כתר המלך חלק א כח

הסבר לדבריו. ויש להביא ראיה לדעת רבינו דאי נקבצים בה אע"פ שלא הי' מתחלה בה נמי אבודים מסוגיא שם דידהו ואיתנייהו בעיר אחרת אי דנקבצין לתוכה אמאי מותרין ואי נימא כדברי רש"י ז"ל נימא דזה דאר"ח פקדונות של אנשי עיהנ"ד מותרין מיירי דידהו ואיתנייהו בעיר אחרת ונקבצין לתוכה אמנם לא היה מעולם בעיר ואשמעינן ר"ח דמ"מ שרי אע"כ כדברי רבינו כמו שמפרש הלח"מ דאין חילוק בדבר כמבואר ודוק

הלכה יא בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה ה"ז אסורה. ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה עכ"ל. והנה בסנהדרין (דף קיב) א"ר חסדא בהמה חציה של עיהנ"ד כו' אסורה עיסה כו' מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגא עיסה כמאן דפליגא דמי ופרש"י ז"ל כמאן דלא פליגא א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואפילו שחטה מישחט אין בשחיטתו כלום דלאו לשחיטה קיימי אלא למיתה ושחיטתה זו מיתת הבהמה ואין היתר אפילו החצי שאינה של עיר הנדחת דכי שחיט לסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהני בזה שחיטה ע"כ. והנה לפ"ד רש"י ז"ל כתב הפר"ח וז"ל ומ"מ מסתברא דחציה של עיר אחרת (כצ"ל וט"ס יש בדבריו שכתב חציה של עיהנ"ד) לא אסורה אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה אפשר למיפלגי' כמו עיסה עכ"ל. והנה מדברי רבינו שכתב סתם בהמה חציה של עיהנ"ד וחציה של עיר אחרת אסורה כו' ולא חילק בהחצאין משמע דשוין לאיסור שני החצאין ואף החצי של עיר אחרת אסורה בהנאה כמו של עיהנ"ד. דבאמת על דברי רש"י ז"ל קשה דל"ל לומר הטעם דלהכי אסורה הבהמה משום דשחיטתה אינו מתירתה תיפוק ליה דינקי מהדדי האברים וכמו דאמרינן בביצה (דף לז ע"ב) שאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי ופרש"י ז"ל ושאני בהמה דהיתה בריאה בין השמשות וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו ואין כאן לברור וכן הכא יונק חלק עיר אחרת מחלק של עיר הנדחת האסורה והכא אף אם נימא ברירה לא מהני כמו שמהני גבי עיסה דכל כזית מעורב היניקה שינקה בחיים זה מזה. והכ"מ כתב הכא כלומר א"א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו שחטה שכבר אפשר לחלק מ"מ אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים שוב לא יצאתה מידי אותו איסור כו'. נמצא דגם הכ"מ מפרש לה הטעם לאסור בבהמה לפי שמעורב בכל כזית וכזית משל איסור ואף אם נחלוק אכתי כיון שכבר נתערב לא יכול לחלוק. אבל בעיסה אי נחלוק הוי כמאן דמחולק לגמרי ותשאר החציה של עיר אחרת בהיתר גמור דאינו מעורב בו משל איסור ובבהמה מה שיונק מחיים ונתערב לא יוכל להבדיל וא"כ תקשי על רש"י ז"ל מ"ט מפרש משום דשחיטה אינו מתירתה ואינה אסורה רק באכילה והלא גם בהנאה אסור מטעם זה ולא מצי למימר כמו שהביא הצל"ח במס' ביצה שם דלהכי לא מיבטל מה שיינק מהדדי דהוא מיעוט בתוך הרוב. משום דהו"ל דשיל"מ דאינו בטל אבל בלא זה אמרינן דמבטל וה"נ נימא כן דמתבטל לא אפשר לומר כן דהא כתב רבינו לקמן בפ"ז דתקרובות עכו"ם וכ"ד עכו"ם אוסר תערובתה בכל שהוא מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. וא"כ גם גבי עיהנ"ד דכתב רבינו הכא בהלכה ז' וכל הנהנה ממנה כל שהו לוקה שנא' ולא ידבק בידך מאומה כו' ודאי דלוקה על כל שהו דאף התערובות נאסר וא"כ אף בכל שהו נאסר ולא מיבטל וא"כ דאסור תערובתה לא שייך דליבטל כמו בתקרובות עכו"ם וא"כ ליתא דיחוי זה וכן מצאתי בשעה"מ בה' אישות שכתב דעיהנ"ד אוסרת תערובתה בכ"ש כמו תקרובת עכו"ם כמבואר. ועפ"י הדחק יש ליישב דברי רש"י ז"ל דבירושלמי עירובין (פ"ג ה"ה) איכא פלוגתא בהמה של שני שותפין כו' רב אמר אברים יונקים זמ"ז ר' עולא בר"י אומר אין אברים יונקין זמ"ז ורוצה רש"י ז"ל לפרש דברי רב חסדא אף למ"ד דאין אברים יונקין זמ"ז. אבל רבינו יפרש כדברי הכ"מ משום דינקי מהדדי ומה שאמר בהמה כמאן דלא פליגא דמי, היינו אף אי יחלקו החלקים מ"מ לא הוי כפליגא דהא מעורב האיסור בהיתר שינקו מחיים וכמו שמבאר הכ"מ דאי אפשר לברר ולחלק מה שנאסרה בחיים כמבואר. ובדברי הפר"ח כאן יש עוד דברים אשר מוכרחים המה כי ט"ס הוא כי המה מחוסרי הבנה ע"ש

