כתר המלך חלק א צז

דשיל"מ הוא מטעם הר"ן ז"ל אשר לא נוכל לומר בספק זה. ויבואר נמי עפ"ז דברי הירוש' שם ה"א דאומר נתערבה אחת באלף כולן אסורות מה ברם כמ"ד ספק מוכן אסור ברם כמ"ד ספק מוכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור ושריין ספק מהיום ס' מאתמול ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן ועיין בק"ע שם אלמא דהירושלמי שם נמי ס"ל כמו שמבאר הלח"מ דאף דנימא דנתערב אסורה מ"מ בספק יש להתיר דהירושלמי נמי ס"ל כהאי סברא דדשיל"מ דלא בטל מטעם הר"ן ז"ל וא"כ לא דמי ספיקא לנתערב דנתערב יש ע"ז יותר סברא להחמיר דיש כאן אחת לאסור והוא מוכחת על כולן דלא לבטל אבל רב אשי מסיק דהטעם הוא עד שתאכלנו ודמי ספיקא לביטול ורבינו נמי ס"ל הטעם של עד שתאכלנו כמו רב אשי וא"כ לדידיה שוה הספק לנתערב וכיון דפוסק לקמן ספק מוכן אסור ואסר בכה"ג אף דלא הוי הכנה של דאורייתא ביו"ט לאחר השבת וע"כ הוא מטעם דדמי לדשיל"מ דלא בטל דהוא עד שתאכלנו א"כ די בזה ולא צריך לבאר הכא ספיקא ודוק

פרק ב הלכה ט העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ"ל. והנה עד"ר אלו תמה הב"י (בסי' תקיח) וכן המג"א (בסי' תצה) כיון דרבינו פוסק דלרבנן יש ברירה למה צריך שירשום דוקא הלא די רק באמירה ועיין בתרוצם ולענ"ד נ"ל לומר דבר חדש דזה שכתב רבינו בשנה השביעית שכל הפירות הפקר לא בא לומר דאז הפירות אינו צריך לעשר כמו שפירש רש"י ז"ל שם וכמו שפירש רבינו בפירוש המשנה בעצמו כן אלא כוונתו הוא כיון דהוא בשנת השביעית דהוא הפקר אז אינו סומך על האמירה בעלמא כיון שהוא הפקר לכל ורק בעי שירשום דקיי"ל בח"מ (סי' רא) דהיכא דרשם על המקח איזה רושם ה"ז קנה וא"ל דהוה כמו קנין בשנת השביעית ולא הוה עוד הפקר וזכה בזה וניחא מה שתמה הפר"ח ז"ל על הטור שהשמיט זה דגם הוא מפרש לה כן בשנה השביעית דוקא דהוא הפקר וא"כ בזמן הזה ליתא האי דינא כלל דהוא רק בזמן שהיה השביעית נוהג כמבואר ויבואר כן דאף בגמ' קאמר כל הסוגיא דלהכי קאמר בשביעית בין לר"א ובין לרבנן משום דקובעת שבת למעשר או משום דבא לאשמועינן דטבל מוכן אצל שבת דאי עבר ותיקנו מתוקן ולא אומר דלהכי נקיט שביעית דרבנן אמרי דינם דבעי שירשום רק בשביעית ור"א אומר רבותא דאף בשביעית די באמירה מכאן אני אוכל דא"נ דרק זה אתי לאשמועינן ה"ל להמשנה לומר דינו על יו"ט ולומר עומד אדם על המוקצה מעיו"ט ולמה להזכיר הכא שבת כלל כיון דכל המס' ביצה מיירי במוקצה ביו"ט וכבר עמדו ע"ז הצל"ח והפ"י ומכח זה הכריחו דינם דרק שבת קובע למעשר ולא יו"ט ולהכי אמר בגמ' דש"מ מזה דנקיט המשנה בשבת דלבד הדין דזה אינו מיירי רק בשביעית דהוא הפקר אומר דינו בשבת לאשמועינן זה דשבת קובע או דטבל מוכן ולהכי לא נקיט רבינו דינו בשבת כלל ורק ביו"ט ואומר עומד אדם על המוקצה מעיו"ט בשביעית דלא אתי לאשמועינן הדין של שבת ושל מעשר הכא ורק מיירי ביו"ט ובעי רשימה משום שביעית שהוא הפקר אבל יו"ט אינו קובע כלל כדברי המפרשים שבארנו וניחא שפיר קושית הגאון בעל ישועות יעקב באו"ח (סי' תצה ס"ק ז) וז"ל הנה רבינו נקיט דינו בשביעית משמע דבשאר שני שבוע אסור כיון דצריך לעשר וכתב הה"מ דהטעם משום דסובר דשבת קובע למעשר אמנם דבריו תמוהין דהא שם בגמ' (דף לד) קא מיבעיא ליה אי שבת קובע ודייק ליה דאמר בשביעית כו' ודחי לא כו' משום דקסבר טבל מוכן כו' ומעתה רבינו ז"ל דפוסק דאין שבת קובע למעשר בדבר שלא נג"מ וכבר השמיענו דינו דאם עבר ותיקנו מתוקן בפכ"ג מהל' שבת וא"כ תקשה אמאי נקיט דינו רק על שביעית כו' ועיין בתירוצו שהאריך ולפ"ד ניחא דרבינו לא מיירי כלל בשבת ורק ביו"ט שאינו קובע למעשר ונקיט שביעית משום דבזה בעי שירשום ומוכרח רבינו לומר כן דאל"כ תקשה מרבנן על רבנן כמו שהביאו התוס' קושית הירושלמי ומה שמתרץ התוס' דהכא שאני דאקצינהו בידים לרבינו הוא דוחק כיון דלא מיירי דוקא בגרוגרות וצמוקין כמו שכתב הלח"מ הכא וע"כ מפרש לה רבינו דברי הירושלמי דפ"ק דביצה הל' ד' מחלפא שיטתא דרבנן כו' חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים אר"י בר בון לוי מקש על שובכה ואמר יזכה לי שובכי למחר אשר פירוש הק"ע דחוק ורק יפרש כן דהירושלמי בא בזה ליישב קושיתו ואומר כה"נ דאי הוה שובך של הפקר אזי מקיש ליה ואומר יזכה למחר ובזה זוכה ומותר לו למחר ליטול וה"נ להכי בעי בשביעית שירשום דהוא נמי הפקר ולא די באמירה וצריך שירשום אבל גבי יוני שובך שבביתו די לו באמירה ורק מה שצריך לזכות צריך שיקיש על השובך לעשות מעשה קנין וה"נ הוא הרשימה בשביעית לרבנן מטעם שהוא הפקר כמבואר

