כתר המלך חלק א לח

לבנה כו' אסרה ומבעי ליה לבנה הוא דמינכרא זקיפתה אבל ביצה דלא מינכרא לא א"ד ל"ש. והנה כ"ז אמרינן דנוכל לומר דבני ר"ח אסרי ורק הבעיא של חזקיה הוא על ביצה דלא מנכרא זקיפתה הוא רק אי ס"ל לחזקיה דין זה של ישראל שזקף לבנה כו' אבל לפי מאי שבארנו ל"מ לומר הכי דהא לקמן דף נ"ד ע"א אמרינן חזקיה אמר כגון שניסך לה יין בין קרניה כו' ופירש רש"י לעולם אותם כו' כגון שניסך יין לעכו"ם של בהמת חבירו דעביד בה מעשה והא ודאי מתסרא נמצא דחזקיה ס"ל דע"י מעשה אסרה אף דבר שאינו שלו וא"כ לא נדע הדין של ישראל שזקף לבנה דהא לא מוכח מהא דאשריהם דא"ל דע"י מעשה נאסרו וליתא הטעם של שליחותא קעבדי וצ"ל ע"כ דהכא קאי הגמרא בתחלה טרם שאמר הטעם דלהכי אסרי היכא שזקף לבנה משום דילפינן מתחלתו של אר"י אבל אח"כ שמסיק הגמ' דף נ"ג דזהו הטעם וא"כ ליתא לחזקיה דין זה דלית ליה ילפותא ע"ז ושוב צריך לומר כמו שאומר בתחלה דבני ר"ח הוא דשרי ומוכח מהא דבעי חזקיה על ביצה אי זקיפתה הוי מעשה אבל אי לא זקף לא מתסרא וא"כ בני ר"ח שהמה רבים ס"ל דאבני הר שרי שפיר פוסק הטור והש"ע כותייהו כמו שכתב הר"ן ז"ל דהמה רבים והלכה כמותן ונאמר עתה כי אחרי דמסיק דילפינן מתחלתו של אר"י נדחה הדיחוי שבגמ' ושפיר תסתיים דהמה מתירין ופסקינן כמותן דמותר כמבואר

ועפ"ז יש לישב דעת הרמ"א ז"ל בהגה"ה שהביא דין זה שכתב רבינו ישראל שזקף לבנה דאסור אבל היכא דזקף ביצה לא הביא כלל אע"פ שרבינו ז"ל כתב אף אי זקף ביצה אסרה דפוסק בס"ד לחומרא ואסור להם ובש"ך שם יש ט"ס וז"ל ובש"ס שם יש בעיא שם על לבנה דלא מנכרא זקיפתה כו' וצ"ל על ביצה או על לבנה קטנה דלא מנכרא זקיפתה מהו כו'

וניחא דברי הרמ"א ז"ל שהשמיט כן משום דע"ז יש תרי ספיקות דהא גם בגמ' נשאר בבעיא אפילו לפי דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דבארתי דלהכי דתסתיים דבני ר"ח ס"ל הדין דישראל שזקף לבנה מ"מ ביצה הוי ספק ולפ"ד הטור והש"ע ס"ל דלפי האמת בני ר"ח שרי זה והבעיא הוא אי זקיפתה הוי מעשה והוי בדין זה תרי ספיקות והכריע להקל בזה ולהכי השמיט

וענ"ל לישב דעת הרמ"א ז"ל עפ"י דברי הירושלמי שם פ"ג ה"ה המשתחוה לביצה חזקיה אמר לא אסרה ר' יוחנן אמר אסרה אר"ז בביצה פליגין כו' נמצא דבירושלמי איכא מבואר דחזקיה המתיר ור"י האוסר ולא נשאר בבעיא ופוסק שפיר וכחזקיה לגבי ר"י כמו בכ"ד ושפיר לא הביא זה כמבואר

