כתר המלך חלק א נג

למימר זב יוכיח דהא בזב סותר כמבואר וא"כ לא ידעינן דאף בלילה הוה זבה רק מקרא דעל נדתה סמוך לנדתה ולהכי אמר לרע"ק קראי דעל נדתה מצריך על לילה כמבואר

והנה בפלוגתא של רב ולוי גבי שתי מעינות הן אמרינן (בדף ל"ו ע"ב) ואב"א כו' וקסבר לוי ימי נדתה שאין רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה נמצא דהוא סבר דעולה ימי נדתה וכ"ש דאינו סותר וא"כ לדידיה לילה לדידיה ע"כ ילפינן מקרא וא"כ שפיר מסקינן לדידיה מקרא דעל נדתה וא"כ שפיר קאמר מקרא זה דעל נדתה סמך לנדתה דמקרא יליף וא"כ א"ל דשני מעינות הן ועולה ימי לידה וא"כ דשני מעינות הן ליתא בזה התירוץ של הותר מכללה ביולדת כמו שבארנו ואתיא המשנה ריש ברכות דאמר בתרומתן לומר דשרי לאכול דמיקרי עבודה אבל לרב דאמר מעין אחד הוא א"ל דידע מהלמ"מ ואמרינן דסותר וילפינן מק"ו ולא מקרא ועל יולדת אמרינן הותרה מכללה כמבואר ודוק

הלכה יא ואיזה הוא זמנה ביום כו' ואם איחר כו' שעונתה עד סוף שלש שעות ביום כו' עכ"ל. והנה בגמרא שם אמרו עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות כו' והקשה הרשב"א ז"ל הקשה בחידושיו והביא המג"א סוף סי' מ"ט לא אמרינן נמי גבי ק"ש דלילה הוה זמן שכיבה עד ג' שעות שכן דרך מלכים לעמוד בג' שעות ועיין בחידושי הגרע"א ז"ל בגה"מ. ולענ"ד נ"ל לישב כן דאף דאמרינן גבי ק"ש של לילה שיצא אחרי עה"ש הואיל ואיכא אינשי דגני בהאי שעתא זהו רק למקצת אנשים אשר ימצא דגני אז נקרינן זמן שכיבה משום זהו המיעוט אנשים שישנים אז אבל לקרות אז משום המיעוטא דמיעוטא דמלכים דשוכבין עד ג' שעות לא מקרי זמן שכיבה לכל אבל גבי ק"ש של שחרית הפשט הוא כל אדם בשעה שיקום ולא חילקה התורה זמן לכל אחד וכיון שהמלכים שקמים בג' שעות להם זמן ק"ש עד ג' שעות וא"כ הוא לכל אדם כן הזמן בשעה שהמלכים קמים אבל התם בשכבך אין הכונה בשעה ששוכבין דהוא בשעת שכיבה דהא לא מצי לקרות בשעה שהוא ישן וא"כ ע"כ בזמן שכיבה וזמן לא מקרי רק מה שדרך בני אדם לשכב וזהו רק עד עמוד השחר ולא יותר אבל הכא ובקומך אמרינן קימה ממש כל אחד בשעה שיקום וא"כ בני מלכים שהמה קמים בג' שעות להם זמן ק"ש עד ג' שעות והוה כן לכ"ע ודוק

פרק ב הלכה ו היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ גומר ואח"כ קורא ק"ש כו' עכ"ל. ועיין כ"מ ולח"מ הכא. והנה בספר קרבן נתנאל על הרא"ש במס' שבת (דף י' ע"ב) הקשה ע"ז וז"ל שם בס"ק ז' ואין א' מהם שהשיג על הרמב"ם מסוגיא דשמעתין דלמ"ד ת"ע חובה מפסיק לתפלה כיון דשכיחא שכרות וכל הלילה זמנה שמא אתי למפשע עכ"ל

ולענ"ד לא קשה מידי דהא כתב הר"ן ז"ל במס' שבת וז"ל . וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא שרי הימיינא אבל אם התחילו לאכול ממש אינו מפסיק אע"ג דשווייהו חובה מיהו לק"ש מפסיקין שהוא מדאורייתא עכ"ל. נמצא דנוכל לומר דגם רבינו סובר כן דהוא רק אי שרי הימיינא לא מטרחינן למ"ד רשות אבל חובה מטרחינן אבל אם כבר התחיל לאכול אז אינו מפסיק אף בת"ע שזמנה כל הלילה ושכיחא שכרות וא"כ שפיר רבינו דס"ל דאף בק"ש אינו מפסיק אי התחיל לאכול הה"ד נמי ק"ש של ערבית דאי התחיל לאכול ל"ש לנו בין ערבית לשחרית רק לענין שרי הימיינא וזה דשרי הימיינא לענין ק"ש לא הביא דזה לא הוה התחלה לענין ק"ש דרק לענין תפלה דצריך לקשור מתניו באזור שייך זה ולא בק"ש לא הוי התחלה וא"כ שפיר תני סתמא דגומר ואח"כ קורא ק"ש ודוק

הלכה י' קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה כו'. והנה כל הפוסקים פסקו כן הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתבו התוס' שם דף י"ג ע"א דהלכה כחכמים דק"ש בכל לשון ולא כרבי דאמר בלשון הקודש דוקא חדא דהלכה כרב מחבירו ולא מחביריו ועוד דרבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא וכותיה פסקינן לקמן עכ"ל. והקשה הפ"י וז"ל יש לתמוה למה הוצרכו לכל הראיות דהא מילתא דפשיטא בכל דוכתא יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דא"כ בכל דוכתא דפליגי רבי וחכמים ה"ל לפרש כן דהא בריש פרק ואלו נאמרין תניא בהדיא ואלו נאמרין בכל לשון ק"ש וקיי"ל הלכה כסתם משנה אפילו היכא דסתם במשנה ומחלוקת הוא בברייתא עכ"ל. ולענ"ד נ"ל לישב כן דהתוס' הוצרכו להביא ראיה דהלכה כחכמים דיש מקום לטעות והראיה הוא רק דלא נטעה ע"ז הוא מזה דס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא ויבואר כן דהנה התוס' כתבו במס' סוטה דף י"ז ע"ב ד"ה דכתיב כו' וא"ת אמאי לא נפ"ל למפרע דלא בק"ש מהאלה כדכתיב כמו דנפ"ל התם במגילת סוטה למפרע פסולה כדכתיב ותירצו כיון דגמירי מרבותינו דשמע אית לנו למדרש בכל לשון שאתה שומע אייתר לנו והיו שלא יקרא למפרע והאלה דרשינן ליה לדרשא אחריתא עכ"ל. ותמה ע"ז הטורי אבן במס' מגילה דף י"ז ע"ב וז"ל ובעיני דברי תימה הן וזה שיטה חדשה לומר דדרשה דקראי גמירי ועוד התינח לרבנן כו' אבל לרבי דדריש והיו לק"ש ככתבה ל"ל להגמ' לומר דנפ"ל למפרע דלא מהדברים לימא דנפ"ל מהאלה ודברים הדברים לרבי נמי לא משמע ליה כמו רבנן אלא י"ל דהאי האלה דגבי ק"ש לכוונת הלב אתיא כמו דדרשינן במס' ברכות האלה כו' עד כאן צריכה כוונה כו' ומיהו הא נפ"ל כוונת הלב מהג"ש דהסכת ושמע ישראל צ"ל דס"ל דהאלה שלא יקרא למפרע אתיא והא לק"ש ככתבה ושמע להשמיע לאזנו עכ"ל. נמצא דלפ"ד לדידן דקיי"ל דכוונה לא בעי רק פסוק ראשון של שמע ישראל כמו שפוסק רבא שם, דף י"ג דהלכה כר"מ וכן כתבו התוס' שם ד"ה אמר כו' נמצא דלא מצינן למילף מקרא דהדברים האלה על לבבך דבעי כוונה, כיון דלא בעי כוונה רק פסוק ראשון של שמע ישראל וע"כ ילפינן מקרא דהסכת ושמע ישראל מג"ש וא"כ אייתר ליה האלה שלא יקרא למפרע והקרא דוהיו ע"כ על ככתבה דבעי בלה"ק דוקא כמו שמבאר הט"א אמנם כל קושית הט"א הוא רק לפי מאי שמבאר שם המהרש"א ז"ל בסוטה את דברי התוס' אבל לפי מאי שמבאר המהרש"ל שם את דברי התוס' לא קשה קושית הט"א וז"ל המהרש"ל שם פירוש וא"כ לא תוכל למדרש ככתבה עכ"ל דכוונתו הוא כן כיון דאמר הקרא לנו שמע בכל לשון שאתה שומע נמצא דלא נוכל למדרש מהאלה שלא יקרא למפרע פירוש כדכתיבא כמו דדרשינן גבי פרשת סוטה כיון דהכא מגלה לנו הקרא דשמע בכל לשון לא מצי למדרש מהאלה כדכתיבא וע"כ אתיא לדרשא אחרינא ומשה"כ ליתא קושית הט"א דמוכרח לנו דלא דרשינן מהאלה על למפרע כיון דיצא בכל לשון אף לא באלה ודרשינן לזה אף א"נ דכוונה לא בעי רק פסוק ראשון ואין כוונת התוס' דדרשא גמירי כדברי הט"א

ועתה מתבאר היטב דברי התוס' הכא כן אומר ר"י דהלכה כחכמים גם הכא כמו בנ"ד דהלכה כרבים ועוד אתיא לדחות דלא מ"ל להביא ראיה דהלכה הכא כרבי דהא לדידן דקיי"ל דכוונה לא בעי רק פסוק ראשון וא"כ מסתמא אתיא האלה על שלא יקרא למפרע וא"כ ע"כ והיו לדכתיבנא זה אינו דהא קי"ל דרבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא וכותיה פסקינן וא"נ כמו דאמרינן לקמן בתרתי שמעינן אכתי א"ל דהאלה אתיא שלא יקרא למפרע ושמע אי לא השמיע לאזניו לא יצא אבל כיון דפסקינן דיצא ואתיא השמע לכל לשון וא"כ לא מצי למדרש מהאלה למפרע ואתיא על זה הקרא דוהיו ולא על ככתבה ומשמע דרשינן בכל לשון אבל אי דרשינן מהאלה על למפרע וא"כ נוכל למדרש מהוא כרבי על לה"ק ועתה אתיא האלה לדר"א והקרא דוהיו שלא יקרא למפרע שמע בכל לשון כמבואר בדברי המהרש"ל. ולהכי אינו מביא התוס' ראיית הרי"ף ז"ל מסתם משנה דמס' סוטה דאינו רוצה רק להכריח דגם הכא הלכה כחכמים ולא נטעה ממה שבארנו דהלכה כרבי. וגם קושית הט"א דלרבי נלמוד מהאלה ולמה אמר מדברים הדברים יש לישב