כתר המלך חלק א ע

דמצי מפקיר בעצמו משא"כ שאלה שצריך לחכם או לג' הדיוטות ומיהו ק"ל מפ' א"ע (סי' ו) דפוסק רבינו כרבה דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא ועק"ל משה"ר דלמא לא קאמר התם דמצי למתשיל עלייהו ולא היה יכול לומר דהישראל יאכל עם הכהן דא"כ ודאי דבקדשים שאחר שכפרו להם הבעלים אין סברא לומר דמצי למתשיל עלייהו ולא הוי מזמנים יחד והגמ' ס"ל דיכולין לזמן הואיל והכהן יכול לאכול עם הישראל אע"פ שאין הישראל יכול לאכול עמו ולפיכך צ"ע לי זה עכ"ל

והנה מה שכתב להקשות מ"ש מדמאי ומתרץ משום דהכא בעי שלשה להכי לא הועיל לענ"ד זה ליתא דהא גם גבי הפקר בעינן מדרבנן להפקיר בפני שלשה כמבואר במס' נדרים (דף מד) וכן כתבו התוס' שם במס' שבת (דף יח ע"ב) דרק התם לב"ש גבי קדרה ונר לא בעי בפני ג' אבל לא בש"ד עיי"ש. אמנם כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהביא השעה"מ בה' חו"מ לחלק בהא דאמרינן גבי דמאי הואיל ואי בעי מפקיר לש"ד דל"א הואיל משום דבדמאי הקילו דרוב ע"ה מעשרין הם וא"כ ה"נ לא קשה לימא הואיל בתרומה ממה דאמרינן בדמאי. ומה שמתרץ דל"א רק לחומרא הואיל ס"ל להרא"ש ז"ל ודאי ליתא דאחרי שהרא"ש הביא סתמא פלוגתא דרבה ור"ת דרבה ס"ל דאינו לוקה הלא פוסק הוא לקולא כותיה דהא לחומרא אף ר"ח ס"ל דאמרינן הואיל כמו דאיתא במס' פסחים (דף סב ע"א) וכיון דהרא"ש פוסק כרבה הוא לקולא ומה שמסיק הא ודאי דבקדשים אחר שכפרו בעלים אין סברא לומר דמצי למתשיל עלייהו לענ"ד זה ליתא דלפי דתולה הדבר בכפרת הבעלים משמע דמיירי בהני קרבנות דבר כפרה נינהו וזה אינו דהא שירי מנחת אשר באין לכפר לא מצי לאוקמי דהא הכהן אוכלן בעזרה דוקא ומשכחת לה רק במורם מתודה ואיל נזיר כמו שביארנו ובהני הא ליתא כפרה אמנם באמת בכל קדשים לאחר שחיטה וזריקה אי איתא בשאלה בזה כתבו התוס' במס' כריתות (דף יג) דליתא בשאלה וכבר האריך בזה המשנה למלך בפי"א מהל' מעה"ק ובט"א בר"ה (דף כח) ויש מקום לומר דלאחר שחיטה אין שאלה לפ"ד שמה אך לא תליא בכפרה. ועוד לפי הנראה לא גרסי רבינו והתוס' ז"ל זה האמור בקדשים ורק תרומה לבד כמו שביארנו ולענין אי יש שאלה בתרומה אחר שבא ליד כהן עיין בנוב"י מה"ת ח"ב (סי' קמט וקנד) שהאריך בזה ודוק

הלכה ט שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולין לאכול עמו כ"ש ואפילו משאר אוכלין מצטרף עמהן כו' עכ"ל. והנה הצל"ח ז"ל עמד שם במשנה ריש פ' שלשה שאכלו על רבינו שלא הביא את הדין דאם שמש אכל כזית מצטרף כמבואר שם במשנה והאריך לתרץ כן דהא דבעי קביעות לבהמ"ז כמו שמביא התר"י ז"ל דבעי קביעות לזימון וה"א שמש לא קבע כו' וכיון דרבינו פוסק הכא דלא בעי קביעות אלא אפילו בא לבסוף האכילה מ"מ הוא מצטרף שוב לא צריך להביא דין דשמש דהא לא גרע משאר אדם עיי"ש. אמנם לענ"ד קשה מ"ט לא הביא רבינו דין זה דמפורש בברייתא שם (דף מה ע"א) דאמרינן שם והשמש שהיה משמש על שנים אוכל עמהן אע"פ שלא נתנו לו רשות היה משמש על שלשה אינו אוכל עמהם כו' אשר אין חולק ע"ז ובש"ע (בסי' קצט) הביא זה ורבינו השמיטו. ונ"ל לתרץ כן דהנה קשה לכאורה מ"ט נקיט הברייתא הדין דוקא בשמש שהיה משמש נימא גם בשאר בני אדם שבא ומצא שנים שאוכלין אם רוצה מותר לאכול עמהן בלא רשות כיון דמצוה לחזור אחר זימון כמבואר בש"ע (סי' קצג וקצז) דמצוה לחזור אחר זימון וכן הביא הב"י תשובת הרשב"א ז"ל בשם רבינו ז"ל דמצוה לחזור אחר זימון ורק דבר זה דאם בשלשה אינו אוכל עמהן צריך לומר רבותא גבי שמש אבל מה שאוכל עמהן יוכל לומר הדין אף שלא בשמש אלא ודאי צ"ל דאף דמצוה לחזור אחר זימון מ"מ אם השנים לא חזרו אין לו רשות לאחר לאכול בלא רשות כדי לזכותם במצות זימון ורק הטעם דשמש שרי הוא משום דבמס' חולין (בדף קז ע"ב) קיי"ל בשמש שהיכא דאיכא אדם חשוב אינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה דודאי נותנים לו וא"כ אמינא שפיר דה"נ היכא דאיכא שנים וצריכין המה שיצטרף לזימון הוא הדין כמו איכא אדם חשוב דאמרינן בודאי יתנו לו וכן כתב רבינו לעיל בפ"ג דממדת רחמנות נותנין לשמש מכל תבשיל אמנם כ"ז הוא א"נ כדברי רשב"ג דס"ל בירושלמי פרק שלשה שאכלו דאפילו עלה של ירק ומאכל כ"ש מצטרף אז יכול השמש לאכול בלא רשות כמו אי איכא אדם חשוב שנותן לו מכל פרוסה ותבשיל לטעום כיון דלא בעי רק טעימה אבל אנן דקיי"ל דלצרף לשלשה בעינן כזית פת דוקא כמו שפוסק בפ"ז הכא והברייתא דאמרה אפילו עלה של זית אתיא כרשב"ג כמו שכתב הכ"מ שם וא"כ כיון דלשלשה בעינן פת שיאכל כזית אזי שוה השמש לכל אדם ורק לטעום שרי כמו אי איכא אדם חשוב ומה שלא הביא רבינו זה דלתשעה שרי להשמש לטעום בלא רשות דהתם לא בעינן רק טעימה אף לדידן כמו שפוסק רבינו בפ"ז שם משום דלא נזכר זה בגמ' לענין עשרה דאינו נוטל רשות ורק לשלשה ולא קיי"ל בזה כן ואין דרכו של רבינו להביא מה שלא נזכר בגמ' בהדיא

והנה בס' דברי חמודות על הרא"ש שם במס' חולין (דף קז ס"ק פ) כתב כן דשמש שהיה משמש עמהם דמשמש לשנים דקיי"ל דאוכל עמהן א"צ לברך על כל פרוסה ופרוסה כמו אי איכא אדם חשוב כו'. ולא ידעתי מנ"ל זה כיון דקיי"ל דאפילו טבל בציר הוא מצטרף לזימון שלשה כמו שפוסק בש"ע (סי' קצז) דדי בזה מנ"ל דשרי לאכול בכל הסעודה וא"צ לברך על כל פרוסה דלמא לא שרי רק טעימה כדי לצרף לזימון ואף לרבינו יוכל היות דשרי בכזית פת כדי לצרף לזימון א"נ לא כמו שביארנו אבל מנ"ל דשרי לאכול בכל הסעודה וא"צ לברך על כל פרוסה דלמא על המותר צריך לברך ועוד א"נ כדברי הד"ח ז"ל מנ"ל להגמ' לחלק בין היכא דאיכא אדם חשוב ללא איכא דלמא תרווייהו מיירי דליתא אדם חשוב והחילוק הוא אם משמש עמהן בין לשלשה או לשנים דלשלשה צריך לברך באין לו לאכול בלא רשות ולשנים לא צריך אלא ודאי דבזה אין חילוק ורק החילוק הוא אם יש אדם חשוב כמבואר ודוק

פרק ח הלכה ב ועל השמן בתחלה הוא מברך בפה"ע בד"א שהיה חושש בגרונו ושותה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתיתו אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן כו' עכ"ל. והנה הרי"ף ז"ל כתב שם ודוקא דחשש בגרונו ושתי ליה ע"י אניגרון דה"ל שמן עיקר אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת ה"ל הפת עיקר ושמן הטפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ואי שתי ליה משתי אזוקי כו' ולא מברך עליה כו' עכ"ל. וכתב התר"י ז"ל והלשון שכתב הרי"ף אבל היכא דאוכל ע"י הפת הו"ל הפת עיקר כו' תימא מה צריך לכתוב בכאן זה הלשון וכי איצטריך הכא לאשמועינן שהפת עיקר ופוטרת כל מיני מאכל ודאי כיון דאמר מעיקרא ודוקא היכא דחושש בגרונו משמע דהל"ל דאם אינו חושש אינו מברך עליה אלא שהכל עכ"ל

ונ"ל ליישב כן דלכאורה צריך להבין גם על הגמ' דאמר שם אלא דאכיל ליה ע"י פת א"ה הו"ל פת עיקר והוא טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך כו' אלא דשתי ליה ע"י אניגרון דאמר רבה בר"ש אניגרון מייא דסלקא כו' א"כ ה"ל אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה כו' ע"כ נמצא דגם בגמ' אמרי תרווייהו דין דפת ודין דשתי ליה ע"י אניגרון. וע"כ נ"ל ליישב כן דהנה לקמן במשנה ד' מ"ד איתא זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה כו' וכתב הגר"ע אייגר ז"ל בגה"מ הא דאמר זה הכלל אף דתחלה אמר שם הביא לפניו מלוח ופת עמו כו' שפת טפל לו וכתב שם כן בתחלה דאכל המלוח שפוטר את הפת מברך עליו שהכל וא"כ ה"א דלהכי הוא דפוטר משום דקיי"ל בל"ז דעל כולן אי אמר שהכל יצא אף