כתר המלך חלק א עד

פרק ג הלכה ז בלח"מ ד"ה הרי כו' בפ"ק דשבת (דף יח) אמרו בסיפא דברייתא אבל אין נותנים חטים לתוך ריחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבע"י ע"כ ויש תימא על רבינו שלא הזכירו עכ"ל. ולא ידעתי קושיתו הלא התוס' כתבו בהדיא שם בשם ר"ת בד"ה והשתא דהלכה כרב יוסף דהאי ברייתא אתיא כב"ש דס"ל שביתת כלים אבל לדידן שרי וליתא הטעם של שמיעת קול וכן פוסק הרי"ף ז"ל לחד דעה ועיין ברא"ש ז"ל בטור וש"ע (סי' רנב) דגם המה פסקו כן וא"כ א"ל דגם רבינו דפוסק לקמן בפ"ו הל' ט"ז דאין לנו שביתת כלים לאסור שפיר פוסק נמי דחטים שרי לדידן והשמיט הברייתא דאתיא כב"ש ודוק

הלכה יח אין נותנין פת בתנור עם חשכה כו' אלא כדי שיקרמו פניהם כו' ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניה אם במזיד כו' ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של שבת כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בשם הרמ"ך תימא הוא זה דהא איהו גופא פסק דכל תבשיל שלא בישל כל צרכו אם עבר ושיהה אסור כו' וכשהתירו חכמים לרדות מזון ג' סעודות לא התירו כ"א למי שלא עשה האיסור בשהיה כגון שקרמו פניה מקודם חשיכה אבל למי שעשה האיסור מנ"ל דשרי לאכול אפילו ירדה אותו העכו"ם מאליו עכ"ל. והנה בספר מרכבת המשנה כתב על דברי הרמ"ך וז"ל ודבריו תמוהין דאי בדלא עביד איסורא לא שייך היתר הצלה וטעם ההיתר הוא משום כבוד שבת עכ"ל. והנה נעלם במח"כ דברי הר"ן שם בפ"ק בסוגיא דהדביק דהביא בשם הרמב"ן ז"ל דס"ל דלא התירו לרדות במרדה אפילו אי הדביק מבע"י בהיתר שש שעות כדי שיקרמו פניה ומ"מ צריך לרדות בשינוי דוקא אלמא דאפילו אי לא עביד איסורא שייך היתר הצלה אף דרדיה היא עובדא דחול כמו שמבאר הר"ן ז"ל שם ואף שהר"ן ז"ל חולק על הרמב"ן וס"ל דאי לא עביד איסורא שרי לרדות כדרכו עיי"ש מ"מ א"ל דהרמ"ך ס"ל כדברי הרמב"ן ז"ל ואף בהיתר שייך הצלה להתיר משום כבוד שבת השבות דעובדא דחול כמבואר

והנה המג"א כתב (בסי' רנד ס"ק ז) לתרץ בשם הב"ח ז"ל דלהכי שרי הכא בשוגג ולא קנסינן הטעם דלא שכיחא שיתן פת בתנור סמוך לחשיכה דפת חמה אינה טובה כ"כ עכ"ל ועפ"ז נ"ל לבאר דברי הירושלמי הכא במס' שבת פ"א ה"י ר"י בר"א בשם ר' אלעזר זריזות הנשים בפת יותר מן התבשיל מה בין פת ומה בין תבשיל תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו לאכול רותח תמן אמרין פת חמה חמתו בצדו עכ"ל. והרמב"ן ז"ל במלחמות פ' כירה מפרש דברי הירושלמי כן דבא לפרש מ"ט היכא דקרמו פניה שרי דהא עדיין ניחוש שמא יחתה לגמור אפייתו כמו בתבשיל ומשני דפת חמה מביאה לידי חולי קדחת ומשה"כ לא אתי לחתויי ומיהו קודם שהגיע למאכל ב"ד או קודם שיקרמו פניה לפי שעדיין לא שלטה בהן האור אתי לחתויי ולא מיחרך עכ"ל. ועפ"ד רבינו יבואר דברי הירושלמי כן רי"א זריזות הנשים בפת יותר מן התבשיל ולהכי היכא שקרמו פניה שרי כמו שכתב רבינו דאם נשארו אח"כ עד שיגמר אפייתן יפסיד אותן אם יחתה ואומר דנשים זריזות הן בפת והוה כמו לגבי פסח דאמרינן שם (דף כ) דבני חבורה זריזין הם ול"ת שמא יחתה ואח"כ אומר מה בין פת ובין תבשיל פירוש דבתבשיל קיי"ל דאסור אי עבר ושיהה אבל בפת קיי"ל דשכח פת בתנור שרי לרדות ולא מחלק בזה בין אי קרמו פניה או לא קרמו פניה הכל שרי ומשום תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו כו' וא"כ הוה מלתא דלא שכיחא ולהכי שרי בזה כתירוץ של הב"ח גבי שכח לרדות ושני הדברים מבאר הירושלמי בקיצור לנו. ומה שפוסק רבינו כר"א דשיעור שיקרמו פניה עיין בהרה"מ שדחק בזה ונ"ל טעם פשוט לומר עפ"י מאי דאיתא בר"ן שם ור' אליעזר בן יעקב פליג ובירושלמי משמע דלקולא כו' וקיי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי עכ"ל הר"ן וחזינן דהיה להר"ן הגירסא הכא ר' אליעזר ב"י וא"ל דגם לרבינו היה כן הגירסא ופוסק כותיה ודוק

פרק ה הלכה ואין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מהנר ועוד מפני שהוא עף ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה עכ"ל. והנה על שני הטעמים שאין מדליקין בצרי שמביא רבינו לכאורה יש עוד טעם שלישי שם בגמ' דקאמר שם (דף כו ע"א) רשב"א אומר אין מדליקין וכן היה רשב"א אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף ופירש רש"י בלשון אחד דטעמא יהיב למלתא דה"ל כזפת דאינו נמשך אחר הפתילה וא"כ יש עוד טעם שאינו רשאי להדליק כמו כל פסולי שמנים שאינם נמשכין. ומ"מ נ"ל דניחא דברי רבינו דאינו מביא רק השני טעמים דהנה התוס' מקשים שם בד"ה חדא וקשה לר"י דתנא בסמוך הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף משמע דהטעם הוא לפי שאינו נמשך אחר הפתילה ומה הוצרך לבדות הטעם מדעתו עכ"ל. ונ"ל ליישב הכל כן דהנה בירושלמי הכא אמר רשב"א אומר אין מדליקין בצרי מפני שהוא שרף ולא מחלק בשתים והוא משום דהירושלמי ס"ל דרק טעם אחד יש בה והוא שאינו נמשך ודי בזה אבל בברייתא בגמ' דידן דהא חזינן דמחלק רשב"א לשנים ויאמר אין מדליקין בצרי וכן היה רשב"א אומר כו' משמע דתחלה אומר אין מדליקין משום טעמא חדא ואח"כ מסיק דהצרי הוא שרף ומשום זה נמי אין מדליקין ויבואר כן דלעיל (דף כא) אמר רב דפתילות ושמנים שא"מ בשבת מותר לדלוק בחנוכה בשבת משום דאסור להשתמש לאורה וא"כ לא חיישינן שמא יטה כיון דאסור להשתמש לאורה וא"כ כיון דקיי"ל כמ"ש התוס' שם ומכש"כ א"נ דזהו חומרא שאסור להשתמש לאורה ואמרינן במס' שבת (דף מ) דרבה עביד כותיה דרב בחומרי בכל מילי וא"כ ודאי ס"ל דאסור להשתמש לאורה ואומר להכי דרשב"א אומר שני הטעמים על צרי דלפי הטעם שאינו נמשך וחיישינן שמא יטה אבל בשבת חנוכה שרי להדליק ואמר מפני שריחו נודף וחיישינן שמא יסתפק אז אפילו בשבת חנוכה דאינו משתמש לאורה מ"מ אסור אף דליכא שמא יטה מ"מ אסור שמא יסתפק ומצרף להכי את שני הטעמים וקאמר ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף וא"כ הוה סכנה ואסור אף בחול ומכש"כ בחנוכה דהא התוס' מקשים והניחו שם בתימא דה"ל לומר דאף בחול אסור מפני סכנה והרשב"א ז"ל בחידושיו מפרש לה באמת דזהו קושית אביי ולימא מר מפני שהוא עף ואז אין מדליקין בו אף בחול הוא ומשני חדא ועוד קאמר חדא דסכנה ואז אפילו בחול אסור ועוד משום איסורא דשבת מפני שריחו נודף וחיישינן שמא יסתפק ואסור אפילו בשבת חנוכה. אבל הירושלמי הכא יסבור כמ"ד דמותר להשתמש לאורה של נר חנוכה וא"כ שפיר אמר רשב"א דצרי אין מדליקין מפני שהוא שרף וא"כ אינו נמשך אחר הפתילה וחיישינן שמא יטה בכ"פ אפילו בשבת חנוכה והטעם של סכנה אינו אומר כלל הוא כמו שכתב הב"י לתרץ את דברי הטור (בסי' רעד) דאמר הטעם שמא יסתפק ולא מפני שהוא עף דהוי סכנה מפני שזה אין ענין לשבת ולא קאמר רק מה ששייך לשבת עיי"ש ולכן גם הירושלמי אומר כן הטעם ששייך לשבת בכל שבת כמבואר

וא"כ ניחא דברי רבינו ז"ל דאינו אומר רק השני טעמים דבזה די לאסור הכל בכל שבת אף בחנוכה שמא יסתפק ועוד לבד האיסור איכא סכנה אף בחול כמו דמפרש לה הרשב"א ז"ל ומסיק זה רבינו ואפילו בחול מפני שהוא עף אתרווייהו על צרי ועל נפט לבן כמבואר וזה לא מצי למדחי דנר חנוכה דאסור להסתפק ממנה משום דאסור בהנאה ואם כן נאמר או דגם בחול אסרינן בנר חנוכה לדלוק בצרי שריחו נודף שמא יסתפק או שנאמר איפכא דכיון דאסור בהנאה אפילו בשבת לא חיישינן שמא יסתפק אך זה ליתא חדא דהא הרי"ף ז"ל ס"ל דמותר להסתפק מן השמן אחר שיעור הדליקה וא"כ לא הוי איסור הנאה ואפילו לפי דעת האוסרים מ"מ ניחא דבחול לא גזרינן ע"ז דבשלמא בשבת דאי יסתפק