כתר המלך חלק א לה

משביעית דלא גרע משאר איסורי הנאה דלפ"ז ילפינן משביעית בלא שני כתובים ואף דגם שביעית הוא בישראל דוקא מ"מ נוכל למילף דשביעית בשל עכו"ם אינו נוהג כלל אבל הכא אף של עכו"ם שוה לאיסור כמו של ישראל ונוכל למילף משביעית דתופס דמיה אבל השתא דילפינן ממה שכתב בקרא והיית חרם מה שאתה מהייה ממנו כו' אמרינן מזה דרק מה שישראל מהייה אבל לא של עכו"ם. אך זה יש לדחות לפי מאי דאיתא במס' יבמות דף קי"ד ע"ב ואי כתב רחמנא שרצים הנך לא אתיא מני' שכן איסורן במשהו והוא הפירוש דבריה אסור בכל שהוא ולא בעי שיעור כזית. והקשה הכו"פ בסי' ק' לר"ש דס"ל כל שהו למלקות וא"כ אף בשאר איסורין אסור בכ"ש א"כ קשה לכתוב רחמנא בשרצים ותיתי דם מניה ומתרץ דיש קולא בדם משא"כ בשרצים דדם יש היתר לאיסורו ע"י בישול דקיי"ל דם שבשלו אינו עובר עליה וא"כ חשבינן לדם יש היתר לאיסורו ולא מצי למילף משרצים שאין היתר לאיסורו ע"כ. וא"כ כיון דקיי"ל דע"ג של עכו"ם יש לה ביטול לא מצי למיגמר מזה דאיכא למיפרך מה לע"ג של עכו"ם שכן יש לה היתר לאיסורו ע"י ביטול תאמר בשביעית שאין לה היתר לאיסורו דפירות שביעית לעולם אסורין ואין להם היתר וא"כ לא מצי למיגמר רק ע"ג של ישראל דאין לה ביטול וא"כ אין לה היתר לאיסורו שפיר מצי גמיר משביעית דחליפין אסורין

אמנם לפי מאי שכתב התוס' יו"ט בפ"ב דמס' קידושין וז"ל ותימא לפי מאי דקיי"ל דגם קודש תופס את דמיה למאי איצטריך לומר דהוי ע"ג ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ת"ל דהוי קדש ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וי"ל כיון דתפיסת דמים בשביעית כתיב בלשון קודש לא הוי שני כתובים דהא קודש גופיה איצטריך למכתב דאל"ה לא הוי ידעינן קדש דכתיב גבי שביעית מאי ניהו עכ"ל. נמצא דאכתי נוכל למילף משביעית דתופסת דמיה אף ע"ג של עכו"ם ואי אמרת מה לשביעית שכן אין היתר לאיסורו קודש תוכיח שיש היתר לאיסורו ע"י שאלה ואעפ"כ חליפין אסור וא"א מה לקודש שכן קדוש שביעית יוכיח דהו"ל חולין וזה שישנה בשאלה מיקרי היתר לאיסורו במסכת פסחים (מ"ד ב') גבי נזיר שיש היתר לאיסורו ועיין תוס' שם ונמצא דנוכל למילף אף ע"ג של עכו"ם ושפיר צריך למכתב הקרא דוהיית חרם ללמד דוקא ע"ג של ישראל כמבואר וע"כ צ"ל דהאי סוגיא שם בע"ג ס"ל ע"כ כב"ש דס"ל נזיר (ל"ב) דאין שאלה בהקדש וכן ס"ל לר' אליעזר במסכת ערכין (כ"ג) דאין שאלה בהקדש וא"כ הקדש נמי אין היתר לאיסורו ולא מצי למימר קודש יוכיח ושפיר הוי שני כתובים דלכתוב שביעית ולגמור מניה רק ע"ג של ישראל ולא של עכו"ם דיש היתר לאיסורו ע"י ביטול דהני בין קודש ושביעית אין היתר לאיסורן אבל לדידן דס"ל דיש שאלה בהקדש וא"כ איכא למימר קודש תוכיח וא"כ לא הוי שני כתובים דצריך ללמוד מקרא דוהיית רק על ע"ג של ישראל וא"כ כיון דלא הוי ש"כ א"כ צריך הקרא דהוא למעט ערלה וכה"כ ונשאר דחליפי חליפין אסורין ושפיר פוסק רבינו כמ"ש דאסורין

אך לכאורה יש עוד למיפרך זה דהא אכתי קיי"ל דתקרובות ע"ג אף של עכו"ם אין לה ביטול וא"כ קשה אכתי אי הוה ילפינן משביעית הוה אסרינן חליפין של תקרובות ע"ג של עכו"ם דזה אין היתר לאיסורו ועתה לא אסרינן רק חליפין בתקרובות נמי רק של ישראל דגם בזה תופס דמים כדאמרינן במס' ע"ג ס"ב הואיל ויין נסך תופס דמיה ועיי"ש בר"ן ז"ל

אך גם זה לא קשה דהא אין סברא לומר דיהא תקרובות ע"ג חמיר מע"ג עצמה דע"ג עצמה של עכו"ם חליפין מותרין ותקרובות יהיו אסורין ומה שלזה יש ביטול ולזה אין ביטול כבר נתן טעם ע"ז הט"ז ביו"ד סי' קל"ט ס"ד וז"ל הטעם דאתקש למת ומת אין לו ביטול. ונ"ל הטעם דתקרובות גרוע מע"ג עצמה והיא תליא בשלימותו בכ"ז שהוא פלח ליה וכן מחזיק אותו לני אבל אם נפסל בטל ממנו המחשבה זו משא"כ בתקרובות ע"ג דאפילו דבר מועט שאינו חושב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל עכ"ל. נמצא דכמה דחיק הט"ז ז"ל למצוא טעם ע"ז הלימוד ממת דת"ע אין לה ביטול וחמור מע"ג עצמה אבל לענין תפיסת דמים לא שייך זה ואם ע"ג עצמה של עכו"ם אינה תופסת דמים גם בתקרובות אינה תופסת כמבואר

אמנם כל עיקר דברי התוי"ט דחה שם התוס' חדשים וז"ל דמקדש לא מצי למילף דשם דרך פדיה הוא וחילול שהקדש נעשה חולין ונתפס הקדש על הדמים משא"כ בהני שנשאר באיסורייהו בכ"מ שהן כו'. וא"כ נדחה כל התירוץ דמקודש ליתא ילפותא כלל. וע"כ נ"ל ליישב דברי רבינו עפ"י מה שמקשה בס' עצמות יוסף במסכת קידושין נ"ח בדברי התוס' שכתבו דאכתי הו"ל למכתב שביעית וליתי עכו"ם מניה וז"ל ואין לדקדק כיון דשביעית אין בו איסור כרת א"ל דון מינה ומינה ולא יהי' בדמים איסור שהרי הסכים הר"ש בס' כריתות דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה וכן נ"ל דהכי קיי"ל עכ"ל

והנה קושייתו על כרת ליתא כלל דמה מקשה דלא יהיה בדמים איסור כרת היאך מצינו שיהא בדמים איסור כרת בעכו"ם אף דכתיב עתה קרא בהדיא ורק איסור לאו ומלקות איתא ולא כרת ואף באכילה לית ביה כרת וכן מצאתי שדחה דבריו השער המלך הכא

אך זה נוכל להקשות דהא איסור של שביעית הוא רק לאו הבא מכלל עשה הן אי עשה סחורה בפירות שביעית ולא נהג בהן קדושת שביעית והן אי אכלן לאחר הביעור אבל איסור לאו ומלקות ליתא רק בעושה מלאכה בשביעית. אבל הכא אי נהנה בחליפי עכו"ם לוקה ודאי כמו הנהנה מן עכו"ם ומשמשיה ותקרובתה וכמ"ש רבינו לעיל בפ"ז ה"ט דהאיסור הוא משום דוהיית חרם כמוהו הרי הוא כמוהו. וא"כ הנהנה מן החליפין לוקה כמו מן הע"ג עצמה ואף לפמ"ש הנו"ב במה"ת בחיו"ד סי' ע"ח גבי פרש של עכו"ם דילפינן מקרא דוהיית חרם כמוהו דאינו רק איסור עשה מקרא זה דוהיית דזהו דבר חדש אבל הכא דילפינן דחליפין הוה כמו עכו"ם עצמה והדמים נתפסין וכל האיסור שיש בתקרובת ובע"ג חל נמי על הדמים דהוה כמוהו וכמו שיש באיסור עכו"ם ותקרובות לאו אי נהנה ה"ה בחליפין וכדמשמע מפשטות לשונו של רבינו לעיל בפ"ז ה"ט שכתב עבר ומכר עכו"ם או אחר כו' או תקרובת שלה הרי הדמים אסורין בהנאה ואוסרין בכ"ש כמו ע"ג שנאמר והיית חרם כמוהו כו' הרי הוא כמוהו משמע דשוה לאיסור בלאו ולקי ע"ז ומכש"כ לפי מאי שדחוהו האחרונים את דברי הנו"ב ז"ל וכתבו דכיון דכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו א"כ מה שלמדין מקרא זה דוהיית חרם הוא באיסור לאו מאיסור זה שהתחיל הקרא ולא תביא תועבה וא"כ ודאי ניחא שהוא בלאו וא"כ ודאי תקשה האיך הוי שני כתובים הא אי נילף משביעית דלאחר הביעור אסור הפירות והחליפין מ"מ אי אכלן אינו עובר רק בלאו הבא מכלל עשה אבל אי ילפינן מקרא דכתיב גבי ע"ג אזי לוקה הנהנה מהן וע"כ צ"ל התירוץ של העצמות יוסף הכא דקיי"ל דון מינה ואוקי באתרה וא"כ אמרינן דאוקי באתרה וכמו בע"ז עצמה אי נהנה מהן לוקה הה"ד בחליפין נמי כיון דנאסר בהנאה נמי לוקה ע"ז. והנה בס' ברכת הזבח בחידושיו על מס' מנחות ד' ק"ח הוכיח דרבינו ס"ל דדבר הלמד במ"מ או בהיקש אמרינן דון מינה ומינה ורק בדבר הלמד בג"ש אמרינן כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה ועיין צ"ק שם וא"כ הכא דאי ילפינן ע"ז משביעית הוי ילפינן במ"מ ושוב תשאר הקושיא מן מלקות דהא קיי"ל בזה דון מינה ומינה וע"כ צ"ל דהאי סוגיא ס"ל כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה אף במ"מ ולהכי ס"ל דהוה שני כתובים דאוקי באתרה ולקי על החליפין אבל לדידן דס"ל דבמ"מ אמרינן דון מינה ומינה וא"כ לא הוה ש"כ ונשאר הקרא דהוא למעט ערלה וכה"כ וחליפי חליפין אסורין כמבואר. והתירוץ היותר נכון נ"ל עפ"י מאי שכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו לע"ג שם