כתר המלך חלק א מ

לעולם דלא הוי גזירה לגזירה דהא אף אם מגבה לה נמי הא דאין לה ביטול הוא רק מדרבנן ומ"מ גזרינן אף אי פחסה דילמא מגבה דאמרינן דהוי חדא גזירה דבכל אופן דמחזי כע"ג של ישראל אין לה ביטול ואף אי פחסה להע"ג של עכו"ם אבל היכא דהוי ע"ג של ישראל בתחלה ועכו"ם עבדה למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו או למ"ד דע"י מעשה אוסר מה"ת שפיר א"ל דס"ל להסמ"ג ז"ל דלזה אין ביטול מה"ת כמו אי עבדה ישראל ורק אי בא ליד ישראל לאחר שנאסרה ע"ז אומר הסמ"ג דרק מדרבנן אין לזה ביטול או נימא דהסמ"ג ז"ל סובר דהה"ד בע"ג של ישראל למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ מה"ת מהני ביטול אי נאסרה רק ע"י עבודת עכו"ם וכמו שס"ל להרמב"ן ז"ל שבארנו לעיל דאף למ"ד ע"י מעשה נאסר מ"מ יש לה ביטול ואי תקשה מהגמ' דקאמר הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משמע דאי אוסר שפיר ניחא והא אכתי יש לה ביטול א"ל כמו שמפרש הפר"ד בדרוש ט' עפ"ד התוס' בר"ה דף י"ג ע"א דאמרי דמ"מ יש לו במה שזרע וגריס ומ"מ דחי התם שפיר כו' דהכוונה שתקשה אכתי מה מקשי והא אין אדם אוסר דשא"ש והא יש להעכו"ם במה שזרע ואם העכו"ם נטע לאילן ועבדו אסרו וצ"ל דסמך ע"ז דמסיק דבביטול בעלמא סגי והוא דא"נ דנאסר מטעם שיש להעכו"ם חלק הוא ע"ג של עכו"ם וסגי בביטול וא"כ מתחלה נמי ידע הגמ' הדיחוי דצ"ל דמהני ביטול וא"כ ה"נ מקשי מכדי כו' ואין אדם אוסר ואפילו את"ל דאוסר להאי מ"ד דאוסר דשא"ש או לר"ע ע"י מעשה כדברי הרמב"ן ז"ל או משום דיש לו להעכו"ם במה שזרע על הכל מסיק הדיחוי דאכתי בביטול בעלמא סגי דמן התורה אין ביטול רק לעכו"ם של ישראל שישראל עבדה או בשליחותא פלח לה עכו"ם כמבואר

וזהו הפשט של ההגהות אשר"י והיכא שיש לישראל שותפות בה דהיינו שזכה ישראל אח"כ אי קנה מידו עכו"ם החצי ונאסרה ע"י עבודת העכו"ם בזה ודאי יש ביטול כמו שבארנו דרק היכא שעבדה ישראל או גלי דעתא דשליחותא בזה מה"ת אין לה ביטול וכיון דהוא מדרבנן רק מה שאין בזה ביטול משו"ה משהוברר חלקו של עכו"ם אמרינן ברירה ומותר בהנאה דכל איסורי ע"ג דרבנן כן הפירש כהאי גוונא שישראל זכה בה מיד עכו"ם הוה רק מדרבנן אבל בודאי ס"ל להג"א דיש ע"ג של ישראל שאין לה ביטול מה"ת וניחא קושית השעה"מ ג"כ מה שהקשה מה דכתב רש"י דבטומאת ע"ג אף שהוא מדרבנן מ"מ החמירו לומר אין ברירה הוא היכא דהאוסר הוא מה"ת אמרינן דהחמירו גם בטומאה אף שהוא רק מדרבנן אבל היכא כיון שבטלה כל האיסור הוא מדרבנן שוב אמרינן דיש ברירה ככל איסור דרבנן כמבואר

ועתה יבואר דברי רבינו כן דהנה התוס' שם דף נ"ב ע"א ד"ה מה כתבו טעונה גניזה פירוש בעור בלא הנאה כמו מעגל כו' עכ"ל. ומפרשי זה דאמר דטעון גניזה הוא ביעור בלא הנאה ונ"ל לומר כן דהנה קיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מאפר עצי אשירה של ישראל שאסור לעולם כמו דאיתא סוף מסכת תמורה ולהכי אמר דטעון גניזה לאשמעינן דאין תקנה ליהנות ממנה ואפילו אי שרפן אפרן אסור ואי אמר דטעון שריפה ה"א דהוא ככל שאר הנשרפין דאפרן מותר להכי אמר שטעון גניזה דאין תקנה לזה וס"ל דמזה גופיה ידעינן דאפרן אסור דהתוס' שם מס' תמורה דחקו בזה מנ"ל דאסור אפרן וכתבו מקרא דלא ידבק כו' אך לפ"ז יוכל לומר דמקראי דהוקשו למזבח או מושם בסתר ילפינן דטעון גניזה דהוא ביעור בלא הנאה דהאפר נמי אסור וכיוצא בו נמצא במס' בכורות דף כ"ב ע"ב דאמר שם תירום ותרקב וכתבו התוס' בירושלמי תני תשרף וקשה אטו בשופטני עסקינן כו' ור"ת מפרש תרקב ותשרף הכל אחד הוא והגמרא שלנו מפרש ותשרף דתנן היינו בלי הנאה כעין רקבון דאי שרית בהנאה אתי למיכלה כו' וה"ק או תרקב או תשרף בלא הנאה כו' נמצא דהתם גבי תרומה דהוא דבר שנרקב לכן אמר לשון תרקב והיינו שריפה בלא הנאה אבל הכא בע"ג דלא שייך רקבון אמר גניזה והוא נמי ביעור בלא הנאה כמבואר

והנה במסכת יבמות דף ק"ד ע"א כתבו התוס' וא"ת ואי בע"ג של ישראל מאי קאמר דמיכתת שיעורא והא טעונה גניזה דמפיק ליה בפר"י מושם בסתר וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה א"נ בע"ג של עכו"ם שעבדה לדעת ישראל שטעונה שריפה עכ"ל. נמצא דמפרשי דהא דאמר גניזה היינו להקל דלא בעי שריפה וכן כתב נמי בספר תורת חיים במס' ע"ג הכא דעכו"ם של ישראל דאמר דטעון גניזה הוא להקל דלא בעי שריפה כמו ע"ג של עכו"ם דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש. ונ"ל להביא ראיה לדבריהם דאיתא במס' קידושין דף ל"ט ע"א גבי ערלה בחוץ לארץ והכריז על פירותיהן שטעונין גניזה כו' והנה דין ערלה הוא בשריפה דקחשיב המשנה באלו הנשרפין סוף מס' תמורה ומ"מ אומר גניזה ולא שריפה והוא כמו שהכריע הפני יהושע במס' ברכות דף ל"ו דערלה בחו"ל אינו טעון שריפה עיי"ש ולהכי אמר רק גניזה הכא אבל מדברי התוס' בע"ג דכתבו ביעור בלא הנאה משמע דאף דאמר גניזה מ"מ מבער הוא בשריפה דמפרש שם כמו עגל וא"כ אף ע"ג של ישראל הוא בשריפה ומה שאמר שם בקידושין גניזה ולא שריפה נבאר במ"א בס"ד איך הדין בערלה בחו"ל ונימא נמי דרבינו ס"ל כן ולהכי אמר זה ע"ג של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה והוא הפירוש ע"ג של ישראל שישראל עבדה דהוא מדאורייתא אין לה ביטול ואפילו היה לעכו"ם שותפות מ"מ החצי של ישראל אסורה מה"ת ואין מועלת ביטול ואומר דטעונה גניזה מקרא והוא דאפרן אסור כמו אפר ע"ג דבארנו ומסיק וכן ע"ג של עכו"ם שבאת ליד ישראל ואח"כ בטלה העכו"ם אין ביטולי מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם ולא מסיק הכא דטעון גניזה דא"ל דגם רבינו ס"ל כסברת הסמ"ג וש"פ דאינו אסור אלא מדרבנן לאחר ביטול דמה שאינו מועיל ביטול הוא רק מדרבנן ולהכי לא כתב הכא דטעון גניזה דהכא אולי האפר אינו אסור דמה שאסר האפר הוא חומרא מדרבנן כמו שכתב הכו"פ בסי' פ"ז ס"ב ביו"ד דהוא רק שלא כד"ה ונטלפ"ג וא"ל דבזה דלאחר ביטול אינו אסור אלא מדרבנן לא החמירו בזה ולהכי אינו מסיק הכא דטעון גניזה כמבואר

והנה ראיתי להגאון בעל פ"י במסכת סוכה דף ל"א שמבאר בזה דאומר רבינו וטעונין גניזה כו' הוא משום שרבינו סובר שכן הוא מעיקר הדין דכל ע"ג של ישראל שבטלה בגניזה בעלמא סגי שאינה אסורה אלא מדרבנן כו' ולענ"ד זה ליתא ודאי דהא הכא תחלת דברי רבינו ע"ג של ישראל הוא אף שעבדה ישראל וזה ודאי הוא מה"ת מה שאינו מועיל ביטול וא"כ איך אומר ע"ג דטעון גניזה להקל אלא כמו שבארנו דלהחמיר הוא דטעון גניזה ואם באת ליד ישראל אח"כ הוא להקל דזהו רק מדרבנן הכל כמו שבארנו ודוק

ולפ"ד התוס' דאפר עכו"ם אסור מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ודאי הה'"ד דאפר עיר הנדחת נמי אסור דילפינן נמי איסורא מקרא זה כמו שכתב רבינו לעיל בפ"ד דהנהנה ממנה לוקה מקרא זה ובאשר ראיתי בספר תפארת ישראל על משניות במסכת סוכה פרק לולב הגזול שגג בזה עי"ש במשנה ה' והוא ברור

שם ועכו"ם שביטל בשלו או בשל עכו"ם אחרים ואפילו אנסו ישראל ה"ז בטלה ובלבד שיהא העכו"ם המבטל עובד ע"ג אבל מי שאינו עובד ע"ג אין ביטולו בטל עכ"ל. וכתב המשנה למלך שם ועכו"ם שביטל ע"ג בע"כ כו' כתבו בתוס' בפרק כה"צ ד"ה כאן ובמעשה חייא שם שכתב דאליבא דהתוס' דוקא בע"ג של עץ מבטל העכו"ם אותה בע"כ אבל של מתכת כיון דחוזר הוא לקדמותה אינו מבטל אותה בע"כ עכ"ל. והנה משמע דגם המשל"מ מפרש לה דברי התוס' התם דמחלקים בין עץ לשל מתכת לענין בע"כ לבד שקשה לחלק