כתר המלך חלק א עא

על הפת ולהכי פוטר אבל דבר שברכתו בפה"ע או במ"מ לא פטר את ברכת בפה"א ושהכל קמ"ל כל שהוא עיקר לרבות בזה הכלל אף אי לא יצא בדיעבד בברכתן מ"מ פוטר. וא"כ ניחא שפיר דתחלה הביא הגמ' הכא דה"ל הפת עיקר ופוטר ולא הוה ידעינן על שאר אוכלין דפוטר העיקר והביא נמי גבי אניגרון דפוטר ודאי כמו מלוח את הפת ואי הוה מביא רק את זה דע"י אניגרון ה"א אניגרון הוא דברכתו בפה"א כמו מי שלקות דקיי"ל דמברך עליהן בפה"א וקיי"ל דאם בירך בפה"א על פה"ע יצא ומשו"ה יצא אבל גבי פת דברכת המוציא אינו יוצא על ברכת פירות של בפה"ע קמ"ל תחלה דאף פת הוה עיקר אף דברכתו אינו פוטר כמו דאמרינן בזה הכלל וא"כ שפיר מביא הרי"ף ז"ל נמי אף שכתב תחלה דאי שתי ע"י אניגרון ה"ל האניגרון עיקר א"ל חשש בגרונו דה"א ע"י אניגרון פוטר משום דה"ל הברכה בפה"א שפוטר ברכת בפה"ע ולהכי הביא דגם ע"י פת הפת פוטרת אף אי דיעבד אינו פוטר בברכתו משום דה"ל עיקר הפת כמבואר

ומה שכתב שם התר"י ז"ל שם דאינו מברך עליה אי שתי ע"י אניגרון אלא שהכל קשה לי לכאורה כיון דהוה מיא דסילקא ומברך עליה בפה"א וא"כ האיך כתב ז"ל שהי"ב ואולי מיירי היכא דהוה הרבה שמן ואניגרון ואינו חושש בגרונו וכמו שכתב רבינו דאינו מברך עליה אלא שהכל ומיירי דהוה שמן הרבה ואניגרון טפל ומברך שהכל ומ"מ דבריו ז"ל ניחא דברכת שהכל פוטר הכל אף ע"י אניגרון א"נ דבכ"מ אינו מברך רק שהכל ודוק

הלכה יא לקח כוס של שכר בידו כו'. והנה הצל"ח ז"ל תמה שם בגמ' (דף יב) דאמר שם כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום הכל לאתויי תמרי כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא מ"ט דתמרי נמי מיזן זייני עכ"ל הגמ'. ורבינו לא הביא דין זה דפתח בנהמא וסיים בתמרי יצא עיי"ש. ונ"ל לישב כן דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה מ"ט לא קאמר דאתי לאתויי היכא דפתח אדעתא דשכרא וסיים בחמרא דיצא בזה דפשיטא וכן נמי יש להקשות על היכא דפתח בפה"ע אדעתא לומר בפה"א בזה נמי יצא בדיעבד כמו שהכל לגבי יין ונימא דאתי לאתויי זה ויש ליישב כן דהנה ר"ה חולק לקמן (דף מ ע"ב) ואמר חוץ מן הפת ויין דאינו פוטר שהכל וא"כ לר"ה ליתא זהו הפשיטותא דבשהכל אינו יוצא על היין וצ"ל ע"כ הגמ' דאמר פשיטא הוא אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' יוחנן דאפילו פת ויין נמי וכן נמי זה דאמרינן דיוצא בבפה"א על בפה"ע נמי תליא בפלוגתא דלפי סוגית הגמ' (דף מ ע"א) דבירך בפה"א על בפה"ע יצא הוא רק לר' יהודה דס"ל עיקר אילן ארעא ונהי דאנן פסקינן בזה דיצא לא כסוגיא זו זהו רק משום דס"ל כהירושלמי דחולק ע"ז כמו שכתב הכ"מ הכא בהל' ו' או משום דס"ל כהסוגיא (דף מא) של צנון וזית כמו שכתב הש"א (בסי' כז) והצל"ח בסוגיא שם וא"כ א"ל דהגמ' רצה לאוקמי הברייתא דהכל הולך אחר החיתום אליבא דכ"ע אף אליבא דר"ה דאמר חוץ מן הפת והיין וליתא בזה הפשיטותא וכן נמי לפי הסוגיא שם (דף מ) אליבא דת"ק דר' יהודה דס"ל דלא יצא בדיעבד בבפה"א על פה"ע וא"כ א"ל דאתי לאתויי זה ולא דבר חדש דתמרי ונהמי ולהכי לא הביא רבינו זה ודוק

פרק י הלכה יא הרואה ת"ר אלף מישראל ובארץ ישראל אומר ברוך חכם הרזים עכ"ל: והנה הטור כתב (בסי' רכד) ואם רואה אפילו אחד שהוא מופלג בחכמה יברך חכם הרזים דר"ת בריך כד חזיא לר"ה כו' וי"א שאין בזה"ז שראוי לברך עליו כך וכתב הב"י עובדא בפ' הרואה (דף נח) והרמב"ם ז"ל לא כתב זה ונראה שטעמו משום דס"ל דההוא עובדא לאו למימרא שבירך ממש אלא בלבו לומר שהיו חשובים בעיניו כששים רבוא קאמר דהא ודאי אין סברא שיהא תלוי בדעתו של אדם לומר זה חשוב בעיני כס' רבוא כדי שיברך עליו ע"כ. והנה הרי"ף ז"ל השמיט ג"כ זה העובדא דר"פ ורהבדר"י והקשה הבעה"מ על השמטה זו והרמב"ן ז"ל מיישב דעת הרי"ף הכא כמו שמיישב אותו הב"י עיי"ש אמנם הא דברי הרי"ף יש ליישב נמי דס"ל כדעת היש אומרים שהביא הטור הכא דבזמה"ז אין לברך זה שאין מי שראוי לזה

אך לענ"ד יש ליישב דעת הרי"ף ורבינו ז"ל עפ"י מאי דביאר כמו"ת הגאון ז"ל את דברי הגמ' שם דאמרי ליה חכימת כולי האי היינו בלשון בתמיה לשקול בדעתך אשר אנו חשובין כס' רבוא ונמצא דמברך ברכה שא"צ והוה כמו שמוציא ש"ש לבטלה דמחויב לנדותו וקיי"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וזהו דיהיב ביה עינא לבישותא ושכיב כמו שנדפס חידוש זה בשמו בגמ' הקטנות וא"כ ניחא שלא הביא דין זה דאין לברך ברכה זו דגם הוא נענש על זה ודוק

פרק יא הלכה יב שחט פסחו וחגיגתו אומר לשחוט כו' עכ"ל. והנה לקמן בפ"ג מה' חו"מ הל' ו' כתב הלחם משנה ועדיין יש לי קושיא על רבינו על כל מה שתירץ בב"י דאמאי גבי שוחט פסח וקדשים לא כתב שצריך שיברך לשחוט כדמוכח בגמ' כו' ולא מצאתי שכתב כן לא בהל' ברכות ולא בהל' שחיטה ולא בהל' ק"פ כו' עכ"ל, והנה נעלם מאתו דברי רבינו אלו שכתב הכא בהדיא זה באומר לשחוט כדברי הלח"מ וצ"ע עליו

הלכה טו נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י"ח אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה כו' וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כו' עכ"ל. והקשה ע"ז הצל"ח ז"ל דא"כ לפי טעם זה של רבינו שבשעה שגמר בלבו לבטל כו' א"כ מ"ט פוסק רבינו לקמן בפ"ג מהל' חו"מ הל' ו' או בתוך הרגל מברך כו' על ביעור הא שם לא שייך טעם זה דהתם לא יבטל תוך הרגל וע"כ צ"ל דלא לחלק בין ברכה לברכה וא"כ תקשה מ"ע מחלק במילה היכא דמל בנו אומר למול והיכא דמל בן חבירו אומר על המילה ותירץ הצל"ח דבתרי גברי שפיר מחלקינן בין ברכה לברכה כמו גבי מילה אבל גבי בדיקה דבחד גברא לא מחלקינן ואף בתוך המועד מברך על ביעור עכ"ל. והקשה ע"ז כמו"ת הגאון ז"ל א"כ למה כתב רבינו לעיל גבי נטילת לולב בירך קודם שיטול אומר ליטול אחר שנטל אומר על נטילת לולב הא התם הוי בחד גברא ובכ"ז מחלק בברכה ומתרץ כן דהתם לגבי בדיקה יש חד גברא וחד ענינא תרווייהו הוא בדיקה ורק החילוק הוא בזמן אבל הכא גבי נטילת לולב הוא שני ענינים נפרדים חד ענין היכא דבירך קודם שנטל וחד אי נטל תחלה ומברך אח"כ על נטילת לולב וניחא עפ"ז נמי דברי רבינו ז"ל דלכאורה הוה ליה לחלק בין אי יצא בו בין אי נטלו שלא לצאת והוא למ"ד מצות צריכות כונה הוא שלא כוון לצאת ולמ"ד א"צ כונה מ"מ אי כוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא לכ"ע וא"כ הו"ל לחלק בזה ובתרווייהו אף בתר נטילה אי יצא מברך על ואי לא יצא מברך ליטול אלא היינו טעמא דזה מקרי ענין אחד כמו בדיקה ולא מחלקינן אבל הכא דהוה תרי ענינים קודם נטילה ואחר נטילה שפיר מחלקינן אבל התם ליכא חילוק מעשה גבייהו והוה חד ענינא בתרווייהו וניחא שפיר לפ"ז דברי הגמ' שם (דף ז ע"ב) דמעידנא דאגביה נפיק ביה שפיר א"ה לצאת יצא בו מבעי ליה משום דבעי למיתני סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו כו'. והנה זהו דחוק הרבה דאיך יאמר הברייתא משום סיפא דבר שאינו דיאמר לצאת היכא דכבר יצא בו אלא באמת הכא הברייתא אשמועינן אף היכא דלא יצא בו דהיינו שלא התכוון למ"ד בעי כונה או כוון שלא לצאת בו ומ"מ אי נטל כדין כיון דאגביה נפיק ביה אז מברך על נטילת לולב וא"כ לא מחלקינן אף אי נטל לצאת בו ואף אי לא יצא בזה מטעם כונה מברך על נטילת לולב דלא מחלקינן בזה כיון דהוה חד ענין ולא אומר הדין אי יצא בו כמו שכתב רבינו נטל הלולב