כתר המלך חלק א עב

משום סיפא דסוכה אבל היכא שבירך קודם שנטל ביד דהוה תרי ענינים שפיר מברך ליטול כמבואר בדברי רבינו ודוק: הלכות מילה

פרק א הלכה ב וכל יום ויום שיעבור כו' אבל אינו חייב כרת עד שימות ערל במזיד עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג עליו א"א וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מה"ש וכל יום עומד באיסור כרת עכ"ל. ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל דהכרת לא הוי רק כשימות ערל מהא דאיתא במס' פסחים (דף סט ע"ב) וא"א מילה כו' דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת אימא לדחי ע"כ. והנה רש"י ז"ל פירש שם דליכא כרת לבו ביום אם ימול למחר והנה לא מצי לפרושי דיוכל למול ליום המחרת ולהכי לא הוי בו כרת דהא פסח נמי כן הוא דהא קיי"ל דבפסח אם הביא בשני הוה תשלומין לראשון ואין בו כרת וכמו שפוסק רבינו לקמן בפ"ה מהל' ק"פ ה' ב' וליכא למימר דמיירי בפסח שני דלית ביה תשלומין אכתי תקשה דליתני הדין בפסח ראשון ואז ידעינן מילה מזה אלא ודאי מיירי בלא"ה בסתם פסח דהוא ראשון וא"כ ליכא ביה נמי כרת. וצ"ל דכונת רש"י ז"ל הוא ל"ד אלא למחר וליומא אחריתא כל יומא עד שימות ופסח נהי דלית ביה כרת היום מ"מ אי עבר ולא הקריב בשני אית ביה כרת אבל מילה כל ימי חייו לית ביה כרת וה"א דלא דחי להכי כמבואר בדברי רבינו ודוק

הלכה ט מילה בזמנה כו' ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כו' אע"פ שקציצת נגע הצרעת בל"ת ויבא עשה וידחה הל"ת עכ"ל. וכן כתב בפ"י מהל' טומאת צרעת הל' ה' שמ"ע דוחה ל"ת בכל מקום והקשה שם המשנה למלך הא במס' שבת (דף קלג) אמרינן אימת אתי עשה ודחי לא תעשה ל"ת גרידא האי עשה ול"ת הוא ופירש רש"י השמר ל"ת הוא ולעשות הוא עשה והא דקיי"ל דמילה דוחה את הצרעת כו' מפיק ליה מבשר וש"ד אתיא מבינייהו כו'. והנה נראה דדעת רבינו דס"ל דאידך ברייתא דיליף מקרא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו ס"ל דליתא בתלוש סימני טומאה עשה דדריש ליה לדרשא אחרינא כו' ופוסק רבינו כאידך ברייתא משום דרב אשי ס"ל הכי דאמר אימר קאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דהטעם דמילה בצרעת הוא משום דעשה דחי ל"ת כו' עכ"ל. והנה מזה אינו מוכרח כמו שכתבו שם התוס' בשם ר"ת דרק לסימנא בעלמא נקיט ליה הא דמילה בצרעת והנה בספרי דרשינן עוד מקראי דלשמור ולעשות וכן הובא בילקוט פ' תצא שם על משנזקק לטומאה ואתי הפטור ועל עשה לרבות ליכא קרא ומה שמסיק רבינו לפסוק דלא כהברייתא דדריש על עשה ול"ת וס"ל דלא הוה רק ל"ת גרידא נ"ל מזה דהנה התוס' כתבו שם במס' שבת (דף קלג) ד"ה האי וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה נגמור ממילה בצרעת וי"ל מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות עכ"ל. והקשה המהרש"א דלקמן אמר רב אשי דאמרינן שם דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא אלמא דאף מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות נמי לא דחי יו"ט דעשה ול"ת. ותירץ המהרש"א כן דהנה במס' יבמות (דף ה ע"ב) מקשים התוס' וא"ת ואי דיליף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ח ויליף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן ליתן בקר שני לשריפתו וי"ל דש"ה דלא בטלה מצותו לגמרי בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומ"מ א"ל דבקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי עכ"ל והשתא ניחא נמי הכא דאין ללמוד ממילה שלא בזמנה שתהא דוחה יו"ט ממילה בצרעת דדחי אף עשה ול"ת כיון דהתם לא בטלה מצותו ויכול למולו אחר יו"ט דהא אפילו ל"ת גרידא גלי קרא גבי שריפת קדשים דלא דחי ועיקר קושיתו דניליף ממילה שלא בזמנה דדוחה צרעת בעשה ול"ת בדבר שבטל מצותו כמו מילה בצרעת דאין זמן לרפאות הצרעת עכ"ל. והנה ע"ד המהרש"א קשה לי דהנה לעיל (דף כה) אמר רב אשי גבי שריפת קדשים דהיינו טעמיה דלא דחי יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. ולכאורה תקשה עליו ל"ל לומר דיו"ט עשה ול"ת אף ל"ת גרידא אינו דוחה דמכלאים בציצית לא נוכל למילף דבטלה מצותו אבל הכא לא בטלה מצותו דהא יכול לשרפו אחר יו"ט בשלמא לדידן דילפינן מבקר שני דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט אמרינן שפיר דמזה הקרא גופיה ילפינן דהיכא דבטלה מצותו אינו דוחה אבל רב אשי גופיה דיליף גבי שריפת קדשים נמי רק מהא דיו"ט עשה ול"ת צריך אתה לומר ע"כ אליבא דמן סברא ידעינן דאין עשה דוחה דבר שלא בטלה מצותו וא"כ נמי גבי שריפת קדשים אף ל"ת גרידא נמי לא ידחה ול"ל למימר יו"ט עשה ול"ת הוא אע"כ רק אנן מחלקינן כסברת התוס' בין היכא דבטלה מצותו אבל רב אשי אינו מחלק ע"כ בסברא זו וא"כ ליתא תירוץ של המהרש"א ז"ל דהא הכא קאי אליבא דרב אשי המ"ד שם וא"כ קשה אמאי מילה אינו דוחה יו"ט אף דהוי עשה ול"ת נגמור ממילה בצרעת דדוחה וליתא לדידיה חילוק של המהרש"א אע"כ צ"ל דרב אשי ס"ל כדברי רבינו ז"ל דצרעת לא הוי רק ל"ת גרידא ודוחה להכי מילה לצרעת משום דעשה דוחה ל"ת בכל מקום. ולעשות ס"ל לרב אשי דאתי למלתא אחריתא לעשות אי אתה עושה כו' או כדברי הספרי שביארנו ופוסק רבינו כרב אשי דהוא בתרא כמבואר

