כתר המלך חלק א לג

הבעיא של הירושלמי הכא בפ"ב דע"ג מצא בה טבעת כו' עיי"ש

הלכה ד' מה בין כו' ומשמשי עכו"ם בין של ישראל בין של עו"ג אינם אסורין עד שישתמשו כו' עכ"ל. והנה רבינו לא ביאר הכא היאך הדין בנוי עכו"ם אי הוה הדין כמשמשים דאינם אסורים עד שיעבדו או כע"ג עצמן דשל עכו"ם הם אסורין מיד. והנה הטור והשו"ע כתבו בסי' קל"ט ס"א דתשמישי ע"ג וגויה אינם אסורין עד שיעבדו בו וכתב הב"י דכיון דמשמשי ע"ג אינם אסורין עד שיעבדו כש"כ לנוי עכו"ם ועיין באורי הגר"א ז"ל סק"ג. אמנם התוס' כתבו במס' ע"ג ד' י"ט ב' ד"ה הגיע וז"ל ול"ל נמי דאתי לאשמועינן בדיעבד שכרן מותר דא"כ היינו ר"א שם בגמ' כו' וכתב המהר"ם לובלין שם וז"ל והא בגמ' לא איירי אלא בעכו"ם עצמה וזה לא שמעינן מר"א דתנא המתניתין דלא איירי אלא בתכשיטי העכו"ם עצמה וצ"ל דהתוס' ס"ל דתכשיטי ע"ג דינו כע"ג עצמה וכיון דאשמועינן ר"א דתכשיטי ע"ג מותר הה"ד דע"ג עצמה אלמא ס"ל להתוס' דתכשיטי ע"ג הוי כעכו"ם עצמה דלמ"ד דאסור מיד הה"ד נמי תכשיטין עצמן אסור מיד ולא אצטריך ר"א שם בגמ' לאשמועינן כו' נמצא דס"ל דלא כהפוסקים האלו. אמנם נ"ל דדברי מהר"ם ז"ל בלא"ה לא אתיא שפיר דמאי מקשה דא"כ היינו ר"א בגמ' דאמר אם בנה שכרו מותר דילמא ר"א בגמ' אתי לאשמועינן דאף למ"ד שאסורה מיד מ"מ שרי מטעם דמכוש אחרון לית לי' ש"פ ואי מר"א במתניתין א"ל דהוא ס"ל כהאי תנא דאינו אסור עד שיעבדו ואשמועינן ר"א בגמ' דלכו"ע שרי אף למ"ד דאסורה מיד. וע"כ נ"ל דדברי התוס' ז"ל הוא כמו שפירש שם המהרש"א ז"ל ואפשר לומר דה"ק דהיינו ר"א אמורא בגמ' כדבעי למימר מעיקרא ודמיירי במשמשי ע"ג ופשיטא דשרי וליכא מאן דפליג וא"כ ס"ל להתוס' נמי דנוי אינם אסורין עד שיעבדו כמבואר ודוק

הלכה ו צורות שעשאום עכו"ם כו'. ועיין לח"מ מה שהקשה הכא ועיין בס' יד מלאכי בסי' כל מקום ששנה רשב"ג שביאר בזה ודוק

הלכה י"א האשרה שהיתה נעבדת כו' אסור לישב בצל קומתה כו'. והנה בלח"מ כתב ומותר לישב בצל כו' נראה דלא פסק אלא כלישנא קמא דבגמ' ד' מ"ת ולא כבתרא ועיין בר"ן מה שתירץ וט"ס הוא וצ"ל לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא כמו שמבאר הר"ן שם. ועיין בס' תורת חיים שם מה שמבאר ודוק

הלכה י"ט סכין של עכו"ם ששחט בה ה"ז מותר מפני שהוא מקלקל עכ"ל. וכתב הכ"מ ד"ה סכין ואע"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו דמותר לאו לכתחלה אלא דיעבד עכ"ל והכ"מ לא ביאר מ"ט מפרש רבינו הכא הפשט של דברי רב נחמן דאמר מותר הוא רק דיעבד דילמא הוא לכתחלה כמו בכל מקום שאמרו הלשון מותר ומ"ט אסרינן הכא לכתחלה. והנה בשו"ע יו"ד סי' ס"א איתא סכין של משמשי עכו"ם חדש או ישן שאין בו גיעולי עכו"ם מותר לשחוט בה בהמה בריאה כו' וכתב שם הש"ך מותר לשחוט משמע אפילו לכתחלה ולקמן שכתב סכין של עכו"ם ששחט בה משמע דלכתחלה אסור היינו מיירי שלא הוכשר מג"ע. וכן מבואר מדברי הרב שם וכ"כ ביו"ד סי' קמ"ב סק"ג ששחט בה מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אעפ"י שמטעם משמשים של עכו"ם מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ"ה אסור מטעם געולי עכו"ם לשחוט בו לכתחלה וכ"כ הרב בהג"ה ואם היה הסכין חדש או ישן ולבנו מאיסור שבו אפילו לכתחלה מותר עכ"ל. נמצא דהחילוק הוא שמחלקים מה שאומר הכא המחבר דמותר לשחוט לכתחלה והתם רק דיעבד הוא משום טעם זה דהכא מיירי בסכין שאינו אסור משום ג"ע כגון חדש או ליבנו. והתם מיירי היכא שאסור משום ג"ע כגון ישן ולא לבנו. ומ"מ נ"ל דמדברי הכ"מ הכא משמע שהוא לא מפרש דלהכי אומר ששחטו דיעבד משום דזה מיירי בסכין שאסור משום ג"ע כגון ישן ולא לבנו. דהא הכ"מ כתב ואע"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו דמותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואי אמרינן דדברי רבינו דאמר ששחט מיירי בישן ושלא לבנו א"כ אכתי איכא למימר דהגמ' מיירי מותר נמי לכתחלה וכמו שמסיק שם בחדשה או בלבנה אבל רבינו דאמר ששחט דיעבד מיירי בישן אע"כ צ"ל דס"ל להכ"מ דאף אי מיירי רבינו בהאי גוונא דמיירי שם בגמ' בחדשה או ליבנו מ"מ האי מותר דאמרינן שם הוא בדיעבד והנה קשה לי ע"ז מסוגיא דשם דמקשה הגמ' ות"ל משום שמנונית דאיסורי' מאי קושיא דהא התם אמר השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף כו' וכתבו התוס' ד"ה השוחט דמיירי שיודעין בה שהיא בת יומא דאל"ה אמאי קולף לרב הא סתם כלים של עכו"ם אינם ב"י עכ"ל. וא"כ קשה מאי מקשה ות"ל משום שמנונית הא מצי לאוקמי דמיירי שאין יודעין בו שהוא ב"י ולהכי שריא בשלמא בלא דעת רבינו לא קשה דאף אי בנטל"פ מיירי מ"מ לכתחלה אסור כדאמרינן סוף מס' ע"ז גזירה משום ב"י ולהכי לכתחלה אסור ואיך אומר מותר לשחוט. אבל לפי מאי דמפרש הכ"מ דברי רבינו דאף דאמר מותר מ"מ היינו אי שחט אבל לכתחלה אסור לשחוט א"כ מאי מקשה דילמא מיירי דא"י שהוא ב"י והוא נטל"פ ושרי בדיעבד. והנה יש להביא ראי' מזה לדעת המרדכי במס' פסחים דחמץ שאסור במשהו אף נטל"פ אסור וכן הביא התוס' במס' ע"ג (ס"ו א') דעת יש מי שאומר דכל איסור שהוא במשהו אף נטל"פ אסור ועיי"ש במרדכי וברא"ש. וא"כ ניחא דהא תקרובות עכו"ם ומשמשי' אסורין בכל שהו כמ"ש רבינו לעיל וכ"ה בשו"ע סי' ק"מ וא"כ אף נטל"פ אסור בזה ואסור אף אי אינו ב"י. אבל התם דמיירי בסכין של נבילה צ"ל דהוה ב"י. והכא שפיר מקשי ות"ל משום שמנונית. וזהו אם נפרש הקושיא ות"ל משום שמנונית דהאיסור הוא משום תקרובות עכו"ם ולא כמו דמשמע מפשטות דברי רש"י ז"ל משום איסור נבילה. וי"ל דזהו ל"ד ועיין בר"ן שם. אמנם בלא זה י"ל ולתרץ דלא מיבעיא לפי אשר הכריע הרב המגיד ז"ל לקמן בפי"ז מה' מ"א דרבינו לא ס"ל הא דסתם כלים של עכו"ם אינם ב"י א"כ לא קשה כלל דלא בעי לאוקמי שיודעין בודאי שהוא ב"י ואפילו אי נימא כשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל לרבינו דסתם כלים של עכו"ם אינם ב"י יש ליישב זה לפי מה שכתבו התוס' ע"ג (ס"ט א') דסכין שמנוניתו בעין ואסור אפילו אינו ב"י ולא בעינן שיהי' ב"י עיי"ש בד"ה א"ר וא"כ ניחא הכא ולא מצי לאקשויי דא"כ תסגי בהדחה להסימנים מהשמנונית שהוא בעין ול"ל למימר שליבנה כבר תרצו המפרשים דאומר שליבנה ליישב גם למ"ד בית השחיטה רותח הוא ולא סגי בהדחה כמבואר. ונ"ל לענ"ד ליישב דעת רבינו עפ"ד הכ"מ דאומר בדיעבד. דהנה הרי"ף ז"ל השמיט הסוגיא דסכין של עכו"ם אסור לשחוט בו מסוכנת. וכתב הכו"פ בסי' י' לתרץ משום דאנן קיי"ל דמצות לאו ליהנות נתנו ולהכי שרי בשחיטה בכל גוונא דלאו הנאה הוי עיי"ש. והנה לכאורה יש לדחות תירוצו דהא קיי"ל במס' ר"ה כ"ח דהמודר הנאה ממעין אינו טובל בו בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאה דמצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הר"ן ז"ל במס' נדרים ט"ו ב' דלהכי אי אמר הנאת תשמישי עלי אסור ולא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו דאיכא נמי הנאת הגוף בזה וא"כ ה"נ גבי מסוכנת איכא נמי הנאת הגוף דבלא זה היתה מתה ולא היה יכול לאכול ועתה נהנה הוא שמכשירה לאכילה ומצאתי ג"כ בס' נחלת צבי להגאון בעל פ"ת שם סי' י' שדחה כן דברי הכו"פ. אמנם נ"ל דלא קשה מזה על הכו"פ דלא דמי למעין ולהנאת תשמישי דהתם במעין לבד המצוה שעולה מטומאה לטהרה יהנה גופו מקרירות המים בימות החמה וכן שם בנדרים דמי לזה דברי הר"ן ז"ל אבל הכא גם במסוכנת אי לא צוה הדין לשחוט אזי גם אי מתה היתה ראוי' לאכול ורק ההכשר מצוה זו המונע מלאכול בלי שחיטה ושפיר נוכל לומר בזה דלאו ליהנות נתנו והוה כמ"ש הר"ן ז"ל במס' סוכה פ"ג וז"ל וטעמי' דיצא משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואעפ"י שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא בעלמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים כיון שאינו נהנה בגוף המים ואעפ"י שגורמת