ועוד נ"ל לישב דעת של רבינו ודעתו של הטור כן דאף א"נ נמי דרבינו ס"ל דע"י מעשה אוסר עכו"ם דשא"ש וגם נימא דלא מהני ביטול כדעת הר"ן ולא כדעת הרמב"ן ז"ל מ"מ ניחא שפיר דהנה תחלה נבאר פשט הגמ' שם בע"ג כן דאומר מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו כו' משמע מזה דאי נימא דאדם אוסר דבר שאינו שלו אזי ניחא מה שצותה התורה לשרוף האשירות הני דניתנו לאברהם משום דה"ל אשירות של ישראל כיון דזכה בהו אברהם אבינו וה"ל עכו"ם של ישראל דאין לה ביטול ואף דלא עבדה ישראל ורק עכו"ם עבדה אין לה ביטול והוי כמו ע"ג של עכו"ם שבא ליד ישראל דקיי"ל בגמרא דף ס"ג ע"ב דאין לה ביטול דמקרי של ישראל וכדעת הראשונים שנבאר לקמן דהוי מה"ת זה ואי משום הנך דמעיקרא פירש האשירות שעבדו קודם שניתנה הארץ לאברהם ובאותן אשירות בודאי לא זכה אברהם דאף א"נ כשיטת הסוברים דיש קנין וזכיה נמי באיסורי הנאה ויש להביא ראיה לזה מהגמרא שם דף מ"ב ע"א גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ופירש רש"י דילמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כו' נקנית בזה כו' אלמא דיוכל לקנות ע"ג מ"מ בודאי הקב"ה לא הקנה לאברהם את האשירות שעבדו העכו"ם ואברהם לא חפץ לקנותם כיון דאסורות המה ונשארו ברשות העכו"ם וא"כ הוי של עכו"ם ויש להם ביטול נמצא דאותן האשירות שנעבדו קודם שניתנה לאברהם המה נשארו בהיתר דסגי להו בביטול וכן אח"כ אשר מקשה הגמרא אימא בהדי עגל נתסרו מכאן ואילך נשתרו מאן מוכח נשארו ג"כ אותן האשירות שעבדו העכו"ם אותן אחרי שחזרו בתשובה ישראל נמי בהיתר דלא נאסרו ומ"מ נאסרו כולם מה"ת ולא אמרינן דבכל חדא איכא ספיקא דילמא הוי מהנך המותרות בלא ביטול או מהנך דסגי בביטול וספיקא מה"ת הוא לקולא לדעת רבינו מ"מ ניחא דהוי אתחזק איסורא דבודאי יש אשירות בהן שעבדו קודם שחזרו בתשובה אחרי שניתן לא"א דנאסר מטעם דפלחו והוה כמו עכו"ם של ישראל והיכא דאתחזק איסורא כ"ע מודים דס"ד לחומרא מזה דחייבה התורה אשם תלוי ושפיר אסרה התורה כל האשירות מטעם הנך דנאסרו בודאי וביטול ג"כ לא שייך בזה דהא ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ורק קושית הרמב"ן ז"ל דמקשה דלמא נאסרו ע"י מעשה לא הוה רק לפ"ד הרמב"ן לשיטתו דהוא ס"ל בכ"ד ספק דאורייתא מה"ת לחומרא כמו שהביא זה הר"ן ז"ל במסכת קידושין דף ל"ט שפיר מקשה דלמא אסורות מטעם ספק שמא עשה העכו"ם מעשה אבל לפ"ד רבינו בלא זה לא קשה דהא זה רק נימא מטעם ספק נאסר דלמא עבדו בהנך האשירות דסגי בהו ע"י מעשה כמו בהנך דאין אוסר דשא"ש ועבדו ע"י מעשה הא ספיקא מה"ת לקולא וזהו רק ספק ולא אתחזק איסורא דהא דילמא לא עשו מעשה כלל בהו ולא מצי לומר התורה ע"ז דאשריהם תשרפון וע"כ מוכח מזה דהוי מטעם דפלחו לעגל ניחא להו ומוכרח הדין דישראל שזקף לבנה אבל הטור והש"ע יסברו כשיטת הראשונים דס"ד לחומרא מה"ת ושפיר א"ל דכיון דקיי"ל דע"י מעשה נאסר דלהכי צותה התורה לשרוף דילמא עבדו ע"י מעשה ולא ידעינן הטעם דניחא ליה והדין דישראל זקף לבנה לא ידעינן רק למ"ד דאין אוסר ע"י מעשה כדברי הר"ן ז"ל ולהכי שפיר זה שהשמיטו. וליכא לאקשויי אכתי לדברי הרמב"ן ז"ל דמאי קושיא הא נוכל להתיר בכל הני מטעם ספק ספיקא דהא האשירות שהיו קודם שניתנו לאברהם סגי בביטול אף לאחר כן כמו שבארנו דהמה אותן שעבדו עכו"ם מקודם נשארו בהיתר דהוה ע"ג של עכו"ם דאברהם לא זכה בהו וא"כ בכל אילן יש שני ספיקות ספק דלמא לא נעשה ביה מעשה ואת"ל דנעבד ע"י מעשה מ"מ דלמא הוא מהאשירות שנעבדו קודם שניתנה לאברהם ולהם סגי בביטול בעלמא וא"כ לסגי אכתי ביטול בכולהו דה"ל ספק ספיקא בכל חדא וחדא אכתי יש לישב כן דזה מקרי כמו ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות דל"א ספק ספיקא בזה דמבואר בסי' ק"י ביו"ד וה"נ הספק הוא דילמא לא עשה מעשה וחד ספק הוא דילמא הוא מהאילנות שנתערבו הנך דמעיקרא בהנך שאחר כך דהנך דמעיקרא סגי בביטול ונתערבו בהנך דאח"כ דאי עביד בהו מעשה נאסרו ולא מהני ביטול ומקרי ס"א בתערובות וזה לא אמרינן כמבואר ודוק

הלכה ג' המשתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו ה"ז אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד כו' עכ"ל והראב"ד ז"ל השיג ע"ז א"א לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עכו"ם בלבד אבל לענין איסור ל"א שאין אסור משום יד כו' והכ"מ כתב דרבינו מפרש לה לענין איסור זה הבעיא בחולין דף קכ"ח עי"ש

והנה המגדול עוז כתב הכא וז"ל וא"א כו' ומ"מ לענין איסור נשאלה ומכלל איסורא למדנו טומאה וכאן כתב רבינו ז"ל איסורא ובספר טהרות דין טומאה עכ"ל

והנה בספר טהרות לא הביא כלל בשום מקום דין טומאה בזה ולא כמו שכתב המ"ע. אך דברי רבינו נכונים שפיר דהוא מפרש במבעי ליה בין לענין איסור ובין לענין טומאה ממילא ורק הכא לענין איסור דהוה ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא ולהכי מביא רבינו דאסור מספק אבל טומאת ע"ג דלא