ומ"מ בזה יתבאר שפיר דברי המשנה דמס' נדרים (דף לא ע"ב) דאמר שם ר' יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה ר' נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים ומדקדק שם התוי"ט על לשון של שבת החמורה נימא סתם שדוחה את השבת ואנן ידעינן דשבת חמור הוא. ונ"ל לומר דרב יוסי אזיל בזה לשיטתו דאמרינן במס' שבת (דף קלג ע"ב) ת"ר כו' לא פירש חוזר כו' פירש על ציצין המעכבין חוזר שאינן מעכבין אינו חוזר מאן תנא כו' עד רבנן דפליגי עליה על ר' יוסי דאומר קורא אני לפני תמיד ופירש רש"י ז"ל דלר' יוסי חוזר אף אי פירש אף על ציצין שא"מ ולרבנן אי פירש אינו חוזר רק על המעכבין עיי"ש. ויתבאר כן דלכאורה צריך להבין דאמר גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה מהו הגדולות שדוחה השבת הלא מילה חמור יותר דיש כרת בתרווייהו ועוד דנכרתו עליה י"ג בריתות אך ר' יוסי לשיטתו דס"ל דדוחה אף אי פירש אף על ציצין שא"מ וזהו שאמר גדולה מילה אף בשעה שהיא קלה כמו ציצין שא"מ דהוי רק משום הידור מצוה ומ"מ חוזר ודוחה את השבת שהיא חמורה דהוא כרת ומילה שדוחה היא קלה רק הידור מצוה שא"מ. אך לפי מה שמבאר הש"א (בסי' נ) דבציצין שא"מ אם חוזר בשבת הוא רק איסור שבות של מקלקל בחבורה ואף למ"ד א"ח ליתא איסור כרת עיי"ש. וא"כ ליתא זה הפירוש דהא בזה גם שבת אינה חמורה דלית ביה רק איסור של שבות

אך בפשוט יש לבאר דר' נחמיה אומר שדוחה את הנגעים וע"ז תקשה מאי רבותא הא בכל דוכתא עשה דוחה ל"ת אמנם אף שביארנו דרבינו ס"ל דבנגעים ליתא רק ל"ת גרידא מ"מ א"ל דר' נחמיה יסבור כהברייתא דאית ביה עשה ול"ת וזהו שאומר גדולה מילה שדוחה מקרא דבשרו את הנגעים אף דהוא עשה ול"ת. והנה ר' יוסי אומר תחלה שדוחה את השבת החמורה א"כ דברי ר' נחמיה לא הוי לכאורה רבותא אך כבר ביאר התוי"ט והמהרש"א ז"ל דזהו הרבותא לר' נחמיה דשבת הא אינו דוחה רק בזמנו ונגעים דוחה אף שלא בזמנו וא"כ הוה יותר רבותא שדוחה הנגעים להכי הקדים ר' יוסי לומר החמורה דנהי דאינו דוחה שבת רק בזמנו מ"מ הא היא חמורה סקילה וכרת ומלבד עבודה שדוחה השבת לא מצינו בשום מקום שעשה שיש בה כרת נדחה ולהכי אומר גדולה מילה שהיא כמו עבודה שדוחה את השבת החמורה ולא הוי כשאר מ"ע שאינו דוחה מ"ע שיש בה כרת כמבואר ודוק

פרק ב הלכה א הכל כשרין למול אפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין איש שם אבל