כתר המלך חלק א עג

עכו"ם לא ימול כלל ואם מל א"צ לחזור ולמול שניה עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש ואם מל א"צ לחזור ולמול למד כן מדאמרינן בפ' התכלת כו' ואפשר דר' יוחנן נמי ס"ל דמילה בעכו"ם כשרה וכי קאמר המל ימול לא על דפסולה קאי אלא לר' יוחנן פסולה ליכא אבל אסמכתא בעלמא איכא למימר דלכתחלה לא מדכתיב המל ימול דודאי לר"י לא מיפסל מדאורייתא מדאמרינן התם כי אתא ר"ה אמר ר' יוחנן אם רופא מומחה מותר ולא מ"ל דתרי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דא"כ ה"ל לאסוקי הכי עכ"ל

והנה לענ"ד זה לאו ראיה מדברי ר' יוחנן בזה דאמר ר"י היה רופא מומחה מותר לא מיירי כלל לענין מילה שרופא מומחה מותר רק בכל שאר חולה דקיי"ל שאין מתרפאין מהם. ואומר ר"ד בשם ר"י דאם היה מומחה מותר ולהכי אומר שם הגמ' בע"ז (דף כח) דלענין חולה מומחה היה ושרי וכן כתב נמי הרא"ש ז"ל זה הדין דר"ד אר"י לענין חולה לקמן ולא לענין מילה ורק הגמ' מביא הכא למ"ד דמילה בעכו"ם כשרה ורק משום רפואה אסור אומר דבאופן אם הוא מומחה מותר ור' יוחנן אבל לא מיירי לענין מילה ומסיק עוד הכ"מ ולפ"ז קשה למה לא כתב רבינו שאם היה רופא מומחה מותר וגם זה ניחא לענ"ד דהא גם בפי"ב מהל' רוצח לא הביא רבינו דבר זה דאם היה מומחה שרי וכן הרי"ף השמיט ומה שציין בעין משפט פי"ב מה' רוצח הוא טעות ורק הרא"ש והש"ע הביאו. ובפשוט י"ל כיון דלר' אבהו אמרינן התם דאפילו אם היה מומחה אינו רשאי משום דעבידי תמות נפשי כו' ס"ל להרי"ף ורבינו דחיישינן לחומרא לכ"ע דלמא היא סכנה מאין להתרפאות בימים הקדמונים מעכו"ם אף מומחה וא"כ ניחא שלא הביא לענין מילה. ומה שמסיק הכ"מ ואפשר שרבינו מספקא ליה אי כרב אי כר' יוחנן ולהכי פוסק לכתחלה לא ימול ואם מל א"צ לחזור ולמול וזה נראה עיקר ע"כ הנה ע"ז הקשה הש"א בשו"ת (סי' נד) דאי מספיקא היה צריך לחזור ולהטיף דם ברית דהו"ל ס"ד ולחומרא וכמו שפוסק הב"י (בסי' רסד) בשם הסמ"ג דצריך לחזור ולהטיף דם ברית ולהכי מסיק הש"א שם דא"צ להטיף דם ברית דאינו מועיל בזה דהו"ל מעוות לא יוכל לתקון עיי"ש ודוק: הלכות שבת והלכות עירובין

פרק א הלכה א שביתה בשבת ממלאכה מ"ע שנאמר וביום השביעי תשבות עכ"ל. והנה רבינו ז"ל הביא על מ"ע בשבת מקרא זה דביום השביעי תשבות וכן התוס' במס' יבמות (דף ו) כתבו מקרא זה עיי"ש. וקשה דברי המהר"ם לובלין במס' שבת (דף קלב ע"ב) דכתב שם באה"ד אבל תימא דהא אשכחן כמה מ"ע בשבת כגון זכור ושמור וצ"ל דלא לענין מלאכה אלא לקדשו בשאר קדושות עכ"ל. ונעלם מאתו הן דברי רבינו ודברי התוס' אלו שכתבו בהדיא דאיכא איסור עשה לענין מלאכה. והנה ראיתי להתוס' במס' שבת (דף סט ע"א) שכתבו בד"ה דידע תימא לר"י אמאי לא קאמר דידע לשבת בעשה וביום השביעי תשבות וכתיב נמי ושמרתם את השבת משמע דהתוס' ס"ל דזה של ושמרתם את השבת הוא עשה על מלאכה של שבת וקשה לי לפי מה דאמרינן במס' מנחות (דף לו ע"ב) כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה ר' יוחנן ור"א ח"א עובר בלאו וח"א עובר בעשה לימא בדר"א קמיפלגי דר"א אמר השמר פן ואל ל"ת לא כ"ע כו' והכא בהא קמיפלגי מ"ס השמר דעשה עשה ומ"ס השמר דעשה נמי לאו הוא. נמצא דבזה כ"ע ס"ל דהשמר דל"ת כמו הכא לשבות ולא לעשות מלאכה לכ"ע הוי ל"ת ורק בהשמר דעשה פליגי וא"כ הכא דכתיב ושמרתם אפילו למ"ד דבתפלין הוה עשה הוא משום דכתיב גבי עשה אבל הכא הא לגבי ל"ת הוי ל"ת ואיך כתבו התוס' דהוי עשה זה של ושמרתם את השבת וצ"ע ועיין במהרש"א בח"א במס' שבועות (דף כ ע"ב) דכתב נמי לדחות דברי הרא"ם ז"ל ומבאר נמי דהשמר דכתיב גבי שבת ל"ת הוא ודוק

