כתר המלך חלק א צה

אבל לפי המסקנא דמחלק דהכא לא מקרי עינוי רק דידע השתא שוב נוכל לומר דנשאר דהוה רק אסמכתא. ואפכא מוכרח מהתם דהנה התוס' מקשים שם ועוד קשה להר"ש מאי דעתיה דהאי מקשה אלא מקרי רחיצה עינוי א"כ אמאי מתסרא דהתם נפ"ל עינוי מהאי קרא דעינוי וי"ל דודאי לא הוה עינוי מה"ת וקרא דעינוי הוה אסמכתא בעלמא דאקרי עינוי וכן הוא לפי המסקנא ע"כ נמצא דאיתא מפורש דצ"ל דהמקשה דפריך ביוה"כ נחייב כרת מקשי משום דידע דכל זה העינוי אינו אסור רק מדרבנן דמה"ת אינו נכלל בכלל תענו את נפשותיכם ומקשי מ"ט אינו נכלל כיון דהוי עינוי יוה"כ והא חייב גם כן כרת ומשני דמענינא דקרא מוכח דוקא דבעי עינוי כזה דידע השתא ואם כן לא מקרי מה"ת בכלל תענו את נפשותיכם ונשאר רק מדרבנן אסמכתא ודוק

פרק ב הלכה א האוכל ביוה"כ כו'. והנה בהרה"מ יש ט"ס ותמהו עליו הלח"מ כאן ובמשל"מ לקמן בפ"ב מה' ט"מ ה' ו' ע"ש. וט"ס הוא וכן צ"ל ובגמרא שאלו כותבת זו והעלו שהיא פחותה מכביצה וכן דקדקו בשעורה אם לחה או יבשה כו' וזהו כמו שאיתא בגמ' ורק ט"ס הוא ולא קשה כל קושיתם על הרה"מ ודוק

שם והאכילה והשתיה אין מצטרפין עכ"ל. והנה ראיתי דבר תמוה בדברי הר"ר מנוח הכא וז"ל ותימה הוא היאך לא הזכיר הרב דאמרינן האוכל והשותה אין מצטרפין דהא מסקינן בגמרא דאפילו רבנן הוא ואפשר לומר דכיון דכתב הרב שכל האוכלין מצטרפין לעצמן וכל המשקין מצטרפין לעצמן ממילא שמעת דאוכלין ומשקין אין מצטרפין עכ"ל. והוא תמוה דהא רבינו מסיק בהדיא והאכילה והשתיה אין מצטרפין וגם מה שאמר דהא מסקינן בגמ' דאפילו רבנן הוא נמי לא צריך דהא אפילו א"נ ר' יהושע היא ה"ל לפסוק כן דהא רבינו פוסק לקמן בפ"ד מה' ט"א הי"א כר' יהושע דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרף טומאתו ולא שיעורו א"מ וא"כ לא שייך הכא מה דכתב דהא מסקינן בגמ' דאפילו רבנן היא וכ"ד צע"ג

עוד שם בדברי הר"ר מנוח ז"ל יש דבר תמוה דכתב כתב הרב אחד האוכל אוכלין האסורין כו' אמר המפרש כו' אבל משום חלב או פיגול א"ח דהא קיי"ל דאין איסור חל ע"א אלא אם כן הוא איסור מוסיף או איסור כולל או איסור ב"א כו' עכ"ל. והנה זה צ"ע מהמשנה המפורשת במס' כריתות (דף יב ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב משום ד"ח כו' טמא חלב כו' ביוה"כ ואומר בגמ' דהוה איסור כולל מוסיף וב"א וכן פוסק רבינו בפ"ד מה' שגגות ה"ו וא"כ איך אומר דאינו חל וצ"ע ועיין עוד שו"ת נוב"י מה"ק ח' או"ח סי' ל"ו מה שביאר בדברי רבינו וגם משם צ"ע דברי הר"מ ז"ל ודוק ועיין בפ"ו מה' תרומות ה' ב' ודוק

הלכה ו שתה חומץ מזוג במים חייב עכ"ל. והנה הב"י באו"ח סי' תרמ"ד והלח"מ הכא הקשו מ"ט לא הביא רבינו לחלק בין מעט ובין הרבה דהא אמרו שם מי אמרי טובא פורתא קאמרי ורבינו א"מ רק בין חי למזוג אבל לא בין פורתא לטובא ע"ש. והנה הש"א כתב בתשובה סימן ע"ד דלרבינו לא הוה הגי' בגמ' החילוק בין פורתא לטובא רק בין חי למזוג ע"ש. ונ"ל לומר דגם מן הירושלמי מוכח כדברי רבינו דהנה איתא בירושלמי בפ"ו במס' תרומות ובפ' י"ד דשבת וביומא הכא פ"ח ר"י בשם ר"א מודים חכמים לרבי במגמע חומץ אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש שהחומץ משיב את הנפש ומפרשים שם הק"ע והפ"מ לאחר טיבולו היינו לאחר אכילתו שטבל אכילתו בחומץ ואז חייב וזהו דחוק חדא מהו שמסיק מפני שמשיב את הנפש דאי לאחר שכבר טיבל אינו מזיק מ"מ אינו שייך לאסוקי שמשיב את הנפש ועוד הקשה הק"ע בשבת שם דבגמ' משמע כפרש"י דלאחר טיבול אסור שהכל יודעין שסבר סעד וטבל כ"צ והכא משמע דלאחר טיבול משיב את הנפש משמע איפכא דאינו ניכר דלרפואה קעביד. ודברי הפ"מ שם תמוה שכתב במס' תרומות ובמס' שבת וז"ל ולדעת הרמב"ם נראה לומר ועוד דסתם מגמע דשותה הרבה כתב ה' יוה"כ דאע"ג דפטור מכרת מכין אותו מ"מ אלמא מזה דמיהת שתיה מקרי כו'. ולא ידעתי היאך מצא בדברי רבינו לחלק בחומץ בין מעט להרבה רבינו כתב כן אכל כו' או ששתה משקין שאינם ראוין לשתיה כגון ציר וחומץ או מורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מה"כ אבל מכין אותו מ"מ נמצא דאינו מחלק כלל בזה ורק נקיט זה לרבותא דמן חומץ וכן מכל דבר שא"ר לשתיה אף הרבה א"ח אבל הה"ד דאי שתה מעט נמי פטור ואסור ומכין מ"מ וכמו שמבאר היטב דברי רבינו הש"א (בסימן ע"ד) ורבינו אינו מחלק רק בין מזוג לחי. וע"כ נ"ל לומר דפשט הירושלמי דלאחר טיבלו דמודים חכמים היינו פירש טבלו שערבו ומזגו במים ופירש כטבל שהוא מעורב וה"נ במים חייב מפני שהוא משיב את הנפש וכמו שאמר בגמרא דידן דמזוג מי אמר נמצא דהירושלמי נמי ס"ל כן דרק על מזוג חייב בחומץ קרן וחומש אבל בין הרבה ובין מעט אינו מחלק כלל והא כדברי רבינו דל"ג החילוק בין רב למעט רק בין חי למזוג ודוק

פרק ג הלכה ה לוקח מטפחת מעיוה"כ ושורה במים ומנגבה מעט כו' ולמחר מעבירה ע"פ וא"ח כו' עכ"ל. וכתב הלח"מ קשה דבגמ' חלקו בין ט"ב ליוה"כ לד"ז דביוה"כ יעשה כמין כלים נגובים מערב משום דלא ליתי לידי איסור סחיטה אבל בט"ב א"צ לעשותה כמין נגובים כו' ואם כן למה רבינו בפ"ה מה"ת גבי ט"ב לא הזכיר זה אלא סתם וכתב בט"ב אסור ברחיצה כיוה"כ ה"ל לחלק וע"ק דבפסחים (דף כד) אמרו אין בין ט"ב ליוה"כ כו' אלא שזה כו' ומשמע לכל הדברים הן שוין דכל איסור דאיכא ביוה"כ איתא בט"ב והא איכא הך איסור דמטפחת דאיתא ביוה"כ דצריך לעשות כמין כלים נגובים משא"כ בתשעה באב והא ל"ק דמה שצריך לעשות כמין כלים נגובים בעיוה"כ הוא משום דלא ליתי לידי סחיטה משא"כ בט"ב דמותר במלאכה וא"כ נכלל מה שהזכיר בברייתא אחרת דזה אסור במלאכה וזה מותר עכ"ל. ולענ"ד ד"ר נכונים המה דאיתא בירושלמי ר"פ יוה"כ ריבר"ח בשם ריב"ל בת"צ כו' בט"ב מרחיץ ידיו במפה ומעבירין ע"פ כו' ביוה"כ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה ע"פ והא תני אין בין ט"ב לת"צ אלא איסור מלאכה במקום שנהגו עכ"ל. ופירש הק"ע שמעינן מיהת דלענין רחיצה שוין וקשיא לריב"ל עכ"ל. והנה אף שלפי"ד הירושלמי דביוה"כ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה ע'"פ ובט"ב רוחץ ידיו ומעבירן ע"פ ליתא תירוץ של הלח"מ לחלק בזה שאסור ביום הכפורים הוא משום איסור מלאכה דהא איפכא קעבידנא בתשעה באב רוחץ בידים וביום הכפורים במפה ואם כן ה"ל להקשות מזה דתניא אין בין תשעה באב ליוה"כ מכל מקום ניחא דמקשי ארישא דמלתא דריב"ל דאיתא תחלה דבת"צ עביד כן ובט"ב עביד כן ומקשי מרישא דמלתא ודחי דברי ריב"ל ודאי גם מסיפא קשה כך מברייתא דמחלק בין ט"ב ליוה"כ וצריך לומר ריב"ל תנא הוא ופליג על הך ברייתא וכמו שכתב התוי"ט סוף מס' עוקצין אבל אנן פסקינן כברייתא זו דמקשה מניה בפסחים (דף נד) וס"ל להברייתא דאין חילוק בין ט"ב ות"צ ליוה"כ במה שאסרו דלא קחשיב שם חילוק ונקטינן לחומרא דכולהו לאסור כמו גבי יוה"כ ולא מחלקינן בזה ולהכי כתב רבינו רק גבי יוה"כ ובכולהו סתים להו דס"ל דדין אחד להם כמבואר

ועוד מה שכתב הלח"מ כיון דזה החילוק שאסור במלאכה וזה הווכר בברייתא אחרת דיש חילוק בין ט"ב ליוה"כ לענין מלאכה כו' זהו שלא נראה במח"כ דלא הוזכר בברייתא דיש חילוק בין ט"ב ליוה"כ ורק מסיק שם בין ט"ב לת"צ כמו שכתבו התוס' במס' פסחים (דף כד ע"ב) ד"ה א"ב ע"ש וצ"ע: הלכות יו"ט

פרק א הלכה ג העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב