כתר המלך חלק א לו

וז"ל והקשה כו' ואפשר דהא דאמרינן ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין דילמא לאו משום דס"ל כר' יהודה דא"כ האיך שביק רבנן ועביד כר' יהודה אלא משום דלא חשיב ליה באים כאחד והכי קאמר קסבר שני כתובים הבאים כאחד כאלו מלמדין עכ"ל

וא"כ ניחא שפיר דברי רבינו דגם הוא מפרש כן כדברי הריטב"א ז"ל ולא חשיב ליה ש"כ מ"ד הכא מלמדין וא"כ הספק לא כמאן נפסוק אי כהאי מ"ד או כאידך דתרווייהו ס"ל אין מלמדין ופוסק לחומרא ככל ספק דאורייתא ודוק

הלכה ב' וכן אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומן מותרות שהרי אין בו תפיסת ידי אדם עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג עליו מום כו' ופסק לחומרא וביאר הכ"מ השגות הראב"ד ז"ל כמו שהקשה הר"ן בשם הרמ"ה ז"ל על דברי רבינו דאף פוסק דאבני הר שנדלדלו מותרות כיון דשם איתא הפלוגתא דבני ר"ח ור' יוחנן ולא נדע מי האוסרין ואולי המה האוסרין ואזלינן לחומרא דדינא כותייהו דה"ל רבא לגבי ר' יוחנן ועיין ביו"ד סי' קמ"ה בדברי הב"ח והש"ך מה שתרצו בזה לישב דעת רבינו וכן הכ"מ מתרץ בדוחק הכא. ואכתי לא תתיישב דברי הטור והש"ע והרב בהגה"ה שלא הביאו כלל דעת הראב"ד והר"ן בשם הרמ"ה דפסק לחומרא אחרי שדברי רבינו מתיישבים בדוחק ונ"ל לומר דכל הדחוקים שדחקו לישב הוא רק את דעת רבינו לשיטתו אבל לדידן דפסקינן בטור וש"ע אין קושיא כלל מפסק זה דאבני הר שנדלדלו דמותרין כמו שיבואר דהנה שם בסוגיא דף מ"ו ע"א איתא מ"ט דמ"ד מותרין כהר כו' אלא אתיא מבהמות בע"מ ומהר ומ"ד דאסור א"ל להכי כתב רחמנא שקץ תשקצנו כו' אע"ג דאיתא מדינא להתירא לא תיתי ופירש רש"י ז"ל דמשמעותיה דקרא נפקא לן דמשמע כל דרשות שאתה דורש בעו"ז לא תדרשנו אלא לשקץ ולאיסור עכ"ל

והנה לעיל א"ל רע"ק והלא כבר נאמר אבד תאבדון כו' א"כ מה ת"ל ואבדתם את שמם לכנות לה שם כו' יכול לא לשבח ולא לגנאי ת"ל שקץ תשקצנו ע"כ. נמצא מזה דע"כ צ"ל דבלא קרא דשקץ כו' לא ידעינן דצריך לכנות לה שם גנאי ובלא קרא דואבדתם את שמם לא הוה ידעינן דצריך לכתוב לה שם משקץ לחודיה וצריך תרווייהו קראי וזהו מה"ת כמבואר לעיל וא"כ קשה לכאורה איך דרש האי מ"ד לאסור אבני הר מקרא דשקץ תשקצנו הא צריך הקרא ללמד דמכנים לה שם גנאי וע"כ צ"ל דהאי מ"ד דס"ל אבני הר אסור ס"ל כר' אסי בר"י דדריש האי קרא דואבדתם את שמם על לשרש אחריה ולאו על לכנות לה שם ולא ס"ל כלל זה דלכנות לה שם ונשאר הקרא דשקץ כו' לאסור אבני הר

ועתה ניחא שפיר הטור והש"ע דס"ל דצריך לכנות לה שם גנאי שם בסי' קמ"ו וס"ל כרבנן וילפינן ע"כ כרבנן מקרא דואבדתם כו' ומשקץ תשקצנו וליתא קרא לאסור אבני הר כלל ונוכל למילף להתירא מזה דבהמות בע"מ ומהר כו' ושפיר פסקו דמותרין ועיקר קושית הכ"מ הוא רק על רבינו שהוא לא הביא הא דלכנות לה שם גנאי משום דיליף ואבדתם את שמם לשרש אחריה כמבואר לעיל וא"כ לא ס"ל הקרא דשקץ דאתי לזה לכנות לה שם גנאי וא"כ נוכל לומר דאתיא כהאי מ"ד לאסור אבני הר שנדלדלו ושפיר מקשים מ"ט פוסק כמ"ד דמתיר אבל לדידן ניחא שפיר דעת זו ולכן השמיטו ועיין לקמן בה"ג מה שיתרץ עוד בזה. ובהאי ענינא קשה לי דהאי סוגיא שם בע"ב דאמר בבעיא המשתחוה להר אבניו מהו למזבח כו' וא"ל אנא קאמינא לחומרא כו' קולא וחומרא לחומרא פרכינן א"ל ר"ס לרבא וכל היכא דאיכא קולא וחומרא לחומרא לא פרכינן והא הזאה דפסח כו' וק"ל מה קשיא ליה דילמא בכל דוכתא אמרינן נמי לקולא פרכינן והכא הוא כמו שאמר לעיל להכי כתיב שקץ תשקצנו אע"ג דאתיא מדינא להתירא ל"ת ובא לומר דכל דרשות שאתה דורש הוא לחמור וה"נ אמרינן דלמאי דיש לנו ילפותא לומר לקולא ולחומרא אתיא לנו הלימוד משקץ תשקצנו ללמוד לחומרא ולאסור נעבד לגבוה ולא להתיר אבל בכל דוכתא א"ל דנוכל למילף אף לקולא וצ"ע