פרק ב הלכה יא היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשה כו' ואם היתה צריכה לשמן מביאין לה וכל שאפשר לשנות משנין את הבאה כגון שתביא לו חברתה כלי תלוי בשערה ואי א"א מביאה כדרכה עכ"ל. וכתב הכ"מ וכתב רבינו ז"ל שתביא לה כלי התלוי בשערה אע"ג דאין סחיטה בשער איסורא מיהו איכא וכמ"ש הרה"מ בפ"ט וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עוד איסור אחר עכ"ל. ונ"ל לומר דיש הוכחה לזה דאיסור מ"מ איכא אף דהרה"מ לא ביאר מנ"ל לרבינו זה דיש איסור דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה וז"ל אין סחיטה בשער לא ידעתי לזה התירוץ א"כ מה הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשערה דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד עכ"ל. ומזה א"ל דהוכיח לרבינו שפיר לומר דאם מביאה בשערה לבד שיש בזה איסור שבות של הבאה יש איסור סחיטה א"כ טפי עדיף להביא ביד דליכא כ"א איסור שבות אחד של הבאה אבל להביא בשערה יש שני איסורים סחיטה והבאה וע"כ פוסק רבינו דמביא לה בכלי התלוי בשערה אבל לא בשערה דיש איסור בזה ודוק

הלכה יג עכו"ם שצרו וכשיצילו את אחיהן מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומן בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא עכ"ל. ונ"ל לומר אף שבגמ' שם בעירובין (דף מה) מביא ע"ז שמחזירין בכלי זיין למקומן בהברייתא של פעם אחד דהוי הטעם משום מעשה שהיה והטעם שלא להכשילן לעתיד לבא לא נזכר בגמ' ורק רבינו מביא זה הטעם א"ל כן דהנה בלא הטעם של רבינו ה"א דהדין הוא דהכלי זיין שלהם ינוחו שם במקומן במקום המלחמה שהלכו ולא יקחו עמהם בחזרה כלל וכמו שמפרש לה הק"ע בירושלמי הכי וז"ל עד כדון שיצא בשוגג אפילו יצא מזיד אר"פ מתניתא אמרה כן שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן אפילו בזיינן וכתב הק"ע ולא אמרינן כיון שנעשה מעשה ישליכו כלי זיין מעליהם ולא יחללו את השבת בחזירתן ע"כ וזהו הטעם שלא להכשילן לע"ע ואכתי ה"א דמניחן בבית הסמוך לחומה וע"ז משום מעשה שהיה התירו להכניס אף לבית כ"א אבל עיקר הטעם שהתירו לבא בחזרה הוא שלא להכשילן כמו שכתב רבינו וכמו שאומר בירושלמי הטעם של מזיד ודוק

הלכה יז נפלה דליקה ויש אדם שם שחוששין שמא ישרף מכבין אותה להצילו מן האש ואע"פ שהוא כובש דרך ומתקנה בשעת כיבוי עכ"ל. והנה בגמ' דיומא (דף פד) שם בברייתא אמרו מכבין ומפסיקין בפני הדליקה בשבת כו' וכתבו התוס' תימא ת"ל דהוי ליה זו אצל זו כיון דאפילו לכבויי שרי כש"כ להפסיק וי"ל דאפילו לאתויי כלים דרך רה"ר ולהפסיק בהן דסד"א דוקא לכבויי שרי אבל כה"ג להביא כלים דרך רה"ר מלאים מים דאיכא תרתי הוצאה והכנסה וגרם כיבוי א"ל ועוד סד"א כיבוי שרי טפי שהוא ברור יותר שיציל אבל להביא כלים דלמא עד שיבואו כלים ויעבור הדליקה נמצא שחילל שבת שלא לצורך קמ"ל ע"כ. נמצא דבזה דקתני מכבין ומפסיקין בפני הדליקה היא רבותא לשני התירוצים דכתבו התוס' וא"כ תקשה על רבינו אמאי לא קאמר נמי דמפסיקין כיון דהברייתא קחשיב בתרתי משום רבותא ואמאי שינה לשון הברייתא. ונ"ל ליישב כן דרבינו לא יתרץ הברייתא כדברי התוס' אלא יתרץ כן דלהכי תני תרתי דאי ממכבין לבד ה"א דלהכי שרי לכבות או להפסיק משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה וכל הכיבוי לבד היכא שצריך להגחלים הוה מלאכה שא"צ לגופה כמבואר במשנה שם (דף כט) דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה כו' אבל א"נ כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה נמי חייב לא נדע אי שרי להכי תני זה בתרתי לאשמועינן בזה דמכבין ומפסיקין דאפילו היכא שצריך לגופה אם לצורך המים שמביא להפסיק אם צריך לד"א נמי או שצריך את הגחלים ומ"מ שרי בזה וא"כ כיון דרבינו פוסק לעיל בפ"א ה"ז דמלאכה שא"צ לגופה חייב לא צריך להביא תרתי לרבותא דשוה תרווייהו לחיוב ודוק: