כתר המלך חלק א פא

משום בל תשקצו הוא רק מדרבנן דכתב שם דאסרו חכמים כו' ואף שיש פוסקים דס"ל דהוא מה"ת כמו שביארנו שם בשם הט"ז מ"מ רבינו ודאי ס"ל דהוא מדרבנן וכן כתב שם המשל"מ וא"כ באיסור דרבנן הא ליתא שום מ"ד דב"ד מצווין להפרישו דע"ז מייתי הגמ' דיבמות (דף קיד) כמה ברייתות דאין ב"ד מצווין להפרישו ודחה באיסור דרבנן אלמא דעל איסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו וא"כ שפיר הוה ניחא דטמא דהוה מדאורייתא אסור אבל בטהור דהוה איסור מדרבנן שרי דבזה א"מ להפרישו. אבל א"נ כפירוש רש"י ז"ל דמאכילו בידים הוא ניחא שפיר דהא להאכילו בידים אסור אף באיסור דרבנן כמו שכתב רבינו להדיא שם בה' מ"א הל' כ"א וז"ל אבל להאכיל בידים אסור אפילו בדברים שאסורין מד"ס ועיי"ש במשל"מ וא"כ שפיר מקשה א"ה אפילו טהור דאסור בדרבנן אפילו כמבואר

ועוד א"נ דמיירי רבינו אף בחגב טמא א"כ איך מסיק ומת כגרוגרת והלא גרוגרת הוא רק בדבר הראוי לאכילה אבל בחגב טמא מת איתא בירושלמי הכא ס"פ המוציא דהוה כשיעור פי כלב אבל שיעור גרוגרת ודאי לא הוה בדבר טמא. ועוד נ"ל לומר דודאי דברי הרה"מ נכונים דמיירי דוקא בחגב טהור כמו שכתב רבינו בפירוש המשנה וסמך רבינו ע"ז גופיה כיון דמסיק ומת כגרוגרת ודאי נדע דמיירי בטהור ופוסק כת"ק דטמא אסור משום דהוה כספי ליה בידים ושיעור הטמא סמך רבינו על מה שכתב לקמן המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן וחגב טמא נמי בכלל זה כמו שאר שרצים ונבלות ואף להירושלמי אומר שיעור פי כלב בחגב טמא ס"ל לרבינו כמו שכתב שם הפ"מ בירושלמי דשיעור פי כלב הוה נמי כמו שיעור כזית ואידי ואידי חד שיעורא היא אבל הכא מיירי ודאי בטהור כמבואר ודוק

הלכה טז המוציא בהמה כו' אבל אדם חי אינו משאוי ואם היה כפות או חולה המוציא אינו חייב. ועיין בהרה"מ שהביא מקור לזה דחולה חייב מדבר שאינו מוכרח כמו שכתב בס' מרכבת המשנה הכא והוא הביא ראיה מסוגיא דיומא (דף סו ע"ב) דאמר חלה שאני ומדמי לרבנן חולה דאדם כמו חולה דבהמה לר"נ ע"כ

ונ"ל לומר דרבינו לטעמיה מצא מקור נכון דחולה דאדם חייב דהנה ריש פ' ר"א דמילה (דף קל) הקשו התוס' וא"ת ויביא התינוק אצל הכלי דהשתא ליכא איסור שבת דחי נושא את עצמו כו' וי"ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה הא צריך להחזירו לאמו ואז הוה כפות לפי שהוא חולה כדאמרינן ביומא אפ"ת ר"נ חולה שאני ומבאר שם המהרש"א דרק איסור דרבנן יש בקטן ואומר דכיון דחלה הוא איסור דאורייתא ושייך זה באדם לכ"ע. אמנם הא יש ליישב קושית התוס' דהנה שם (דף צד ע"א) כתבו התוס' ד"ה אבל אדם כו' תימא דבריש פ' נוטל (דף קמא) משמע דפליגי נמי באדם דקאמר גבי תינוק רבא כר' נתן ס"ל ואומר רשב"א דקטן כבהמה דמי דמשרביט נפשיה. אך ק"ל דבפ' מפנין תניא מדדין בהמה חיה כו' והאשה מדדה את בנה ופירש"י כו' וסתמא כרבנן דר' נתן דמחייבי אבל בנה א"נ מגבה ליה הא באדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו ומסיק שם בתוס' ישנים ושמא ההוא דפ' נוטל איירי בתינוק ב"י ע"כ והרשב"א ז"ל בחידושיו לא ניחא ליה בהתירוץ דאיירי בקטן ב"י ותירץ דר' יהודה אומר התם במשנה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת וקיי"ל אימתי לפרש וא"כ כיון דגדול קצת אמרינן דחי נושא את עצמו נמצא דלפי תירוץ של הרשב"א ודאי לא קשה מפר"א דמילה לענין קטן דתינוק כזה דקטן כזה בן ח' ימים שמלין אותו הוא דינו כבהמה ורק בזמן שנוטל אחת ומניח אחת ואפילו לפ"ד של התוס' ישנים נ"ל דל"ד כתבו תינוק בן יומו דהא רבא אמר סתם תינוק ורק המשמעות שהוא קטן מאד ושוה לנו בן ח' ימים לבן יום אחד וכן כתב נמי הרשב"א ר"פ ר"א דמילה דבן ח' שוה לבן יום א' וא"כ לא קשה מזה אף לפ"ד התוס' ולא צריך לחלק דחולה שאני אמנם לפ"ד רבינו ליתא זה התירוץ דהא רבינו כתב הכא הי"ז המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום הכיס שאין הכיס טפלה לתינוק עכ"ל אלמא דכתב דבכל גוונא אינו חייב רק על הכיס ולא על התינוק משמע דאפילו קטן ממש מ"מ אמרינן ביה חי נושא את עצמו וצריך לומר לדעת רבינו כמו שכתב המאירי ז"ל בחידושיו למס' שבת (דף צד) דהא דאמר רבא כר' נתן הוא ל"ד דאפילו א"נ דרבנן פליגי על ר' נתן אפילו באדם מ"מ א"ל דרבא כר' נתן ס"ל אבל באמת לדידן דס"ל דרבנן באדם מודו ה"נ אפילו לרבנן פטור על התינוק עיי"ש וה"נ מתרץ רבינו כן ולהכי כתב דחייב רק על הכיס וא"נ דבכל קטן פטור לרבינו ליתא לרבינו שם בר"פ ר"א דמילה תירוץ אחר רק התירוץ דחולה הוא ושוה חולה דאדם כמו חולה דאיתא במס' יומא דעל חולה חייב ושפיר פוסק לחייב בחולה ודוק

