כתר המלך חלק א נז

בעה"ב לפי שאין דעתו מיושבת עליו אפילו בהני אילנות ורק גבי פועלים דאיכא גבייהו ביטול מלאכה הקילו לדידהו בזית ותאנה אבל בעה"ב שאין ד"מ צריך לירד וכ"ז הוא רק לפי הגירסא בברייתא בגמ' דמסיק זה לפי שאין דעתו מיושבת עליו אבל בירושלמי שם בברכות איתא ותני כן פועלים מתפללין בראש הזית ובראש התאנה והא בשאר אילנות יורדים למטה ובעה"ב לעולם יורד ומתפלל וזה לפי שאין דעתו מיושבת לא מסיק ושפיר אומר הירושלמי מפני שטרחתן מרובה אבל לפי הגירסא בגמ' שלנו שפיר מפרש לה רש"י ז"ל טעם זה ודוק

פרק ח הלכה א וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה כו' וכל אלו הדברים אם התחילו בהם ב"י והלכו מקצתם אע"פ שאין רשאין יגמרו השאר עכ"ל. והנה בשו"ת נוב"י מה"ק ח' אה"ע סי' נ"ו הביא ראיה מזה דכל הדברים דבעינן עשרה הוא רק לכתחלה בעינן עשרה אבל בדיעבד אינו מעכב להיות צריך לחזור ואם סידר קידושין בפחות מעשרה בדיעבד עלתה לו הברכה והביא ראיה לזה חדא מהירושלמי שהתיר לגמור אם יצאו באמצע כו' וצ"ל דכיון שהתחיל בהיתר גומר שפיר ועוד ראיה מזה דהתיר בירושלמי לפדות עבד כנעני בג' בני אדם גזירה שמא יברחו וא"כ א"נ דבדיעבד בעי דוקא עשרה ב"א לפדותו איך מפני גזירה זו יכלו חכמים לעקור בזה דבעינן דוקא עשרה אלא ע"כ צ"ל דכל זה הוא רק למצוה ולא לעכב לשומו בעשרה דוקא ולהכי יכלו חכמים לעקור עיי"ש

והנה ע"ז קשה מהא דאיתא במס' סנהדרין דף פ"ח ע"א ההקדשה בפלוגתא דראב"י ורבנן דתנא ראב"י אומר אף צינוריו של הקדש צריך עשרה ב"א לפדותו ופי' רש"י ואם נפדית בפחות מעשרה ב"א עדיין הקדש הוא ומועלין בו ולרבנן אין מועלין בו ורבינו מפרש לקמן בפ"ג מהל' ממרים דנפ"מ לענין אי קידש אשה לרבנן הוה קידושין אי נפדית בפחות מי' ולראב"י לא הוה קידושין אלמא דלראב"י דס"ל דצינורא בעי י' כמו לדידן קרקעות אף בדיעבד אינו פדוי והה"ד לדידן אדם דשוה לקרקעות דבעי עשרה הוה גם לענין דיעבד דאינו פדוי וכמו דאמרינן לראב"י בכל דבר. וכן כתב הטורי אבן שם במגילה להביא ראיה מגמ' זו דסנהדרין דאף דיעבד מעכב אפי' א"נ כמו שמסיק שם הטורי אבן דהירושלמי אינו חולק על גמ' דידן ורק מחלק כפי שחילקו התוס' במס' תמורה דף כ"ז בין בה"ב שפודה שלו ובין של אחרים וה"נ מיירי הירושלמי בבעה"ב הפודה משלו מ"מ המשנה דמיירי סתמא ולא מיירי בעבדים כמו דהירושלמי גופיה שם במגילה מוקי לה בב"ח ולא בעבדים א"ל דאף בדיעבד אינו פדוי ומיירי בגזבר הפודה ואין מוכרח מזה דרק לכתחלה הוא כראות הנוב"י כמבואר ודוק: הלכות נשיאת כפים

פרק א הלכה ב וכן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יוה"כ הואיל והדבר ידוע שהוא יום שא"ב שכרות ה"ז נ"כ ואין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו פסול היה כו' עכ"ל. והנה נו"כ רבינו לא הביאו מקור לזה ונ"ל לומר דיצא לרבינו מזה דאיתא התם במס' תענית דף כ"ז ע"ב אר"י הלכה כר' מאיר ור"י אמר נהגו וס"ל לרבינו דאף דאפסק שם הלכה כר' יוסי מ"מ לא אתי רק לאפוקי מהאי מ"ד דאמרי הלכה כר"מ ומנהג כר"מ אבל לא לאפוקי ממ"ד דנהגו כר"מ דאי עביד לא מהדרינן והוה כמו דאמרינן במס' ר"ה דף ט"ו ע"ב ול"ל כי קאמינא לך נהגו וא"א לי אסורא דא"ל במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו כו' נמצא דהגמ' ס"ל בהדיא דכל היכא דליכא איסורא בדבר אי נהגו איפכא לא מהדרינן ורק במקום דעביד איסורא אז מהדרינן אף מאן דנהגו וא"כ חזינן דל"פ אף אנ"פ הלכה כחד מ"ד מ"מ א"ל דנהגו כאידך מ"ד ולא מהדרינן כיון דליכא איסורא וא"כ ה"נ אמרינן דאף דנפסק הלכה כר' יוסי מ"מ לא נפלוג ע"ד ר' יוחנן דאמר נהגו העם לומר מהדרינן עובדא כיון דהכא ליכא איסורא ורק החששא שמא אתי לאחלופי בכל יומא דשכיח שכרות וטפי עדיף שלא להוריד את הכהן מחשש דפסול היה ממה שניחוש דלמא אתי לאחלופי כיון דאיסורא ליתא בזה לא מהדרינן זה דנהגו ודוק

הלכה י ומתקנת ריב"ז שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא יחפין עכ"ל. והנה שם בגמ' דסוטה דף מ' רבנן אמרי מהכא דגדול אימת ציבור באין הכהנים עולין בסנדליהן לדוכן ודחי רב אשי התם שמא יפסק לו רצועה ואתיא למיקטרי ואמרו ב"ג וב"ח הוא ע"כ. והנה הטורי אבן במסכת ר"ה דף ל"ב הקשה וז"ל ק"ל על טעמיה דר"א דחייש לשמא נפסקה ליה רצועה ואזיל למיקטר וע"ז יבטל מנ"כ ל"ל טעמא שמא יאמרו עליו דהוא ב"ג ת"ל דהוא יעבור על ג' עשה דאיכא איסורא דודאי הוא מחשש ב"ג דליכא איסורא כלל עכ"ל

ונ"ל לישב פשוט דהנה במס' ר"ה דף כ"ח ע"ב אמרינן אי בעי מברך אי בעי לא מברך וכתבו התוס' מכאן משמע דכיון דעלה פ"א ביום לדוכן שוב אינו עובר בעשה האמור להם כל היום דהא א"ב לא מברך ע"כ וא"כ ניחא דהא תקנת ריב"ז היה בכל פעם שעולה לדוכן אף אי כבר עלה פ"א מ"מ אינו עולה בסנדל וא"כ לא יעבור שוב בעשה אף אי יבטל כיון דאמר דבכל פעם אינו עולה בסנדל ש"מ דהוא משום כבוד ציבור ע"כ או משום דיאמרו ב"ג וב"ח ול"מ להקשות דנימא החשש שמא יאמרו עליו דעובר בג' עשה חדא דע"ז ל"מ לעז וחששא בשום מקום רק בב"ג וכדומה שמוציאין לעז עליו ועל בניו ועוד דאף מי שראהו איך שעלה היום לדוכן ע"ז יאמר אף דעל עשה לא עבר מ"מ להכי עתה מפסיק באמצע הדוכן שנדע לו שב"ג וב"ח ולהכי חשדינן ליה דמפסיק ולהכי תיקן שיעלו יחפים ודוק

פרק טו הלכה ג המומין כיצד כהן שיש בו מומין בפניו ידיו ורגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות כו' לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו כו' מותר לפי שא"מ בו עכ"ל. וכתב הלח"מ מדכתב רבינו הסומא או שרירו זב משמע דלא מהני הך דש בעירו אלא בהני אבל לא באצבעותיו עקומות ועקושות וטעמא שלא הוזכר בגמ' אלא גבי הני דסומא באחמ"ע או שרירו זב משום דהאי דידיו עקומות הוי שינוי טפי ואע"ג דדש בעירו מסתכלין בו עכ"ל

ולענ"ד נראה דליתא זה דהא בירושלמי שם דמגילה פ"ד ה"ח מפורש איפכא דאמר שם ר"נ הוית אצבעתיה עקומות אתא שאל לר"מ א"ל מכיון שאתה דש בעירך מותר וכן לקמן גבי זלדקן אומר דאם דש בעירו מותר והתוס' במגילה הביא דברי הירושלמי הכא וא"כ אף שבגמ' לא הביא זה דדש בעירו רק גבי סומא באחת מעיניו ורירו זב מנ"ל לומר דחולק על הירושלמי ורק אומר ע"ז והה"ד על כולן דשרי אם דש בעירו ונ"ל דדברי רבינו הכא הוא כדברי הט"א שם ד"ה סומא וז"ל נ"ל דל"ד באחת מעיניו דהה"ד נמי אפילו בשתי עיניו אם דש בעירו מותר והה"ד לכל המומין דדש בעירו מותר מיהו הנ"מ במומין שבפניו וידיו כיון שהם מומין שבמקום גלוי ודש בעירו ורגילין לראות את המומין תו לא מסתכלין בו בשעה שנושא את כפיו אבל במומין שברגליו לא דכי דש בעירו מאי הוה דמ"מ לא דשין במומיו כיון שהם במקום סתר והיינו דלא אמרו דמותר בדש בעירו אלא גבי זבלגן וסומא שהן במקום גלוי ע"כ. וזהו נמי דברי רבינו הכא דנקט ואם היה דש בעירו בזה דהסומא באחת מעיניו או שרירו זב דמותר לאשמועינן דדש בעירו לא מהני רק בהני מומין שבגלוי אבל לעיל דאמר כהן שהיו לו מומין בפניו או ברגליו בזה לא מהני דש בעירו אבל אצבעות ידיו עקומות ובקהונות שרי אף דהוי שינוי טפי היכא דדש בעירו ולא כדברי הלח"מ אלא כדברי הירושלמי ובא למעט מקום סתר כמו שבארנו בשם הט"א דשם לא מהני דש בעירו ודוק: