כתר המלך חלק א פט

אינו יכול לשנות. והנה ע"ז ראיתי דתמהו התוס' חדשים במשנה דגיטין וכן בס' קרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל שם דמ"ט מפרש לה רבינו היפוך מדברי הגמ' דאמר שם משום חשדא ומה שמפרש לה הק"נ בס"ק מ"ב שם בדברי רבינו הוא דוחק

ונ"ל לומר דרבינו בפירוש המשנה מפרש לה כפירוש הירושלמי כדרכו בכ"ד במקום שאינו נוגע לדינא לפרש פשוט כפי הירושלמי. דהנה בירושלמי שם אמר א"ר אבין ובדייר ישן הוא מתניתא ודחק לה בזה הפ"מ איך יפרש לחדר עיי"ש. ונ"ל כן דכוונת הירושלמי דלא נימא דוקא קפדינן אבית ישן ואף שעתה בא משם לדור מחדש דייר חדש ומ"מ אין משנין וזהו ודאי לפי פירוש רש"י ז"ל דאמרינן משום חשדא וא"כ אף שבא לשם עתה דייר חדש מ"מ הנכנסין שהורגלו לראות בבית זה עירוב יאמרו שמטלטלין בלא עירוב ואיכא חשדא להכי אמר ר"א הטעם הוא מפני שהדייר הורגל כבר וזכה בזה לבלי ליתן פת על חלקו אבל דייר מחדש שלא זכה עוד ולא נהנה בזה יוכל לשנות ולהכי אומר ר"א ובדייר ישן דוקא דהטעם הוא כיון שכבר נהנה אבל אם יבא איש אחר לדור מחדש בבית זה שפיר יוכל לשנות. ויש לומר נמי כפי פירוש התוס' חדשים ברבינו דהוא משום חשדא היינו שאותן בני הבית לא יתנו פת עתה כמנהגם ואתי למחשדא והיינו שמטלטלין בלא עירוב וזהו רק בדייר ישן שהורגלו תמיד לבלי ליתן לעירוב ולכן עתה ג"כ לא יתן אבל בדייר חדש ליכא שפיר חשדא דהוא יתן דלא הורגל בזה ואף דהירושלמי אינו חולק על הגמ' ומפרש לה רק כדברי רבינו ודוק

הלכה טז כיצד כו' או בבית שאין בו ד"א על ד"א אינו עירוב עכ"ל. והנה בגמ' דסוכה (דף ג) הביא הברייתא דאמר שם בית שאין בו ד"א על ד"א אין מערבין בו ואין משתתפין בו ופירש רש"י דבית כזה אין צריך ליתן את הפת לא לעירוב ולא לשיתוף ומפרש שם משום דלא חזי לדירה ואין מניחין בו את העירוב. והנה רבינו וכן הטור והש"ע שם (בסי' שעו) הביאו דבית שאין בו ד"א על ד"א אין מניחין בו את העירוב וזה דלא מערבין ומשתתפין לא הביאו ודאי כיון דפטור ליתן פת אינה אוסרת על בית אחר וכ"ז לא ביארו דאינו נותן לעירוב ואינה אוסרת וצ"ע

פרק ב הלכה ו מי שביטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שביטל אם במזיד הוציא ה"ז אוסר עליהן שהרי לא עמד בביטולו ואם בשוגג הוציא אינו אוסר שהרי הוא עומד בביטולו עכ"ל. וכתב הלחם משנה ועל מה דפוסק רבינו כר' יהודה דאומר בשוגג אינו אוסר קשה דבגמ' (דף מח ע"ב) כתנאי כו' ודחי דכ"ע ס"ל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי והשתא קשה דברי רבינו דאם נאמר דלא דחינן כו' אבל לרב דאית ליה מבטלין וחוזרין ומבטלין אתיא כר"מ קשה דא"כ האיך פוסק רבינו דחוזרין ומבטלין ופוסק כר' יהודה דהוי דל"כ ואם נאמר דדיחוי דגמ' הוא אפילו אליבא דרב כש"כ דקשה טפי כו' ועוד לכאורה נ"ל דהוא מוכרח דס"ל לרב תנאי דאי לא תקשה לרב ברייתא דפ' חלון (דף עט) דאמרינן התם כו' והא קמ"ל דמבטלין ואין חוזרין ומבטלין וכ"כ התוס' שם דרב ס"ל תנאי היא כר"ש ואולי י"ל דהך לימא כתנאי לא הוי רק אי טעמיה דאין מבטלין וחוזרין כו' הוי משום דכיון דבטליה לרשות כו' כדאמר שם בגמ' אבל אי טעמיה משום דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא מצי סברי כ"ע כרב דחוזרין ומבטלין וצריך להתיישב בדבר עכ"ל

ונ"ל לבאר כן דזה לא תקשה לכאורה לפי מה דמסיק דלפ"ז לא אתיא מלתא דרב כתנאי א"כ הברייתא (דף עט) כמאן אתיא זה לא קשה חדא דהא הריטב"א כתב שם דלפי דרב אשי מוקי כתנאי בין ר"א ובין רבנן א"כ אתיא הברייתא כר"א ורב ס"ל כרבנן ועוד בל"ז מוכרחים אנו לומר דר' יהודה ס"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין ומוכרח זה ממקום אחר. דהנה בס' קרבן נתנאל על הרא"ש כתב בס"ק פ' הכא דלכאורה תמוה על מה שהשמיטו הפוסקים רישא דברייתא עד שלא נתן רשות ואף דקיי"ל כר"מ דבין בשוגג ובין במזיד יכול לבטל דהלכה כדברי המיקל מ"מ ה"ל להביא הברייתא ולפסוק כר"מ ונראה כיון דקיי"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין א"כ עד שלא ביטל שוב לחבירו הרי הוציא במזיד והוחזק רשותו ומ"מ יכול לבטל וא"כ הך ברייתא משנה שאינה צריכה היא עכ"ל. נמצא דלר' יהודה דס"ל הכא דבמזיד אין יכול לבטל ע"כ ס"ל דאין חוזרין ומבטלין דאי יכול לחזור ולבטל מ"ט הכא במזיד אינו יכול מי גרע מזה דחוזרין ומבטלין כסברת הק"נ וא"כ מוכרחים אנו לומר דר"י ס"ל דאין חוזרין ומבטלין ואתי הברייתא כר"י ונהי דלשיטת רש"י ז"ל דמפרש ליה דקאי על עשה במזיד והוה מטעם מחלל שבת א"כ אין ראיה לדין זה כלל מזה דחוזרין ומבטלין וניחא נמי לפ"ז הפוסקים שהשמיטו זה דלא קאי הפלוגתא רק על מחלל שבת אי אינו מבטל אף במזיד לר"י וזה פסקו הפוסקים כר"י מ"מ לשיטת הר"י בתוס' דמיירו מאקראי ולא במחלל מוכרח אתה לומר דר' יהודה ס"ל דאינו חוזר ומבטל ואתיא הברייתא כר' יהודה. אך כל דברי התירוץ של הלח"מ לא הבנתי דכ"ז דאומרים דאי הוה הטעם משום דמחזי כי חוכא רק להוסיף טעמא דאינו חוזר ומבטל לר"י אבל לא לעקור סברת הגמ' לגמרי. וע"כ נ"ל איפכא לפי מה שכתב הריטב"א ז"ל הכא וז"ל ולפי השיטה שכתבתי דיש לפרש דהא דרב ששת בשיטתו דרבא לעיל דמ"ד שאם הוציא בשוגג חוזר לחזקתו ס"ל דלא אסתלק מעיקרא מרשותו ולא מיקל ולפי שעה לפירושו ס"ל דאסתלק לגמרי וכיון דכן אי הדרי ומבטלי ליה וחזי כחוכא עכ"ל. נמצא דכ"ז דאמרינן תנאי הוא רק א"נ כרבא דאין חוזרין ומבטלין משום דמחזי כחוכא וא"כ אמרינן דלהכי המ"ד דבשוגג אינו אוסר ס"ל דאינו חוזר ומבטל דכיון דאסתלק לגמרי ואינו חוזר מחזקת ביתו ואי הדרי מחזי כחוכא אבל לדידן דס"ל הכא כמ"ד דס"ל דאמרינן דחוזרין ומבטלין וא"כ לא חיישינן כלל דמיחזי כחוכא וא"כ נוכל לומר דלא תליא כלל הפלוגתא דתנאי בזה ור"מ דס"ל דבמזיד אוסר ובשוגג אינו אוסר הוא כן דבמזיד אף אי אסתלק או לא אסתלק מ"מ אי הדר ובני המבוי לא החזיקו עוד כפירוש רש"י וא"כ נתבטל הביטול שלו ור"מ גזר שוגג אטו מזיד כמו שפירשו התוס' על קנסו אבל ר"י לא קניס שוגג אטו מזיד וא"כ בשוגג שרי אף א"נ דלא אסתלק מ"מ אמרינן דאין כונתו לחזור מהביטול ורק הוה בטעות ששגג ובאמת אינו חוזר כלל מזה ולהכי אינו אוסר וכ"ז דרוצה הגמ' לתלות טעם דר"י הוא משום דאינו חוזר ומבטל הוא רק לסברא דהוה כחוכא ואמרינן דאסתלק לגמרי אבל לפ"ז דידע לא הוי משום סילוק כלל דבשוגג רק אינו חוזר מהביטול ואטו מזיד לא גזרינן בזה כמבואר ודוק

הלכה י שני ישראלים כו'. בהגמ"מ כתב (בסי' ט) ואין צריך להשכיר מעכו"ם בכל ע"ש כו' דקיי"ל שוכר כמערב ואמר לקמן דלקולא אמר האי כללא כו' עכ"ל. והנה בס' קרבן נתנאל על הרא"ש ז"ל פ"ה ס"ק ז' כתב וז"ל וק"ק אמאי לא קחשיב הגמ' האי מלתא דשוכר כי ערב או נימא דשייר ה"ל להש"ס לקצר ולומר הא דקאמר שוכר כמערב לקולא ולא להחמיר וכייל כל מילי עכ"ל. ונ"ל לומר דאינה קושיא דכל עיקר אתא הגמ' הכא לאשמועינן דשוכר כמערב הוא כמו שכתב רבינו הכא בהל' י"ב דהשכירות ביטול רשות שאינו שכירות ודאי אלא היכר בלבד כו' ואשמועינן בדבר ששכירות גמורה לא מהני היינו בפחות מש"פ ומאשתו ושכירו ולקיטו וכן אחד שוכר לכולם דכ"מ דשכירות גמורה אינו מועיל הכא דהוי משום היכר כמו ביטול רשות מועיל אבל בזה דדי להשכיר בע"ש אחד לכל השנה אין רבותא דבשכירות גמורה נמי הדין כן אי שכרו מאחד ולא חזרו מועיל השכירות לכל הזמן שלא חזרו וכל בית וחצר הדין כן ול"צ לאשמועינן דבלא הרבותא דכמערב דמי סגי ודוק

פרק ג הלכה ג כותל כו' או מתבן שבין שתי חצרות פחות מי"ט מערבין עירוב אחד ואין מ"ש