כתר המלך חלק א מב

דבפרק החולץ כו' הלא בכל דבריו פוסק הכא כר"ל ובת"כ ליתא שום משמעות דביום אידיהן נמי שרי ועיין תוס' שם ד"ה ת"כ וצ"ע

הלכה ה' אין יום החג אסור אלא לעובדיהם אבל עכו"ם ששמחין ואוכלין ושותין בו אבל אין מודין מותרין לשאת ולתת עמהן עכ"ל. והכ"מ והלח"מ הביאו פלוגתא דר' יוחנן וריב"ל דריב"ל אמר קלנדא לכל אסורה ור"י ס"ל דאינה אסורה אלא לעובדיה בלבד ופוסק רבינו כר"י דת"כ. והנה על ריב"ל דאמר קלנדא לכל אסורה הקשה הגאון ר"ע איגר ז"ל בגהש"ס וז"ל פירש רש"י שמביאים לרומי להקריבן כו' ק"ל הא הוי לפני דלפני דשרי כדלקמן דף י"ד עכ"ל. ונ"ל לישב עפ"י מאי דאיתא בירושלמי שם כל הסוגיא דף י"ד מוכרין להם חבילה ואמר שם בה"ה רופא מותר תגר מותר תגר חשוד אסור וכתב הפ"מ והא דאמרינן תגר חשוד על חבילה אסור קאי לכאורה הוא סותר להא דאמר אביי התם דף י"ד דאלפני לא קפדינן ואפשר דחשוד שאני דהוה כודאי דזבין ליה לאחרינא והתם לא קאמר אלא דסתמא דתגר דלא חשוד אלפני דלפני ל"ק עכ"ל

נמצא דס"ל כן דרק היכא שיש לנו ספק אולי יזדבן לעכו"ם ואז הוה ביד עכו"ם לפ"ע אז אמרינן דאלפני דלפני ל"ק אבל היכא שהדבר ברור לנו שהוא ימכור לעכו"ם זה לא מקרי לפני דלפני דהוה כמו שמוכר לעכו"ם עצמו כיון דודאי הוא ימכור לעכו"ם וא"כ ניחא נמי הא דריב"ל דכיון דעירות הסמוכות משתעבדות לה פי' רש"י אנו כו' הואיל ומשתעבדות לרומי י"ל מה שהן קונין עכשיו יביאו לב"ר להקריבן ב"ר ודאי ס"ל לריב"ל כיון דודאי המה מביאין לב"ר להקריבן ה"ל ודאי כמו תגר חשוד ול"א בזה לפני דלפני

והנה נוכל לכאורה לפרש פירש הירושלמי דלא קאי על חבילה כלל ורק קאי על מעט לבונה ואומר כן כל ע"ג אסור דקונה לעכו"ם רופא מותר דהוא קונה ודאי לרפואה ותגר נמי מותר אבל תגר חשוד פירוש שהוא חשוד נמי להקטיר לע"ג עצמו והוה לפ"ע אצלו אסור אבל אם הוא חשוד למכור דהוה לפני דלפני שרי וכן רצה לפרש שם הפ"מ בשם הריטב"א ז"ל דאף על מעט לבונה מותר למכור לרופא והה"ד לתגר אבל לתגר חשוד אסור אמנם מדברי התוספתא שם בע"ג לא משמע כן דאמר שם הוא מוכר להם חבילה כו' מוכר לתגר או מוכר לבעה"ב אם היה תגר חשוד לא אסור למכור אלמא דמיירי ע"כ בחבילה דאל"כ איך מותר לבעה"ב דהא המשנה אמרה סתם אין מוכרין לעכו"ם משמע דלכל עכו"ם אין מוכרין לבונה זכה ורק קאי על חבילה וע"ז קאמר אם היה כומר לע"ג אסור דאף חבילה קונה לעכו"ם אבל בעה"ב ותגר מותר אבל תגר חשוד אסור אף חבילה משום דודאי אית ביה איסור אף לפני דלפני כמבואר ועפ"ז יש לישב נמי קושית התוס' דף ט"ו ע"ב גבי אסור למכור לישראל חשוד וכתבו בד"ה לעכו"ם וא"ת ומ"ש מלפני דלפני כו' ועיין בתירוצם ולפ"ז ניחא דכיון דהוא חשוד אמרינן דהוה כמו תגר חשוד דאמרינן דודאי ימכור לעכו"ם והוה כחד לפני ודוק

הלכה ו' דברים שהן מיוחדים כו' וכתב הכסף משנה שם אלו דברים ובזמן שהוא בפ"ע קוטע את אצבעו ומוכר לו שאין מקריבין חסר כו' עכ"ל. והנה בתוס' חדשים שם במשנה מקשה ע"ז האיך מותר לקטוע אצבעו הא הוי צער בע"ח ותירץ חד תירוץ דע"י סם ועוד מתרץ דשרי כפי מאי שכתבו התוס' דף י"ג ע"א אההוא דשוק של עכו"ם בהמה תעקר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דיש טעם בדבר. וע"ז תמה כמו"ח הגאון ז"ל דלא דמי להתם דהתם שעבר והלך שלא התירו לו חכמים קנסוהו בזה וכדי לעשות סייג התירו איסור צעב"ח שהוא מה"ת אבל הכא למה התירו לו למכור להם תרנגול לבן ולקטוע אצבעו ולעבור על צעב"ח לא ימכור ולא יעשה איסור אלא ודאי כתירוץ הראשון דע"י סם שרי ודוק

הלכה ח' כשם שאין מוכרין לעכו"ם כו' כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות כו' עכ"ל. וכתב הלחם משנה שם במשנה אין כו' רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר מתניתין ר' יהודה היא דמתיר בשבורה אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי אע"ג דלית ביה נזק כו' ע"כ בגמ' ובמחלוקת רבנן ור"י פסק רבינו בפ' שבת כדתנן בפ"ק שם דאפילו שבורה אסרי וא"כ האיך פוסק רבינו כהך משנה ושם פוסק הוא כרבנן כו' עכ"ל

והנה דברי הלח"מ תמוה לענ"ד חדא דהא התוס' כתבו שם ד"ה רב אשי ארי שבור פ"ה דאתיא כר' יהודה דשרי בשבורה ור"י אומר דאפילו כרבנן נמי איתא דעד כאן לא אסרי רבנן אלא משום דאתי למימרא שלמה מכרה לו אבל ארי לא שייך ה"ט דלעולם שבור הוא אצל מלאכה עכ"ל. נמצא דהתוס' כתבו בהדיא דאפילו לרבנן הוה תירוץ רב אשי דארי שבור ושפיר צריך רבינו לומר הטעם משום דיש בו נזק לרבים אף דפוסק כרבנן. ועוד בל"ז ניחא דהא אמר התם מתקיף לה ר"נ מאן לימא דארי חיה גסה הוא דילמא חיה דקה הוא ובודאי קאי על דובים נמי זה דהא קאי על המשנה דאמר שם דובים ואריות והתוס' כתבו בד"ה אר"א בשם הר"י דר"א דחה זה ומוכח דארי חיה גסה הוא אבל רש"י לא פירש כן וכן המהרש"א שם הניח דברי התוס' בצ"ע ועיין מהר"מ שם וא"כ א"ל דגם רבינו ס"ל כן דנשאר הקושיא דלמא ארי חיה דקה הוא ושפיר אצטריך לאשמועינן דמשום נזק אין מוכרין ואף דגסה בל"ז אין מוכרין זה דקה הוא כמבואר ודוק

הלכה י"ג המוכר ביתו לעכו"ם דמיו אסור בהנאה ויוליכם לים המלח אבל עכו"ם שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו שם ע"ג דמיו מותרין וכותב ומעלה בערכאות שלהם עכ"ל. והראב"ד ז"ל כתב ואם הקדימו לו דמים קודם שיעבדוהו מותרין עכ"ל

והנה הכ"מ מפרש לה דברי הראב"ד ז"ל דרק מיירי שמכרה הבית לעכו"ם לצורך ע"ג וקאמר דלא נאסרו הדמים אלא בשיעבדוהו קודם שיתן לו דמיה אבל אם נתן לו דמים קודם שיעבדוהו והה"ד אם זקפן במלוה מותרין עכ"ל

והנה הלח"מ הביא הכא פי' רש"י ז"ל במס' גיטין דף מ"ד ע"א דהוא מפרש לה לאו מכר ביתו באר"י שאסור למכור להם בית משום לא תחנם ולא מיירי כלל באיסור עכו"ם. ונ"ל לומר דהפשט של דברי רבינו ז"ל מוכרח הוא דהא הברייתא זו שהביא במס' גיטין הוא תוספתא במסכת ע"ז פ"ז ושם איתא דינים של ע"ג ותחלה אומר דין אי סמך ביתו לשל עכו"ם ואח"כ אומר המוכר ביתו לעכו"ם דמיו מותרין ויוליך הנאה לים המלח ואח"כ אומר המסקנא אבל עכו"ם שאנסו את אחד ונטלו את ביתו והעמידו בו ע"ג דמיו מותרין אלמא דמיירי לענין ע"ג דשם מיירי כל דברי התוספתא ולא מיירי שם כלל מענין איסור דלא תחנם בא"י וכן מה שמסיק והעמידו בו ע"ג אלמא דהאיסור הוא משום ע"ג דאי לא העמיד ע"ג לית ביה איסור כיון שהוא לא מכרה רק האונס אנסו ומסיק דהעמידו ע"ג ואעפ"כ דמיו מותרין: ועפ"ז ניחא נמי הא דלא קמבעי שם הגמ' בגיטין אי צריך לפדותה כמו גבי עבד ובהמה גסה בעשרה בדמיו דהתם לענין ע"ג אסורה בהנאה אח"כ ולא מצי לפדותה. וע"כ נ"ל לישב דעת הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע שלא הביאו כלל דין זה של המוכר ביתו לעכו"ם ורק הב"י הביא זה בבדה"ב בסי' קמ"ג וכן הט"ז הביא שם וכל נו"כ הפוסקים לא העירו ע"ז. ונ"ל לישב כן דס"ל להפוסקים דמצינו דהירושלמי חולק על ברייתא זו דמסכת גיטין דאיתא בירושלמי פ"א דמסכת ע"ג ד"ה עבר ומכר מאי בה כמה דאר"א עבר ובנה מותר וכמו כן עבר ומכר מותר וזה קאי על דברי המשנה דאמר ופירושין אסור ומפרש לה הגמרא דמפרש לה דקונה לעכו"ם ואעפ"כ שרי דמיו וס"ל להפוסקים דלא כהראב"ד ז"ל דמוקי להברייתא דוקא שעבדו מקודם להבית הזה והוה דמי משמשי עכו"ם ורק בכ"ג אסור