הלכה ג' ישראל שזקף לבנה להשתחוות ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל. והנה הטור והש"ע השמיטו זה הדין ורק הרב בהגה"ה הביא דין זה בסי' קל"ט בשם הג"א וצריך לבאר הטעם דהשמיטו זה דהא בגמרא לא נאמרה בלי חולק. ונ"ל לומר כן דהנה שם בסוגיא אמרינן ל"ל למיתני כמלחמת יהושע מילתא אגב אורחא קמ"ל כי הא דאר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה ובא עכו"ם והשתחוה אסרה מנלן א"ר אלעזר כתחלתו של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו אלא מדפלחא ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בעכו"ם כי אתא עכו"ם שליחותייהו דידהו עבדי ה"נ ישראל שזקף לבנה גליא דעתא דניחא ליה דעכו"ם וכי אתא עכו"ם ופלח לה שליחותא הוא דעבדי ואימא דעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא א"ק אלה כו' מלמד שאוו לאלהות הרבה אימא כל דבהדי עגל מיתסרי מכאן ואילך נשתרו מאן מוכח עכ"ל הגמ'

והנה לכאורה קשה דבמס' סנהדרין דף ס"ג ע"א אמרינן אמר ר' יוחנן אלמלא ו' שבהעלוך נתחייבו כו' אחרים אומרים א"ל רשב"י כו' אלא מה ת"ל אשר העלוך מלמד שאוו לאלהות הרבה עכ"ל הגמ'. והנה לכאורה משמע דאחרים ור' יוחנן שם לא ס"ל דאוו לאלהות הרבה אלא דדרשי ששתפו ש"ש וד"א וא"כ מנ"ל דבשאר ע"ג נמי ניחא להו וא"כ שוב תקשה אמאי אמר רחמנא ואשירהם תשרפון הא אין כאן גילוי מלתא דניחא להו ותשאר קושית הגמ' כאן דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא יכלו לאסור משום ע"ג של ישראל שאין לה ביטול ולאסור הנך דמעיקרא הוא רק עכו"ם של עכו"ם ובביטול בעלמא סגי להו. אמנם לאחרים נוכל לתרץ כן דהא במסכת יבמות דף פ"ג מביא המשנה דכלאים פ"ז המסכך גפנו כו' דאיתא פלוגתא בזה דר' מאיר ס"ל דאוסר ור' יוסי ור"ש חולקים ע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומבואר שם בתוס' ד"ה אין דזה דמי לכל דבר כנעבד ודומה דפליגי בזה אם אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן הביא הגר"ע איגר בתשובה סי' קס"ה דמשמע מהתוס' שם דהפלוגתא שלהם הוא בכל דבר וכן משמע מן הירושלמי דכלאים פ"ז ה"ג ובע"ג פ"ג ה"ד וז"ל הנעבד אית תנא תני בין שלו בין של אחרים אסור אית תנא תני שלו אסור של אחרים מותר הוון בעי מימר מ"ד בין שלו בין של אחרים ר' מאיר ור' יהודה מ"ד שלו אסור ושל אחרים מותר ר"י ור"ש ר"ל ד"ה הוא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכותיה דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה רשב"ל אומר קנסוה ר"מ ועביד כוותיה עכ"ל. נמצא דהירושלמי ס"ל דר' מאיר ס"ל הכא דאסור בכלאים הה"ד ודאי לנעבד לגבוה אף אי אינו מחלקים בין הדיוט לגבוה ורק לר"י ור"ש אומר דהמה אף דפליגי לענין הדיוט לענין גבוה מודים אבל ר"מ ס"ל דההדיוט וגבוה שוין ובתרווייהו אמרינן דאוסר ולפ"ז נברר ע"כ הא דאמר שם בירושלמי תחלה כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כרם ולא כלאים ועיין בר"ש שמביא הירושלמי זה ומה שמפרשים בזה התוי"ט והפ"מ על הירושלמי וא"ל דהכי קאמר דאף אי"נ דאדם אוסר דבר שאינו שלו בכ"מ מ"מ הכא נימא דהוי גזה"כ מקרא דכרמך דאינו אוסר רק בכרם שלו אבל כיון דכתיב לא תזרע כרמך כלאים וסמך הכרמך לכלאים אמרינן דכל כרם אסור ול"ד כרמך כמו שמבאר הפ"מ מדסמך כרמך לכלאים ולא כתיב כרמך לא תזרע אמרינן בהכא לא דרשינן מכרמך למעט שלך דוקא ואי אמרינן בכ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו הה"ד הכא ומלת כרמך לא הוי מיעוט הכא כמבואר: