כתר המלך חלק א לז

וניחא עפ"ז נמי לישב קושית המפרשים שהקשו במס' חולין דף מ"א דמקשה שם מהמנסך ומשני דאית ליה שותפות בגויה ופרשו שם התוס' דנאסר חלקו של המנסך לבד ומקשים דהא למ"ד יש ברירה אין היזק כלל בזה דאמרינן דמחלקים היין ויהיה חלק המנסך אסור וחלק השותף מותר דאמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו של השותף מתחילה וכ"ת דהאי תנא ס"ל אין ברירה מ"מ תקשה הא במס' גיטין איתא בברייתא ג"כ והמנסך בין בשוגג ובין במזיד חייב ד"ר מאיר והא ר"מ ס"ל יש ברירה בכמה דוכתי ותקשה לדידיה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובשותפות לא מצי לשנויי דלית ליה פסידא דאפשר לחלק אך לפ"ז דר"מ ס"ל בכל דוכתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו לא קשה מידי על ר"מ כמבואר

ועוד נבאר במ"א לתרץ זה עפ"י דברי התוס' לחלק בין תולה בדעת עצמו ואכ"מ וא"כ א"ל לדברי אחרים דהוא ר' מאיר ניחא פשוט דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון משום הנך אחרי שנתנו לאברהם דה"ל עכו"ם של ישראל דאין לה ביטול ואדם אוסר דבר שאינו שלו וזהו א"נ דקיי"ל ע"ג של עכו"ם משבא ליד ישראל לית ליה ביטול הוא מה"ת כמו שהובא בסי' קמ"ו בא"ד וא"כ ניחא דהאשירות דאמרינן שהיו של ישראל או עכו"ם אוסר אותם אין להם ביטול ולא כדעת הסמ"ג דזה אסור רק מדרבנן ולקמן נבאר בזה. אמנם זה תקשה דהא שם ביבמות אמרי בי רב ואמרינן דהוא רב הונא והא רב הונא ס"ל במס' חולין דף מ' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן ס"ל במס' ע"ג דף נ"ד עי"ש וצ"ל ע"כ דר"ה ס"ל דלהכי אוסר ר"מ כמו שס"ל לרשב"ל בירושלמי קנסוה דר"מ ועבד עובדא כותיה ומפרש הפ"מ דס"ל דהכי קניס ר"מ ואף דס"ל בכ"ד אין אדם אוסר דשא"ש ולהכי אומר דאין הלכה כר"י אלא כר"מ משום קנסא או דס"ל כמו שכתב שם הר"ש דמרבי ת"ק מקרא דכרם עיי"ש אבל בש"ד ס"ל דאינו אוסר וא"כ אף ר"מ ס"ל דאינו אוסר ותסוב הקושיא על אחרים לדוכתה וכן ר' יוחנן דס"ל בהדיא במס' ע"ז דף נ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אע"פ שאמרו המשתחוה כו' ולדידיה תקשה מקרא דואשריהם תשרפון דהא לא ס"ל דאוו לאלהות הרבה

ונ"ל לישב כן דהנה הר"ן ז"ל כתב במס' ע"ג דף נ"ד ע"א גרסינן בגמ' אר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה כלומר כיון שעשה בה מעשה אסרה אף להדיוט כו' וס"ל להרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בבהמת עכו"ם בביטול בעלמא סגי להו והוזקקו לומר כן מדאמרינן בגמרא אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה כו' ואמרינן מנ"ל אר"א כתחלתה של אר"י דא"ר ואשריהם תשרפון מכדי ירושה כו' ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחא כו' ועכו"ם שליחותא דידהו עבדי ומקשי מאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ומתרץ הרמב"ן ז"ל דאפה"כ הוה סגי בביטול וכמו שכתבתי ועיקר קושיתו ליתא דאפשר דרב יהודה סבר לה כמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ואף דינו של הרמב"ן ז"ל לא נ"ל כו' עכ"ל. נמצא דלמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ל"ק כלל מאשרות דילמא להכי צוה רחמנא לשרוף דילמא עבדו ע"י מעשה אותן שהיו כבר של ישראל וכדברי הר"ן דביטול לא מהני ונמצא דר' יוחנן לשיטתו ס"ל שפיר דהוא ס"ל בע"ג (דף נ"ד) דע"י מעשה אסרה וא"כ ניחא הא דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון דדילמא ע"י מעשה נאסרו וא"כ לא מהני ביטול ול"צ לומר שליחותא הוא דעבדי מטעם דאוו לאלהות הרבה וס"ל דאתי לומר ששתפו ש"ש וד"א כאחרים ולר' יוחנן לא מצי לידע כלל הדין של ישראל שזקף לבנה מתחלתו של אר"י לא נוכל לידע דשליחותא קא עבדי אלא דנאסר מטעם מעשה כמבואר. וזה לא קשה על ר' יוחנן מהברייתא דאמר שם אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע כו' מילתא אגב אורחא קמ"ל ישראל שזקף לבנה וכיון שבארנו דר' יוחנן לא ס"ל זה הדין דר"י אמר רב וא"כ תקשה ל"ל למימר כמלחמת יהושע כו' ג"ז לא קשה דהא רש"י ז"ל פירש שם דע"י זה אשמעינן מילתא אגב אורחא איסור דעכו"ם שהיה בימי יהושע לכל דבריה וא"כ ניחא ע"ז גופיה אשמעינן מהא דאמר כמלחמת יהושע דאשמעינן האיסור דעכו"ם דע"י מעשה נאסרה אף שאינו שלו וגם ביטול לא מהני בה מדנקט עולמית כמ"ש התוס' שם דה"ל ע"ג של ישראל. ומ"מ לא קשה ל"ל למילף לקמן דף נ"ד מכלים של אחז דע"י מעשה נאסר ת"ל מהכא ג"ז לא קשה דזהו רק אחרי שידעינן ללמוד מכלים של אחז דע"י מעשה נאסרה אמרינן הכא לתרץ דע"י מעשה נאסרו האשרות אבל אי לא ידעינן דין זה ממקום אחר שוב נוכל לומר דנסבור דנאסר משום שליחותא קעבדי אבל כיון דידעינן ממקום אחר דע"י מעשה נאסר שוב ל"צ לזה ועוד לפמ"ש הר"ן שם דף נ"ד דמכלים של אחז ידעינן גם הדין לענין משמשי ע"ג של ישראל דאין לה ביטול דזה הוה משמשי עכו"ם הכלים של אחז עי"ש וא"כ ה"נ לזה ילפינן דאף במשמשים אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה דאשרות לא נדע רק ע"ג עצמה כמבואר

ועתה ניחא שפיר דברי הטור והש"ע שהשמיטו הדין דאר"י אמר רב דישראל שזקף לבינה כו' דכיון שפסקו בסי' קמ"ה דעכו"ם אוסר בהמת חבירו ע"י מעשה וכן פסקו בסי' ד' ורק ישראל לא מצי לאסור דלצעורי קמכוון אבל עכו"ם אוסר וא"כ אין ראיה מהא דואשריהם תשרפון על ישראל שזקף לבינה דע"י מעשה נאסרו וכדברי ר' יוחנן ומזה יהיה מוכח כמו שכתב שם הכו"פ בסימן ד' דהטור וש"ע ס"ל דאסור מדאורייתא זה שנאסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכן דעת הר"ש שם ולא כדעת הלבוש שם שכתב דזהו רק איסור דרבנן ועיין פמ"ג שם

והנה רבינו שהביא דין זה דישראל שזקף לבנה לא מיבעיא לפי שיטתו של הראב"ד ז"ל בדעת רבינו ז"ל הכא דס"ל דאף ע"י מעשה דעביד נמי לא נאסרה כמו הני שחולקים על רב הונא וכן מפרשי לה הרבה מן האחרונים או כמו שהבין הכו"פ דרבינו ס"ל דרק מדרבנן אסור ע"י מעשה עי"ש בסימן ד' וא"כ ודאי ניחא הראיה מאשרות דנאסרו ע"כ ע"י גילוי מילתא דע"י מעשה לא מצי לאסור מה"ת וא"כ מוכח נמי הדין של זה שזקף לבנה אלא אפילו לפי מאי שהבין הכ"מ ז"ל והלח"מ הכא דרבינו ס"ל דעכו"ם אוסר ע"י מעשה מה"ת ורק ישראל אינו אוסר משום דלצעורי קמכוין וסמך על מה שכתב בפ"ב מהל' שחיטה דאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ומשמע דוקא ישראל אינו אוסר אבל עכו"ם אוסר מ"מ שפיר מוכח לדידיה הדין של ישראל שזקף לבנה דא"ל דס"ל כהרמב"ן ז"ל דמהני בזה ביטול וא"כ שוב שפיר מקשה דאף אי נאסר ע"י מעשה מ"מ בביטול סגי ולבטלו אלא ע"כ מוכח דשליחותא דישראל קעבדי ואסרי מכח זה כמו שמבאר הרמב"ן ז"ל ומה שלא הביא רבינו דין זה מפורש הכא דמהני ביטול הוא משום דכל עיקר הדין דעכו"ם אוסר ע"י מעשה לא הביא הכא מפורש ורק סמך על מה שכתב בה' שחיטה שאין אדם מישראל וא"ל וכו' דבאמת אי אוסר עכו"ם ע"י מעשה מהני ביטול בזה אבל הטור והש"ע שהביאו מפורש דין זה בעו"ג אוסר ומ"מ לא הביאו דמהני ביטול והוא משום דהב"י בסי' קמ"ה הכריע כהר"ן ז"ל דחולק על הרמב"ן בזה וס"ל דלא מהני ביטול וא"כ אין ראיה מזה דשליחותא קעבדי לאסור על ישראל שזקף לבנה דא"ל דהאשרות נאסרו ע"י מעשה ולהכי השמיטו דס"ל כר' יוחנן וכאחרים כמבואר

ועפ"ז יש נמי לישב דברי הטור והש"ע שפסקו לעיל דאבני הר שנדלדלו מותרין ולא הביאו ע"ז חולק כן דהא התם קאמר בגמ' דף מ"ו ע"ב תסתיים דבני ר"ח הוא דשרי דבעי חזקיה זקף ביצה להשתחוות לה מהו קס"ד להשתחוות לה והשתחוה לה וקמבעי ליה האי זקיפתה אי הוה מעשה אי לא הוה מעשה אבל לא זקף לא מתסרי ש"מ דבני ר"ח הוא דשרי לא לעולם בני ר"ח הוא דאסרי דהשתחוה אע"ג דלא זקפה אסורה והכא כו' ל"צ כגון שזקף ביצה להשתחוות ולא השתחוה ובא עכו"ם והשתחוה וכהא דאר"י אמר שמואל ישראל שזקף