הלכה כא המצניע דבר לזריעה או לרפואה או לדוגמא כו' חייב עליו בכ"ש כו'. וכתב המשל"מ משנה ר"פ המצניע כו' ואמרינן בגמ' (דף עח) בד"א במוציא אבל במצניע כ"ש חייב ואין הכוונה דכל מצניע חייב ואם הצניע פחות מכגרוגרת לאכילה שהוא חייב דפשיטא דבטלה דעתו של זה שהצניע פחות מגרוגרת לאכילה ול"מ שיהיה המצניע חייב אלא בהני דתנן ר"פ שהם לזרע לדוגמא ולרפואה דכל הני אף דבסתמא בעי שיעורא כו' ולא שייך בזה לומר דבטלה דעתו אצל כ"א דהא איכא קצת ב"א שמצניעין לזרע כו' כ"ש אבל במצניע פחות מכשיעור חוץ מהני דתנן בפ' המצניע פשיטא דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאלת"ה המצניע פחות מכשיעור חייב כו' עכ"ל

ונ"ל עפ"ד ז"ל ליישב קושית התוס' ר"פ המצניע וז"ל וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו תימא לר"י דאמאי איצטריך לאשמועינן למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפ' כ"ג ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע עכ"ל ולפ"ז ניחא שפיר דאי מהמשנה דכ"ג ה"א דהמצניע הוא חייב בכל גוונא אף בלא הצניע לזרע לדוגמא ולרפואה ורק הצניע לאכילה נמי חייב דהא אומר סתמא א"ח עליו אלא המצניע משמע דהמצניע חייב בכ"ג להכי אומר הכא כן המצניע לזרע והוציאו נמי חייב בכ"ש וכל אדם א"ח עליו אלא כשיעורו היינו היפוך מהרישא דאומר ברישא המצניע לזרע כו' ואומר בכל אדם היינו אף המצניע א"ח רק אי הצניע להני דברים דפרט ברישא לזרע לדוגמא ולרפואה ואז אפילו אי שכח למה הצניע אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה וא"כ הוא כן אם הוציא להני דברים בפירוש חייב ואי הוציא מסתמא או הצניע תחלה להני דברים חייב ואי הצניע סתמא אזי הוה כמו שהוציאו סתמא ופטור דבכל אדם נכלל תרווייהו בין שלא הצניע כלל ובין שהצניע לא להני דברים כמו שכתב המשל"מ הכא. ואין להקשות הכא איפכא דמשנה ראשונה לא ליתני דלא איצטריך וליתני משנה דהכא דידעינן דא"ת רק המצניע להני דברים הנה זאת כבר מתרץ המגיני שלמה על המשנה שם דמיתורא אשמועינן דינא אפילו כשהצניע ושכח למה הצניע דה"א רק במצניע וזוכר למה מצניע עיי"ש ועיין תוי"ט ופ"י מה שביארו בזה ודוק

והנה נדפס בגליון האלפס חידושים מהגאון בעל חות יאיר ז"ל. וז"ל הכא בפ' המוציא יין נ"ל דמעביר ד"א ברה"ר חייב בכל דהו וצ"ע. והנה לפי מה שחידש התו"י ז"ל דמעביר ד"א חייב בפחות מכשיעור יש ליישב בזה קושית התוס' שהקשו בכמה דוכתי אמאי אמרינן גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ול"א גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י ודחקו בזה במגילה ובש"ד. ולפ"ז ניחא דהנה במסכת פסחים (דף סט ע"א) אמר רבה נמי גבי הזאה גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. והנה שיעור הזאה היא כדי שיטבול ראשי גבעולים ושיעור הוצאה הוא ככל המשקין ברביעית וא"כ אי