ומתנה הל' ט"ו כרב יוסף דכל שהו דוקא. וכן פוסק בש"ע ח"מ (סי' ר"נ ס"ח) וא"כ איך פסקו הכא דאף דאומר כל שהו הוא כזית בשלמא רב אזיל לשיטתו דס"ל התם כ"ש ל"ד והוא כדי פרנסתו שפיר אמר הכא כזית אבל לדעת רבינו