כתר המלך חלק א פג

בדליכא מראית העין כגון שאוחזו בקומצו מ"מ אסור משום איסור דאורייתא שיוצא לרה"ר. והנה הא שלא הביא רבינו דלא יאחזנו בידו יש ליישב עפ"י מה שכתב בס' מרכבת המשנה לישב הא דהשמיט רבינו ולא הביא שם הא דאיתא בברייתא (דף סב) לא תצא אשה במפתח שבידה ואם יצאה חייב חטאת דזהו בלי חולק משום דרבינו סומך על מה שכתב שם הל' ה' בזה הכלל שם דכל המוציא בדבר שאינו מתכשיט כו' ואינו דרך מלבוש והוציא כדרך שמוציאין אותו דבר חייב חטאת כו' וא"כ א"ל דגם הכא סמך רבינו ע"ז דכתב דחייב חטאת כיון שאינו מוציא דרך מלבוש אבל זה תקשה דלא הביא דלא יקשרנו בשיר וטבעת דאסור מפני מה"ע והרי"ף והרא"ש הביאו זה ורבינו השמיט וצ"ע

הלכה טו ולא תצא אשה במנעל רפוי כו'. וכתב הרה"מ שם ולא תצא במנעל מרופט כו' ורבינו ז"ל פירש מרופט רפוי וכן פירש רש"י ז"ל בהלכות והטעם לפי שהיא מקפדת בכך ודלמא שלפה ומתיא ד"א ברה"ר אבל רש"י ז"ל פירש מרופט קרוע מלמעלה דגנאי הוא לה וכי חייכי שלפה ומחיא ליה עכ"ל. והנה בדברי רש"י ז"ל בהלכות הרי"ף לא מצאתי זה דמפרש רפוי ורק בפירוש ר"ח הנדפס על גליון הש"ס החדשים כתב וז"ל מרופט רפוי ומשתרבב כמו גבי ברזילי לקמן (דף קנב) מלמד ששפתותם של זקנים מתרפטות היינו שאינם מאמצין וכן שם לקמן פירש רש"י מתרפטות מתבקעות כמו גבי מנעל מרופט ושם פירש הר"ח שמשתרבבים היינו שרפויים המה עיי"ש. והנה לפ"ז צריך לומר ע"כ דיש חילוק בין מנעל גדול דאמר לעיל דמנעל גדול היינו שאינו יכול לילך בו והכא הוי רפוי זה גדול שיכול לילך בו ולהכי התם במנעל גדול אסור לכל קטן לילך כמו שכתב רבינו מטעם דלמא יפול מרגלו ואתי לאתויי אבל הכא אומר במנעל רפוי דאינו נופל מרגלו ורק אשה לא תוכל לצאת מפני שמקפדת היא כמו שמבאר הרה"מ ז"ל. וניחא גבי חליצה דמסיק ליה הברייתא הכא גבי מנעל מרופט דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה וזהו כמו שמחלק המשנה ר"פ מצות חליצה בין גדול שיכול לילך או לא וכמו שכתב רבינו בפ"ב מהל' חליצה (הל' יח והל' יט) דבגדול שאינו יכול להלוך בו חליצתה פסולה ואי יכול להלוך היא כשירה. אמנם זה קשה לי א"נ דמרופט היינו רפוי והברייתא דאמרה לא תחלוץ הוא משום דגדול קצת ע"כ אף שיכול להלוך א"כ קשה שם (דף קב ע"א) אמרינן א"ה אפילו דיעבד נמי לא גזירה משום מנעל מרופט א"נ משום חצי מנעל כו' ופירש רש"י ז"ל מרופט מבוקע קרוע מלמעלה דכיון דכריך אע"ג דקרוע מיתב ליה אכרעא אבל סנדל שהוא קשה אין יכול לישבו על רגלו משנפתת וליכא למגזר מידי ע"כ. והנה זה ניחא לפי פירוש רש"י דמרופט היינו קרוע שפיר ניחא דה"א דבמנעל לא תחלוץ משום דאי יהיה קרוע יוכל להלבישו אבל סנדל אינו יכול אבל אי מפרשינן כפירוש רבינו והר"ח דפירש רפוי והיינו שגדול הוא וא"כ אפילו גבי סנדל שייך זה דהא המשנה אמרה החילוק שהוא יכול לילך ללא יכול גבי חלצה בסנדל אע"כ צ"ל דמרופט היינו קרוע דשייך לחלק בין מנעל לסנדל וצ"ע. ואולי י"ל דלא היה הגירסא הכא לדברי רבינו רק גזירה משום מנעל קרוע או פרום ולא מרופט ודוק

