כתר המלך חלק א פ

א"נ כן דבא"י שרי אדם בכל באר ורק מה שמסיק הבאר רחב הרבה קאי על שארי ארצות הא בשארי ארצות ליתא דין הפסין דשם לא מצינו היתר בזה. וע"כ נ"ל דט"ס יש כאן בדברי רבינו וכן צ"ל אבל בשאר ארצות לא ואדם יורד לבאר כו' וקאי האדם נמי על א"י דבזה שרי רק היכא שרחב הרבה אבל בחו"ל לא מצינו שום היתר לא לבהמה ולא לאדם ומלת לא חסר בדברי רבינו ואות הו' על אדם כמבואר

ובספר מרכבת המשנה כתב דרבינו סובר דבא"י שרי אף לאדם זה כמ"ש התוס' וזה לענ"ד ליתא דגם התוס' לא כתבו רק היכא שתיקן לבהמה בא"י שרי אף לאדם ואם המה רחבין הרבה שרי אף לכתחלה לאדם לעשות ובכ"ז רק בא"י אבל לפ"ד משמע דדברי רבינו קאי על חוץ לארץ וזה ליתא דבחו"ל לא הותר כלל ולא מצינו בה פסין וט"ס יש כאן ודוק

פרק יח הלכה ה המוציא תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל ומ"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא במיני מתיקה בכולן וכן פירש רש"י ז"ל ויש לרבינו פירוש אחר עכ"ל. ונ"ל לבאר האי טעמא דלא מוקי רבינו במיני מתיקה דהנה במס' ע"ז (דף סו ע"א) איתא פלוגתא דאביי ורבא דאביי סבר דבתר טעמא אזלינן ורבא ס"ל דבתר שמא אזלינן והביא אביי ראיה מהאי משנה דתבלין מצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן אלמא דבתר טעמא אזלינן ורבא דחי ה"מ ר' מאיר הוא דאמר כל שתעבתי כו' ללמדך שכל האיסורין מצטרפין זע"ז ופירש רש"י ודחזקיה ליתא והתוס' פירשו שם פירוש אחר עיי"ש. ובדברי רבינו בפ' ט"ז מהל' מ"א הי"ד מפרש לה הלח"מ כן ונ"ל דרבינו מפרש לה אליבא דרבא דקיי"ל כותיה ורבא אמר ה"מ ר"מ פירוש הא דמוקי חזקיה במיני מתיקה ר"מ הוא דאזיל בתר טעמא וס"ל לחזקיה כר"מ לכך מוקי לה הכא דאפילו לא דמי בשמא בטעמא לחוד סגי אבל אליבא דרבנן דבתר שמא אזלינן כו' שפיר מיתוקם מתניתין כותיה וכדכתב רבינו עכ"ל הלח"מ. נמצא דלפ"ד זה דרבינו דס"ל התם לא מוקמינן מתניתין כחזקיה במיני מתיקה ולהכי שפיר לא מוקי מתניתין הכא בשבת במיני מתיקה ולהכי אמר תבלין סתם ומצטרפין זע"ז. וכן הירושלמי דאומר הכא בס"פ רע"ק ר"א בשם ר"ח וכי כמון ומלח מצטרפין במיני מתיקה משום זה נמי דס"ל כאביי דבתר טעמא אזלינן ולהכי מקשה והא הני אין טעמן שוה ומשני במיני מתיקה אבל לדידן דס"ל כרבא דבתר שמא אזלינן לא מוקמינן במיני מתיקה ודוק

הלכה טו המוצא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב עכ"ל. והנה כן כתב הרמ"מ וז"ל ברייתא וגמ' (דף עח) כלשון רבינו ודין השטר פרוע הוא כדברי ת"ק שם בברייתא אחרת שהביאו שם והלכה כמותו עכ"ל

והנה בס' שלטי הגבורים בהרי"ף הכא הקשה על הרא"ש ז"ל וז"ל הרא"ש הביא הברייתות כצורתן דפליגי בהו רבנן דפטרי וקצ"ע דא"כ המוציא שטר פרוע פטור א"כ לעיל מיניה דמקשה על רבא דתניא המוציא נייר מחוק ושטר פרוע דחייב דמשמע מההיא ברייתא להדיא דהמוציא שטר פרוע חייב ונשאר רבא בקושיא מכח ההיא ברייתא ומשמע דההיא ברייתא אתיא כהלכתא ואם נפסוק עתה כדברי ת"ק הכא דפליג עם ר"י ופטור תקשה הלכתא אהלכתא ובשלמא לרבינו אתיא שפיר דפוסק כר"י דאומר דבריו כסתם ברייתא דמקשי לרבא אבל להרא"ש ז"ל צ"ע האיך מיישב הוא הני ברייתות עכ"ל, ונ"ל ליישב קושיתו כן עפ"י מה שמבאר המהרש"א ז"ל הכא וז"ל בגמ' שם המוציא כו' לכל הני אמוראי דס"ל דאסור להשתמש ולהשהות שטר פרוע ולוה נמי לא משהי ליה הך ברייתא לא אתיא לכאורה כרבנן דפטרי לקמן בש"פ דאינו צ"ל כלל וכר' יהודה נמי לא אתיא דבשטר קטן נמי חייב דצריך לו. וראיתי בס"פ בתוספתא דרבנן ל"פ אדר"י אלא בשטר קטן אבל בגדול דראוי לכרוך ע"פ צלוחית ש"פ מודו רבנן דחייב והיינו אף דלא משהי ליה מ"מ האי שיעורא דש"פ חשיב לרוב ב"א עכ"ל. נמצא דלא קשה דהברייתא דלעיל מיירי דהוי שיעור כדי לכרוך עפ"י צלוחית ש"פ והברייתא השניה מיירי בכ"ש וכמו שמבאר בהתוספתא שהביא גם התוס' הכא ובזה פליגי ר"י ורבנן

