כתר המלך חלק א לד

לו טבילה או לעלות מטומאה וטהרה ומכשירתו לכמה דברים ל"ל בה כדאמרינן נמי בסנדל של עכו"ם כו' דחליצה כשירה משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דמרווחא טובא בהאי חליצה אפ"ה כיון דלא מתהני גופו מגופו של איסור גרמא בעלמא ולית לן בה עכ"ל. וא"כ ה"נ השחיטה הוא שמכשירה לאכול מטעם המצוה וגרמא בעלמא ושרי כיון דאינו נהנה בגוף השחיטה כמבואר. אך זה תקשה דאכתי הו"ל להרי"ף ז"ל להביא דאם היה מחתך בבשר אסור ואם הוא אטמא שרי דהוה מקלקל כדאיתא בסוגיא שם והרי"ף ז"ל השמיט הכל. וע"כ נ"ל לומר דהנה החתם סופר ביו"ד סי' קי"ד כתב וז"ל כתבתי בחי' למס' חולין דהקשה הפ"י איך מותר לשחוט הא רוצה בקיומו של משמשי ע"ג ותירצתי להפוסקים דס"ל דמשמשי ע"ג של ישראל יש לה ביטול מיירי שישראל מקיימו כדי לבטלו ע"י עכו"ם שימצא או לבערו לבסוף. וזה מותר למעט תפלה ובין כך מותר לשחוט עיי"ש

והנה דבריו לפי מה שהם תמוהים המה דמתחיל להפוסקים דמשמשי ע"ג של ישראל יש לה ביטול כו' ומסיק או לבערו לבסוף הא זה לא תליא לדעת הפוסקים דיש לה ביטול דהא בביעור הוא סגי לכו"ע. ונוכל לומר דלא היה רוצה בקיומו וע"כ נ"ל דהעיקר הוא כמ"ש החתם סופר גופי' בחי' למס' ע"ג (ל"ב) וז"ל שם הקשה הפ"י הא רוצה בקיומו של משמשי ע"ג ותירץ הפ"י שהמגביה ע"ג על מנת לבטל כשימצא עכו"ם שיבטלה לא הוה רוצה בקיומו אלא רוצה בביטולה והח"ס שם מפקפק בדברי הפ"י וז"ל שהמשהה בשב ואל תעשה ע"מ לבטלו ע"י עכו"ם אינו רוצה בקיומו אבל אם בינו לבינו עושה בו מעשה לשחוט בסכין של משמשי ע"ג מאן לימא דזה מותר עכ"ל נמצא דהכא אינו אומר רק שמגביה ע"מ לבטלה והוא למ"ד דמהני ביטול אבל לא הזכיר הכא ע"מ לבערו דבאמת בשלמא אם יגביה ע"מ לבטלו וטרם שמצא עכו"ם משתמש בו אפשר לומר דאינו מיקרי רוצה בקיומו דהא אף אם יבטלהו מ"מ יוכל להשתמש בו אח"כ שפיר נוכל לומר דהוא רוצה בביטולו ולא בקיומו דאינו מסייע לי' עתה זה הקיום קודם הביטול אבל אם נימא דמשמשי ע"ג של ישראל אין לה ביטול וצריך ליקח כדי לבערה אח"כ ואם כן אם יבערה לא יוכל להשתמש בה עוד וא"כ אם משמש בה בודאי מיקרי רוצה בקיומו ואסור בודאי להשתמש בו לע"ע. וראיה לזה נ"ל מהא דאיתא במס' ע"ז (ל"ד) גבי חרס הדרייני אי שרי לסמוך בו כרעי המטה אי רוצה בקיומו על ידי ד"א דחד אסר וחד שרי וא"כ למ"ד דאסר אף דאינו צריך להיין הבלוע בו ורק צריך להחרס מ"מ אם היה כבר מבוער מן העולם היין עם החרם אי לא הי' לו נצרך להיין לא הי' לו החרס ואסור. וה"נ הכא אף דמקיימה כדי לבערה אי הי' מבערה בודאי לא הי' יכול לשחוט בו אסור דמקרי עתה רוצה בקיומו דטוב לו שהוא בעולם בשלימות ויוכל להשתמש דלא גרע מרוצה בקיומו ע"י ד"א וא"כ כיון דהתם פסקינן כמ"ד דאסור דהוה ס"ד ולחומרא וא"כ ה"נ ודאי אסור. והנה דבר זה שמשמשי עכו"ם יש לה ביטול הוא רק דעת הטור בשם הר"ר אליעזר ז"ל והב"י הביא בשם הר"ן והרמב"ן והראב"ד ז"ל דכולם חולקים ע"ז וס"ל דאין לו ביטול. ומדברי רבינו לא מצינו בזה הכרע וא"כ אפשר לומר דרבינו נמי ס"ל דאין לה ביטול ורוצה בקיומו אסור היכא שמשתמש קודם שמבערה וא"כ ניחא שפיר שכתב רבינו השוחט דהוא בדיעבד דלכתחלה אסור מטעם רוצה בקיומו ושפיר מפרש לה הכ"מ דאסור לכתחלה הכא. והנה אף שרבינו ז"ל לא הביא כלל הכא הדין של חרס הדרייני אם מותר לסמוך בו כרעי המטה זהו משום דכל דין דחרס הדרייני לא הביא דזה הי' רק מעשה פעם אחת בימי אדריינוס ואין דרכו ז"ל להביא כוותיה. אבל בודאי בעיקר הדין פוסק לחומרא ולהכי שפיר פוסק הכא דרק בדיעבד וניחא נמי דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דאפשר לומר דס"ל דהאי מ"ד בגמ' דחולין ס"ל כמ"ד דרוצה בקיומו ע"י ד"א שרי כיון דלא ניחא ליה בגוף האיסור וה"נ אי מקיימה כדי לבערה לבסוף נוכל לומר דס"ל דשרי דלא ניחא ליה כלל בגוף האיסור אבל הרי"ף יפסוק כמ"ד דרוצה בקיומו ע"י ד"א אסור ולהכי הכל אסור בין בריאה ובין אטמא מטעם דרוצה בקיומו ולהכי השמיט כל המימרא זה דאומר דמותר לשחוט דזה לאו אליבא דהלכתא וגם בזה ס"ל להרי"ף כדעת הרא"ש ז"ל דהבשר מותר בדיעבד ולא כדעת רבינו והש"ע וא"כ כל זה הוא רק לכתחלה ולא צריך להביא כלל כמו שבארנו ודוק