הלכה יח ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו אבל לא בחותם של מתכת שמא יפול ויביאנו עכ"ל. כתב הרה"מ ודע שיש מפרשים מעלין מן הסוגיא דאפילו בחותם של טיט אם עשהו העבד לעצמו אינו יוצא בו ולא התירו אלא של טיט ועשאו רבו שיש לו אימה להסירו ויש להחמיר עכ"ל. והנה הרי"ף ז"ל השמיט נמי זה דבשל טיט אסור היכא דעביד לנפשיה וכתב ע"ז הר"ן ז"ל ותמוה וז"ל ובגמ' מוכח דאפילו בשל טיט נמי כל היכא דעשאו העבד לעצמו ולא עשאו לו רבו לא יצא דחיישינן שמא במקום מכיריו יתבייש ויטלנו כדי שלא יראנו שהוא עבד דלית ליה אימתא דרבו שהוא עשאו לעצמו והתימא שהרי"ף ז"ל לא הביא זה עכ"ל. ונ"ל לענ"ד ליישב כן דהנה הרי"ף וכן רבינו ז"ל ס"ל דתחלה דלא מחלק הגמ' בין טיט לשל מתכת ס"ל להגמ' שפיר דהיכא דעביד לנפשיה בכל דוכתא בין בצוארו ובין בכסותו כיון דלא מירתת משקל ליה ואתי לאתויי ד"א ברה"ר אבל לבסוף דמסיק דבשל טיט דליכא פסידא לא מייתי ליה בידיה אפילו אי עביד לנפשיה נמי שרי דלמאי ניחוש לה הא העבד בתחלה עושה לו לעצמו לאיזה צורך החותם ואם אח"כ יצא בזה ויבא למקום שיתבייש ויקח מצוארו אזי ישליכנו כיון דלא שוה מידי ורק בחותם של מתכת שפיר חיישינן דלמא יחוס עליו להשליכו כיון דהוא שוה לו ולאיזה צורך יטמינהו כיון דפעם רוצה בזה דהא עביד לנפשיה ויעבירנו ד"א ברה"ר אבל בשל טיט בין אי יפסוק הוא בידיו או יפול מאליו לא ישא בידו ומה לי עביד ליה רבו או לנפשיה ולהכי שרי בשל טיט כמבואר. ואפילו א"נ דבדבר שיקח בידו חיישינן שמא ישכח וישא ד"א ברה"ר ואפילו אינו שוה לו כלום מ"מ מחמת שכחה ישא ד"א מ"מ א"ל דזהו רק בדבר שלוקח בידו חיישינן שמא ישכח וישאם אבל הכא בחותם של טיט אשר עשה לעצמו למה יקחם ולא חיישינן רק אלא שמא תפול או תפסק מעצמו מצוארו או מכסותו וכיון דאי תפסק אזי תשבר ואינו שוה מאומה לא חיישינן בזה שמא ישא בידו ולהכי בחותם של טיט שרי בכל גוונא והחילוק שאומר בין עשאו לו רבו לעשאו עצמו הוא רק תחלה דלא ידע החילוק בין של טיט לשל מתכת אבל לפי המסקנא שרי הכל כמבואר ודוק

הלכה כה המוציא יושב ומשמרו ומחשיך עליו ובסכנה מניחו והולך לו ואם היו גשמים יורדין מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו עכ"ל. וכתב הכ"מ תוספתא פ"ח דעירובין וכן הוא בירושלמי פ"י הל' א'. והנה הקרבן עדה כתב ע"ד רבינו אלה וז"ל בד"ה ה"ז המוציא ס"ת בשדה אם אינו סכנה כו' ובאמת שדבריו תמוהים הם בעיני חדא הרי סכנה הוא לו שיכנס בס"ת דהא בסכנה איירי ותו איך יכנוס וס"ת בידו דהא איסורא דאורייתא עביד עכ"ל. וכל דבריו תמוהין לענ"ד חדא דמקשה מסכנה איך יכניס הס"ת הא הכא מיירי בסכנת ליסטים שירא להחשיך שם ולשמרה ולא מיירי בסכנת עכו"ם שגזרו על ס"ת וכמו שכתב רבינו הכא היה מתירא להחשיך עליהן מפני הליסטין כו' וא"כ להכניס לביתו ליכא סכנה והסכנה הוא רק להשאר בשדה ומה שתמה האיך יכניס בידו הס"ת ליתא דהפירוש הוא שיכסה את עצמו בס"ת דרך מלבוש וכמו שמסיק הכא גם הירושלמי בד"א ברך אבל בקשה כו' והכא מפרש כן הפ"מ דעור הס"ת הוא רך ויכול להתעטף ולהכניס דרך מלבוש אבל בל"ז אסור וא"כ ליכא שום חיוב בזה דאינו מכניס בידו ולא קשה כלל ודוק

הלכה כו לא יצא החייט במחטו שבידו ע"ש עם חשיכה כו' מותר לצאת בתפלין כו' הואיל וחייב אדם למשמש בתפלין בכל עת אינו שוכחן עכ"ל. והקשה ע"ז הב"י בסי' רי"ב כיון דרבינו אומר דוקא במחט שבידו אבל אי בבגדו שרי כמו דכתב הרה"מ ז"ל דס"ל כרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה וא"כ גם בתפלין תשתרי מלבד הטעם שחייב למשמש דהא הוציאן דרך מלבוש פטור ומתרץ הב"י דרבינו מיירי אי נקיט התפלין בידו דחייב אם הוציאן והט"ז דחה דבריו דע"ז ליתא חיוב דמשמש כ"ש האיך דנקיט בידו עיי"ש

ולענ"ד נ"ל ליישב פשוט עפ"י מה דכתב בחידושי הרשב"א שם וז"ל והיינו נמי דתפלין דאמרינן לקמן דמותר לצאת בהן בע"ש וקא יהיב טעמא משום דאדם עשוי למשמש בהן כל שעה ואלו לרבא למאי איצטריך להאי טעמא הא לדוריה כל שאלו יוצא בשבת ליכא אלא איסורא דרבנן ל"ג ביה בע"ש ומ"ש ממחט בבגדו לר"מ אלא דטעמא כדאמר דקרוב הוא לבא לידי פשיעה לפי שתפלין דרך מלבוש הוא ואין דרך לפושטן כשיוצא לחוץ והלכך אי לאו דמצוה למשמש בהן כ"ש הוו אסרי לצאת בהן בע"ש עכ"ל. אלמא דמיושב בזה דעת רבינו כיון דתפלין