ומה שמסיק רבינו ואם לא רשם לא יטול הוא משום דבמשנה הוא כן דר"א אמר עומד אדם על המוקצה משמע אף לכתחלה ואי הוו מסקי רבנן צריך שירשום ה"א דרק לכתחלה בעי זה אבל בדיעבד שרי ולהכי אמרו רבנן וחכ"א עד שירשום ויאמר כו' דאף על דיעבד לא שרי עד שירשום ולהכי גם רבינו מסיק ואם לא רשם לא יטול אף על דיעבד ומה שכתב הרה"מ ז"ל והטעם ג"כ ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבוע אפילו אכילת עראי כו' אין כוונתו על דברי רבינו דהא רבינו פוסק בפ"ג מהל' מעשר דאינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא כמו שכתב הלח"מ דבא לבאר דברי רש"י ז"ל דאומר טעם זה שם במשנה כמו שאמר הגמ' אבל דברי רבינו דמיירי ביו"ט יוכל להתבאר כמו שבארנו הכל ודוק

פרק ג הלכה ב וכן השוחט חיה ועוף מעיו"ט לא יכסה דמם ביו"ט שחט בהמה חיה ועוף כו' ואם היה לו עפר מוכן או אפר ויכול לכסות בדקירה אחת כו' עכ"ל. והנה משמע דברישא אי שחט מעיו"ט אף אם ה"ל אפר כירה או עפר מוכן לא יכסה וכן כתב המג"א (סי' תצח ס"ק לט) דאף דאפר מוכן לא יכסה. ובאמת איתא מבואר כן בשיטה מקובצת בשם הרשב"א דשוחט מעיו"ט לא התירו לכסות ביו"ט אף דעפר מוכן כיון דאפשר מעיו"ט וכן כתב בעבודת הקודש להרשב"א ז"ל בהל' יו"ט דאפילו באפר כירה אין מכסין ביו"ט היכא ששחט מעיו"ט

והנה לפי מה שכתב המהר"ם ז"ל שם על דברי רש"י ז"ל שכתב גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנו חלתו ביו"ט ואע"ג דתנן לקמן אין מגביהין תרו"מ ביו"ט והאי נמי כת"ג דמיא שהיה יכול להפרישה מעיו"ט אפ"ה מפריש שלא גזרו על תרומת עיסה שהרי יכול לגלגלה ולאפות ביו"ט כדי שיוכל לאכול פת חמה וכתב המהר"ם לובלין ז"ל מקשין העולם א"כ שחט מעיו"ט צפור נמי לשתרי לכסות ביו"ט שהרי מותר לכתחלה לשחוט ביו"ט ולכסות כשיש לו עפר מוכן לכ"ע אבל אין זה קושיא דרבה אמתניתין קאי דקתני ובה"א לא ישחוט כו' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועלה קאמר רבה דמודים דקתני במתניתין שאם שחט הוא דוקא ששחט ביו"ט אבל אם שחט מעיו"ט אפילו בדיעבד אין מכסין הואיל וא"ל עפר מוכן וא"נ השתא דשחיטה אסורה לכתחלה ביו"ט כשאין לו עפר מוכן אבל חלה כו' להכי מתירים לכתחלה לגלגל עיסה ולהפריש חלה ביו"ט עכ"ל. והנה לפ"ד משמע דלרבה היכא שיש לו עפר מוכן שרי לכסות אף כששחט מעיו"ט דהא בהאי גוונא התירו לשחוט לכתחלה ביו"ט ותמה משה"כ הפ"י על הפוסקים שסתמו בזה וכתבו דאפילו היכא שיש לו עפר מוכן אסור לכסות היכא ששחט מעיו"ט ונ"ל לענ"ד לומר דלא קשה זה דהא כ"ז הוא לרבה דס"ל גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנו חלתו ביו"ט וא"כ אמרינן דזה שרי מטעם הואיל ויכול לאפות ביו"ט אמרינן נמי דגבי צפור אי יש לו עפר מוכן שרי כדברי הר"מ ז"ל אבל אנן הא פסקינן דלא כרבה אלא כאבוה דשמואל כדברי רבינו הכא בפ"ד וכן