אמנם נ"ל לבאר בזה דמהו הטעם דחייב אם ראוי לכרוך אע"פ שאסור להשות שטר פרוע אשר המהרש"א ז"ל דחק בזה. ונ"ל לבאר כן דהנה הגאון רע"א אייגר ז"ל בגהש"ס הכא הקשה ק"ל הא ראוי למחוק ולהשהותו לצור ע"פ צלוחיתו ע"כ. וע"כ נ"ל כן דאם היה השטר פרוע גדול בשיעור זה חייב לכ"ע דהא חזי למחוק ולצור עפ"י צלוחיתו ורק הפלוגתא הוא אם השטר קטן כגון שנכתב הוא ועדיו בשיטה אחת וכמו שאומר התוספתא כ"ש בזה פליגי דר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ואומר ר"י דפליגי אם מותר לשהות שטר פרוע או אסור דר"י דס"ל דמותר ס"ל דחייב על כ"ש הטעם דחזי השטר גופיה לחזור וללות בו ואף דקיי"ל דשטר שלוה ופרע נמחל שיעבודו ואינו חוזר ולוה בו מ"מ הא פוסק הרב ז"ל בהגהה בח"מ (סי' מח) דאם קיבל קנין מחדש יכול לחזור וללות בו וכן אם מסר בפני עדי מסירה עיקר אף בשטרות כמו שמבאר התוס' בגיטין דף ד) ד"ה קסבר דהביאו זה דאמר רב יוסף הלכה כר"א הוא אפילו בשטרות ואף שע"כ מיירי דלא נכתב היום דהוא שבת וא"כ פסול משום שטר מוקדם מ"מ הא המחבר ז"ל בח"מ (סי' מג ס"ז) פוסק דמבני חרי גבי שפיר ואף לפ"ד הרמ"א בהגהה דאף מב"ח פסול לגבות מ"מ אם המלוה בעצמו כותב על השטר קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לגבות מזמן ראשון הוא כשר כמו שהביא הש"ך שם ס"ק י"א וי"ד. וזהו הפלוגתא ר"י ס"ל דמותר לשהות שטר פרוע ומשהה אותו המלוה כדי שאם ירצה יוכל ללות עוד להלוה ע"ז בקנין או בע"מ ולא נצרך לכתוב שטר מחדש ות"ק ס"ל דאסור לשהות ש"פ וא"כ לא משהה ליה ושורפו וא"ר למידי וכן אביי ורבא ורב אשי שם כולהו מוקי ליה בשטר כ"ש ומ"מ חייב לר' יהודה במשהה לו כ"א לפי טעמו באוקימתא שלו ואע"פ שרש"י ז"ל מפרש ליה באוקימתא דרבא דראוי לצור ע"פ צלוחיתו מ"מ אינו מוכרח דמיירי דוקא בגדול דאף אי קטן הוא משהה ליה דצריך להחזיר ללוה כיון דס"ל דאין כותבין שובר וגם בשטר קטן אוקמי. ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' שם דהקשו וא"ת משפרעו אמאי פטור המוציא נהי דלא חזי לגבות אבל הא ראוי מ"מ לצור עפ"י צלוחיתו כו' ולפי מה שביארנו דמיירי בשטר קטן שאינו מחזיק השיעור וא"כ לא קשה והגמ' מוקי פלוגתייהו אי ראוי בשיעור קטן אבל אם יש בו שיעור גדול שראוי לכרוך ע"פ צש"פ חייב לכ"ע דראוי למחוק ולשהות כמבואר וכמו שפוסק רבינו כאן ודוק

הלכה יח המוציא חגב חי כל שהו ומת כגרוגרת עכ"ל. וכתב הרה"מ משנה ס"פ ר"ע כדברי ת"ק ומפורש בגמ' דלדברי ת"ק דוקא חגב חי טהור אבל טמא בכ"ש ורבינו כתב המשנה כלשונה עכ"ל. והנה בס' מרכבת המשנה כתב הכא וז"ל ועיין במ"מ דנראה דל"ג טהור בדברי ת"ק ועדיין א"ז מספיק. ונ"ל דפוסק רבינו כר"י דסובר דלא כפירוש רש"י ז"ל בנידון דידן קחשיב כמאכילו בידים דאין זה סברא שהנותן דבר טמא חי לקטן לשחק בו יהא חשוב כמאכילו בידים משום חששא דלמא מיית ודלמא אכיל ליה אלא דכולהו סוגיין אזלא אליבא דמ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו וכיון דפוסק רבינו ס"ה מ"א דאין ב"ד מצווין להפרישו ממילא נדחה דברי הת"ק דהלכה כר"י וחזר רבינו מה שפירש בפירוש המשנה עכ"ל

ולענ"ד דבריו ליתא ורבינו לא חזר ממה שכתב בפיה"מ חדא דא"נ דהכא לא הוה כמאכילו בידים אלא מטעם דב"ד מצווין להפרישו א"כ מאי מקשה הגמ' א"ה אפילו בטהור נמי הא טהור חי לא הוה האיסור רק משום בל תשקצו ורבינו ס"ל בהדיא בפי"ז מהל' מ"א הי'"ט דכל איסור זה אסרינן