כתר המלך חלק א סט

שהתחיל ברכה ד' פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל טעה בזה דלא גרע ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר ר"ח חוזר לעבודה וא"ח לראש הלכך ה"נ חוזר ופוסק לתחלת בונה ירושלים עכ"ל. ועיין בתר"י והרא"ש שם. נ"ל להביא ראיה לדעת הראב"ד ז"ל מהא דאיתא בירושלמי דברכות פ"ז ה"ד חב"א וחברין הוה יתבין אכלן בשבתא מיין דאכלין ומברכין קאם אזיל ליה חזר לגבן אשכחין ברכין א"ל ולא כבר ברכנו א"ל מברכין וחוזר ומברכין דמשכחא של שבת מדכרא לא כן אמר ר"א בר"ח שכח ולא הזכיר של שבת אומר אשר נתן כו' כן בשלא הסיע דעתו כן בהסיע דעתו עכ"ל

והנה הגמ' מחלק בין פתח בהטוב ומטיב ובין לא פתח ובירושלמי מחלק בין הסיע דעתו ללא הסיע דעתו ומפרשי הירושלמי דחקו לפרש דהסיע דעתו היינו שהתחיל הטוב ומטיב אף לדעת הראב"ד ז"ל נראה פשוט דהא בגמ' אמר חוזר לראש ומפרש ליה הרא"ש לדעת הראב"ד ז"ל היינו לראש ברכת בונה ירושלים ואמר החילוק של פתח בהטוב ומטיב דבזה תליא אבל בירושלמי דאומר אזל כו' חזר אשכחן דמברכין א"ל מברכין וחוזר ומברכין דמשמע דחזרו לראשית בהמ"ז אומר החילוק בין הסיע דעתו היינו דגומר כל הברכה אף של הטוב ומטיב דהוה כמו בתפלה דמי שרגיל לומר תחנונים בעי תרווייהו עקירת רגליו וכן אמירת תחנונים והכא דליכא עקירת רגליו הוא כשגומר הכל והסיח דעתו היינו כמו שאומר התם דקם ואזיל ואז חוזר לראש כמו המה דחזרו וברכו ואי לא הסיע דעתו היינו שלא פתח בהטוב ומטיב ורק באשר לענין התחלת לראש דהכי הוה מעשה אומר כשהסיע דעתו לענין לאשר נתן לומר כשלא הסיע דעתו ותליא באמת אי פתח בהטוב ומטיב כמבואר ודוק

שם בלח"מ ד"ה אם נזכר כו' דחק לתרץ מ"ט בתפלה אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לרצה וכאן אם לא פתח בהטוב והמטיב ואמר ברכה בפ"ע גם בתפלה היה להם לעשות כן ודחק לתרץ. ועיין ב"י ק"פ שמתרץ תירוץ פשוט בשם מ"כ דלא רצו להפסיק בתפלה ועיין ט"ז שם מה שמתרץ עוד ודוק

פרק ה הלכה א הכל חייבין בברכת הזימון כדרך שחייבין בברכת המזון אפילו כהנים שאכלו קדשי קדשים בעזרה וכן הכהנים וישראלים שאכלו כאחד ואכלו הכהנים תרומה וישראל חולין חייבין בזימון כחיובן בבהמ"ז עכ"ל. והנה דברי רבינו הוא גמ' במס' ערכין (דף ד ע"א) ואיתא שם כן אומר תחלה הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא ל"צ דקאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם א"ר והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת א"ר והא איתנייהו. הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל אימא לא לצרף קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל ע"כ. וצריך לבאר הא דקאמר תחלה ל"צ דאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם א"ר כו' והא דבר שבר כפרה הוא וחייב בבהמ"ז הוא רק לחם הפנים ושתי הלחם או המותר מן המנחות דזהו קדשים שנאכלין בעזרה וכמו שכתב רבינו שאכלו קדשי קדשים בעזרה והוא כמו שכתב רבינו בפ"י מה' מעה"ק ה"א אכילת החטאת והאשם מ"ע שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם כו' והה"ד לשאר הקדשים שאוכלין אותם הכהנים שאכילתן מצוה וכן אכילת שירי מנחות מ"ע כו' ואף דהכתוב אשר כופר בהם אומר דכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין מ"מ אמרינן דודאי לא מיירי קרא רק בחטאות ואשמות שמכפרין בהא חזינן דהכתוב אומר זה בפ' תצוה גבי איל המלואים והלחם אשר בסל שמה והתם לא קמכפר ורק קאי על כל הקדשים שאוכלין הכהנים וכן איתא במס' מנחות (דף עג ע"א) לכל מנחתם לרבות מנחת העומר כו' סד"א לכפר והאי להתיר ומרבינן כולהו דמ"ע במכילתין כמו חטאות ואשמות ואשמועינן דמזמנין בהם. ומה שאיתא בגמ' אח"כ ל"צ דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין לפי גירסא זו צ"ל ע"כ דמיירי בקדשים היינו במורם מתודה או שתי הלחם המורם מאיל נזיר כמו שמבאר רבינו בפ"ט מה' מעה"ק דהלחם שלהם הוא הנקרא מורם מתודה ואיל נזיר אשר זה נאכל לכהנים לבניהם ובנותיהם ונאכלין בכל העיר ואסור לזר לאכלן דלא מצי לאוקמי דהני דאומר בתחלה שם בקדשים שאוכל בעזרה דא"כ האיך יאכל ביחד עם ישראל דאין ישראל נכנס לאכול חולין בעזרה דאין נכנסין שמה רק לצרכי סמיכה ושחיטה כמבואר במ"א פ"א דכלים אלא מוקמינן ליה בהני קדשים דשרי לאכול בכל העיר אמנם רבינו וכן התוס' ורבינו גרשום שם לא גרסי כלל או קדשים אלא תרומה לבד דדוחק הוא לאוקמי בהני הלחם שבתודה ואיל נזיר כמבואר

והנה הב"י כתב בס' קצ"ו על מה שכתב שם הטור כתב ר"י יש ללמוד כו' דשלשה שמודרין הנאה זמ"ז אין מצטרפין לזימון אע"פ שיכולים לשאול על נדרם נ"ל משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצי אכלי חולין ת"ל דזר נמי מצי אכל תרומה אי מתשיל עלה אלמא דכיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה והלכך אי לאו דכהנים מצי אכלי חולין לא מצטרף עכ"ל

והנה לכאורה המה דברי הב"י נגד דברי התוס' במס' ערכין שמה דהא התוס' כתבו שם ומיהו נראה דג' ב"א המודרין אינו ראיה ברורה דשאני תרומה שאין לה היתר לזר אפילו בשאלה מה שאין במודר הנאה עכ"ל. אלמא דהתוס' ס"ל דתרומה לא דמי למודר הנאה דתרומה אינו בשאלה ומודר הנאה יש בשאלה אך יש ליישב כן דהנה לכאורה מצי לפרש פשט התוס' דכתבו דתרומה אינו בשאלה היינו עפ"י מה שכתבו הרא"ש ז"ל במס' נדרים (דף נט) והרי תרומה דמתשיל אע"ג דאי מתשיל הדר לטיבלא מ"מ מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה כו' נמצא דאז אפילו מתשל על התרומה תאסר משום טבל ואי דקא מפריש אח"כ מזה מ"מ לא הוי רק כזית ואי יפריש התרומה יהיה פחות מכזית לא מתחייב בזימון ולהכי קאמרי התוס' דתרומה ליתא בשאלה אך זה ליתא דאכתי תקשה מנ"ל להתיר בכה"ג לחייבן בזימון רק משום טעמא דכהן יכול לאכול עם זר דלמא הברייתא דאומר הכל מצטרפין לזימון כהנים כו' הוא רק באופן דמותר בשאלה כגון אי היה הרבה תרומה דאפילו אי מפריש ליה אח"כ מטבל נשאר שיעור חיוב בהמ"ז ומצטרפי מטעם זה דראוי לשאלה ומנ"ל דמצטרפין מטעם דכהן מותר עם הזר להצטרף. אלא נ"ל דזהו טעמו של התוס' ולא הוה הטעם משום דהדר לטבלא אלא משום דאמרינן שם במס' נדרים (דף נט) דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה ואיתא שם ברא"ש ז"ל שני פירושים בפירוש א' ס"ל דלא מצי למשאל כלל כיון שבא ליד כהן ובשם הר"ר אליעזר ממיץ פירש דכהן אינו יכול לשאול שאינו שלו בשעת הפרשה אבל הישראל יכול לשאול וזהו רק שאינו שכיח שהישראל ישאל בשעה שהוא ביד כהן עיי"ש א"כ א"ל דהתוס' ס"ל כהאי פירוש דלא יכול כלל למתשיל עלייהו אף הישראל ולהכי לא דמי לנדרים אבל הב"י אזיל לטעמיה דהוא כתב בכסף משנה בפ"ד מה' תרומות הי"ז וז"ל ואפשר שרבינו מפרש כמו שכתב הרא"ש ז"ל בשם הר"א ממיץ דאכהן קאי דלא מצי למתשל עלייהו כו' אבל ישראל המפרישה מצי מתשל עליה אפילו ביד כהן וזהו שאמר הב"י ת"ל דזר נמי מצי אכיל תרומה אי מתשל עליה ואף דהוא ביד כהן מ"מ הלא הישראל מצי להפריש ונהי דלענין דבר שיש לו מתירין מקרי אינו בשאלה משום דלא שכיחא אבל לענין היתר להצטרף שפיר היה מועיל הטעם דהישראל יכול לשאל על התרומה ומ"מ מטעם זה אינו מצטרף ורק מטעם דכהן יכול לאכול עם זר ואי הוה ג' המודרים אין מצטרפין כמבואר

והנה ראיתי בס' מעדני יו"ט על הרא"ש ז"ל פ' שלשה שאכלו ס"ק ג' שהביא דברי הב"י וז"ל ק"ל מ"ש מדמאי דאמרינן טעמא דאי בעי מצי מפקיר ליה ונ"ל דשאני הפקר