כתר המלך חלק א פו

סליחה וכפרה משמע דאיכא עליה איסור ומ"מ יכול להפר בשבת כדי להפקיע איסור מלקות שהוא חמור ולהשאר רק באיסור מכת מרדות ואף לר' יהודה יוכל להפר הכל כמבואר ודוק

ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף ז"ל כן דהנה שם במס' נדרים (דף עז ע"ב) אמרינן לא יאמר אדם בשבת לאשתו מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר בחול אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו אמר ר"י וצריך לבטל בלבו כו' וכן נפסק להלכה לקמן פי"ג מהל' נדרים ובטור וש"ע (סי' רלד סעיף כד) וז"ל מפירין נדרים בשבת אע"פ שאינם לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכיוצא בו עכ"ל. נמצא דגבי הפרת בעל בשבת דאפשר לשנויי משנינן ואפילו בדבר שלצורך השבת כמו טלי ואכלי טלי ושתי כמו שכתב שם הר"ן ז"ל אבל גבי שאלת חכם דקיי"ל דמתיר הנדר דבר שלצורך שבת אין לו לשנות ואומר לך מותר והוא כדרך שעושה בחול וא"ל דגבי שאלת חכם משה"כ לא בעי לשנויי בשבת דהא לא יכול לשנות דהא צריך לומר מותר לך בפירוש וגם בהפרת הבעל די שאם זה שאומר טלי ואכלי הוא מבטל גם בלבו דהא בהפרת בעל דעת רבינו דדי אם מבטל בלבו כמו שהובא בש"ע (סי' רלד סעיף לט) ואם ביטל בלב ואמר טלי ואכלי די בזה לכ"ע וכ"ז הוא רק לענין הפרת בעל אבל לא בהתרת חכם וא"כ תקשה מנ"ל לומר דלהכי מפירין נדרים אף שלא לצורך השבת משום דהפרת נדרים הוא כל היום ולא מעל"ע דלמא להכי יכול להפר כל נדרים משום דהא יכול לשנות ממה שעושה בחול ולומר לה טלי ואכלי אבל בהתרת חכם דלא מצי לשנות משה"כ בעינן דוקא שהוא לצורך השבת וכמו שכתב הרא"ש ז"ל במס' נדרים (דף עז) טעם דלהכי בעל מיפר אף שלא לצורך השבת משום דבעל מיפר בלא פתח ובלא חרטה בדיבור בעלמא מיפר אפילו שלא לצורך השבת עכ"ל וא"ל דנהי דזה לא מהני אבל מה שבזה יש לשנות ובשאלת חכם אין לשנות זה מהני שפיר ומנ"ל א"כ דהפרת נדרים כל היום אך זה דיוכל לשנות אצל הפרה ולומר לה בשבת טלי ואכלי כו' הוא רק היכא שהוא בפניו אבל כשהוא שלא בפניו אם הבעל רוצה להפר לא יוכל לשנות וצריך לומר כמו בחול מופר לה ושרי בשבת מטעם דלא אפשר והנה הר"ן ז"ל כתב בנדרים (דף ח) לעיין בזה אם הוא יכול להתיר הנדר שלא בפני הנודר אבל לענין הפרת הבעל כתב שם הר"ן דזה ודאי שרי שלא בפניה. והראיה הוא מדברי רע"ק דאמר אישה הפרם דהיכא דהופר לה והיא לא ידעה כו' וכבר ביארנו דהמשנה אמרה מפירין ונשאלין להראות דשרי אף שלא בפניה להפר וזה אתי לאשמועינן דאף דהיא שלא בפניו ולא יכול לשנות מ"מ שרי להפר כל נדרים אף שלא לצורך השבת משום דהפרת נדרים כל היום וזהו שאומר הרי"ף וש"מ דהפרת נדרים כל היום ולא תקשה לך דלמא משום שינוי הוא שיכול לשנות ומסיק והיכא דנדרה כו' אלמא דלא בפניה נמי סגי ושם לא יוכל לשנות אלא ודאי דהפרת הבעל הוא כל היום ולא מעל"ע ודוק. והנה בס' ישועות יעקב באו"ח (סי' שמא) כתב וז"ל והטעם דמתירין בהפרת נדרים בשבת אף דאפשר ע"י שאלת חכם כיון דהחכם עוקר הנדר ובעל מיגז גייז וא"כ מה שקיימה עד עכשיו קיים הוא אין נפשה חפץ להיתר החכם רק להפרת הבעל וע"כ התירו חז"ל להפר נדרים בשבת ובחידושי אמרתי דיש מקום בנדרה ע"ד רבים דקיי"ל שא"ל התרה ובהפרת הבעל מועיל אף עד"ר כיון דא"צ דעתה כש"כ דע"ר א"כ בזה מפירין אף שלא לצורך השבת כו'. והנה א"נ כדבריו דלהכי הותר להפר אף שלא לצוה"ש אף דיכול לשאול אח"כ לחכם משום נדר עד"ר דשרי רק בהפרה כיון דא"צ דעתה יש ליישב כזה ג"כ דברי הרי"ף שביארנו דכתב לראיה דיכול הבעל להפר נדרה אף שלא בפניה וא"כ לא בעי דעתה לזה וא"כ אף ע"ד רבים נמי מיפר וכמו שבאמת פסקינן בש"ע (סי' רכד סעיף לד) ובש"ך שם (ס"ק ע"ד) דהוא מטעם דל"ב דעתה ולהכי שפיר שרי להפר בשבת כל נדרים אף שלא לצורך אך בודאי ליתא זה דשרי כל נדרים להפר אף אלו שלא נדרה ע"ד רבים דל"מ לא בגמ' ולא בפוסקים חילוק זה וגם מה שמתרץ דלהכי שרי משום שהחכם עוקר כו' אין נפשה חפץ להיתר חכם כו' גם זה לא הבנתי דממנ"פ האיך מיירי אם היא תחפוץ בהתרת נדרה מטעם כל הנודר כאלו כו' והמקיימו כאלו כו' א"כ לא איכפת לה אם עוקר הנדר ואם לא תחפוץ בהתרה הלא בלא טעם זה לא יתיר לה בע"כ כי החכם אינו מתיר בע"כ רק הבעל מפיר בע"כ נימא דלמא לא תרצה בהתרה ובהפרה יפר בע"כ ול"ל לומר טעם כזה שא"ל טעם וריח אך כבר מקשה זה בחידושי הר"ן ז"ל מס' שבת מ"ט התירו להפר שלא לצורך הלא החכם יכול להתיר לה ומתרץ לה הר"ן דחכמים התירו דהבעל לא ירצה שתתבזה אשתו אצל חכם ולהכי שרי הוא להפר עיי"ש מה שמבאר בזה ודוק