פרק ח' הלכה א' עשתה חליפין לעכו"ם אסורה וכן חליפי חליפין מפני שנעשית דמי עכו"ם עכ"ל וכתב הכ"מ ומ"מ קשה לי הא אמרינן התם מ"ט דמ"ד אסורות דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מיבעי ליה למעוטי ערלה וכה"כ. ואידך ערלה וכה"כ לא צריך קרא דהו"ל עכו"ם ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין עכו"ם הא דאמרן ושביעית דכתיב כי קדש הם מה קודש כו' א"ק תהיה בהווייתה תהא ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וכיון דסוגיין בעלמא דש"כ הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ איך פוסק רבינו כמ"ד דמלמדין כיון דפוסק דאסורים ע"כ ס"ל ש"כ הבאים כאחד מלמדין וצ"ע עכ"ל

והנה הטור פוסק מטעם זה כמ"ד דחליפי חליפין מותרין. ודברי הב"י שם צ"ע שכתב דלהכי פוסק הטור כמ"ד דמותרין משום דהוה ספיקא דרבנן ולקולא. והנה בודאי זה אינו דהוא מה"ת בודאי מה שנאסרו חליפי חליפין כמו חליפין דהוא ודאי אסור מה"ת וה"נ מהאי קרא גופי' דוהיית דמרבה חליפין להאי מ"ד מרבינן חליפי חליפין כיון דהוא לא דרש זה והראי' דחליפין אסור מה"ת מהא דאיתא (חולין ק"מ א') אמר רב פפא לא נצרכא אלא לצפרים שהחליפו בעכו"ם ומצריך לזה הקרא דטהורות אלמא דהוא דאורייתא וכ"כ התוס' והר"ן ר"פ השוכר שם דאיסור חליפין הוא מה"ת ובודאי ה"ה לחליפי חליפין דמחד קרא נפקא וכן יש לדחות נמי דברי המקנה במס' קידושין (נ"ח) דתופס לעיקר דברי הב"י אלו ומפרש דחליפי בע"ח אינו אסור רק מדרבנן ועפ"ז מתרץ נמי התם דברי רבינו זה נמי ליתא מגמ' דחולין שהבאתי דהא אמר על צפרים שהחליפו בעכו"ם וצפרים הוא בע"ח ומ"מ יליף מקרא לאסור ואף אם נימא כמ"ש המקנה שם (נ"ז ב') דרק ר' יוחנן ס"ל כן דחליפי בע"ח אינו אסור רק מדרבנן מ"מ דברי הטור שם בסי' קנ"א לא תתיישב דהא המ"ד דס"ל בחולין שם דאתיא לצפרים שהחליפו הוא ר"פ ור"פ הוא בתרא לגבי ר' יוחנן והו"ל להטור לפסוק כוותי' ולאסור מה"ת חליפי בע"ח. וע"כ צ"ל כתירוץ השני של הב"י דלהכי פוסק הטור דחליפי חליפין מותרין מפני שהוא פוסק כמ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין כמו דקיי"ל בכל דוכתי וא"כ צריך ההיא למעט חליפי חליפין ולא ערלה וכה"כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין כמבואר ותקשה על רבינו דפוסק אסורות

ונ"ל ליישב עפ"י דרך חידוד קצת דהנה התוס' במס' קידושין (נ"ח א') כתבו להקשות האיך הוי שני כתובים הא אפילו כתב רחמנא עכו"ם שביעית לא אתיא מני' דהא שביעית מותר בהנאה ועכו"ם אסור בהנאה ומתרץ דאכתי הו"ל למכתב שביעית ותיתי עכו"ם מני'

אמנם נ"ל דגם על זה יש פרכא דלקמן (ס"ד) אמרינן א"ל רבא לרב נחמן מסתברא דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין וכתבו התוס' ד"ה מסתברא ונראה הטעם כו' מה שתופסת דמי' הוא משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ובישראל נאסרה דוקא ולא לעכו"ם וכ"כ התוס' לעיל (י"ד א') והש"ך ביו"ד סי' קמ"ד סק"א כתב עוד דעכו"ם של ישראל אף אי עכו"ם החליפן אסורין ורק בע"ג של עכו"ם הוא מותר א"כ איך נאמר דלא לכתוב כלל הקרא דוהיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו ורק ילפינן לה משביעית וא"כ אף של עכו"ם יהא אסור אי ילפינן