פרק כה הלכה ט פירות שאסור לאכול וכן מעשר שני והקדש שפדאן אע"פ שלא נתן החומש מותר לטלטלן עכ"ל. והנה קשה לי לפי מאי דפוסק רבינו לקמן בפ"ה מהל' מע"ש הי"ב כר' יהושע דס"ל במסכת ב"מ (דף נד) דאם נתן הקרן ולא נתן החומש אסור לו לאכול משום פשיעותא וא"כ אף שנתן הקרן מ"מ אסור מדרבנן וא"כ הוא אסור לטלטלו דהא אמרינן שם בסוגיא דאפילו טבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב נמי אסור וכן בדמאי לא שרינן רק משום דאי בעי מפקר לנכסיה וא"כ הכא דנמי אסור מדרבנן מ"ט שרי לטלטל. והנה לבד הכא לענין טלטול בשבת מצינו כה"ג במס' ברכות דשרי לזמן על היכא שנתן הקרן ולא נתן החומש וכן במס' עירובין (דף לא) שרינן לערב בזה ובמסכת פסחים (דף לה) אמרינן דיצא י"ח מצה בזה וא"כ בכולהו תקשה מ"ט שרינן היכא דנתן הקרן ולא נתן החומש ולא אסרינן משום איסור דרבנן דאסרו לאכול משום פשיעותא. ונ"ל לומר כן דלר' יהושע דאסרינן ליה לאכול לא אסרינן היכא שנתן הקרן ולא החומש רק לדידיה משום פשיעותא ולא לכ"ע והראיה לזה ממה שכתב רבינו לקמן בפ"ז מה' ערכין הל' ג' הפודה קדשיו אין החומש מעכב אלא מאחר שנתן הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו ומדברי סופרים שאסור לו ליהנות עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן אבל בשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול אע"פ שלא נתן החומש עדיין. נמצא דמדייק רבינו וכתב דמד"ס שאסור לו ליהנות ולא אמר שאסור ליהנות סתם ורק דייק מלת לו וכן מסיק אבל בשבת התירו לו לאכול ולא אמר התירו לאכול משמע דהאיסור וההיתר הוא רק לדידיה ואף דשם בהל' מ"ש (פ"ה ה' י"ב) סתם רבינו וכתב נתן הקרן ולא נתן החומש כו' לא יאכל עד שיתן החומש ולא ביאר דהוא רק לו א"ל דסמיך ע"ז שכתב תחלה בהל' ערכין דרק הוא לא יאכל וכן הוא הכא במ"ש. והוה הכא כמו שכתב השעה"מ בפ' כ"ג מהל' שבת ה' ט"ו בשם המאירי ז"ל גבי המעשר בשבת דקתני במזיד לא יאכל דאינו אסור רק לדידיה ולאחרים שרי ורק במבשל שהוא אסור מה"ת אסור גם לאחרים וא"כ הכא נמי דכתיב לא יאכל הוא רק לדידיה ולאחרים משרי שריא ואף שהשעה"מ כתב שם דמשמע דעת התוס' במס' שבת וכן דעת רבינו דלא ס"ל כהמאירי ואף לאחרים אסור זהו רק התם דעבר בידים על איסור דרבנן אמרינן דדמי כמו שעובר על איסור דאורייתא המבשל דאסרינן לכ"ע אבל הכא הא לא קעביד איסור בידים ורק הוא לא נתן עוד החומש ומעשה באיסור לא נעשה בה לא קנסינן לאסור לכ"ע ורק לדידיה אסרינן לאכול משום פשיעותא ודי הוא בזה מה דאסרינן לו לאכול לא ישכח ליתן החומש וא"כ אי נימא כן דלאחרים אינו אסור נבאר שפיר דהכא שרי לטלטל כמו דשרי לטלטל תרומה דחזי לכהנים ודמאי דחזי לעניים ה"נ הכא שראוי לאכילה לכ"ע דשרי לטלטל וכן לקמן בהל' עירובין ניחא דשרי לערב היכא שנתן הקרן ולא החומש דהא בעירובין שרי לערב לישראל בתרומה משום שראוי לכהנים ולישראל בדמאי נמי דחזי לעניים וכמו שכתב רבינו לקמן בפ"א מהל' עירובין (הל' י"ד