והנה ראיתי בס' ש"א סימן פ"ט שם בק"א הביא בשם ספר, יד המלך לתרץ הקושיא שהקשה שם הש"א וכן הפר"ח כאן דלפי דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אמאי עיסה מותרת והביא בשם היד המלך לחלק בענין זה של ברירה ומסיק שם וז"ל ולדעת רבינו קשה דאי יש ברירה בהמה נמי תשתרי כדאיתא להדיא בפ' משילין רק דמשני שם שאני תחומין דינקי אברים מהדדי הא לאו הכי בהמה נמי שרי עכ"ל. ולפ"ז שבארנו גם בבהמה לפ"ד רבינו איתא האיסור משום דינקי אברים מהדדי וכמו שמבאר הכ"מ בהדיא הכא ורש"י ז"ל הא מפרש לה לאסור הבהמה משום דהסימנים הוה מחוסר שחיטה ומטעם זה אסור ולא מהני הכא לתרווייהו ברירה כלל וליתא לדבריו ובאשר כי הס' יד המלך אינו תח"י לא אוכל לבאר דבריו בזה. ועיין בס' מקור חיים ה' פסח סתמ"ח שמיישב הקושיא עיי"ש ודוק

הלכה י"ד הבכור והמעשר שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו ובע"מ הרי הן בכלל בהמתה ונהרגין עכ"ל. הכ"מ והלח"מ הביאו השגות הראב"ד ז"ל על רבינו מגמ' דסנהדרין (דף קי"ב ב') דאמר שם ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר ומוקים לה רבינא בבהמת בע"מ ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאינו נאכל בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר. והנה רבינו דימה שר"ש פליג על ת"ק ולא היא ר"ש אינו חולק על ת"ק וכיון דאינו חולק כוותיה קיי"ל וכולהו אמוראי מפרשי למילתא דר"ש עכ"ל. והכ"מ האריך בזה ומסיק דרבינו ס"ל דר"ש פליג על ת"ק ואף אי נימא דר"ש לא פליג מ"מ רבינא ושמואל פליגי ושמואל ס"ל דבכלל בהמתך הוא ורבינא ס"ל דלאו בהמתך הוא וכוותיה דשמואל פוסק רבינו. ואע"ג דרבינא בתרא הוא ומפרש דברי רש"י מ"מ כשמואל פוסק דבגמ' מקשי סתמא אי בע"מ שללה מיקרי עכ"ל. ודוחק הוא זה ועיין פר"ח. ולענ"ד נ"ל לבאר דהנה במס' תמורה (ח' א') איתא שם הגירסא דמסיק דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר כו' אמנם בסנהדרין שם לא נזכר כלל הא דתנן כל פסוהמ"ק כו' ורק אומר מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאינן נאכלין בתורת בהמתך כו' ותו לא ובאמת משמע דהגירסא דבסנהדרין היא יותר נכונה לפי מה שמבואר לקמן בה' איסורי מזבח ובדברי הטור והשו"ע יו"ד סי' ש"ו דכל איסור זה שלא לשקול בליטרא ושלא למכור באיטלז הוא רק דרבנן וא"כ לא מצי לומר טעם זה על המקרא דאינו מקרי בהמתך מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לוי שאינן נאכלין בתורת בהמתם ואין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמות בכור ומעשר עכ"ל, ולהבין דבר זה שנתן רש"י ז"ל טעם דלא נקרא בהמתך שיש לו שם לוי דנקרא בכור ומעשר הוא כן דהנה שם אמרינן בגמ' אר"ש מה טעם אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה ישרפו מי גרם להם שידורו נכסיהם לפיכך אמרה תורה יאבדו. ופרש"י ז"ל שם ר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא בכל דוכתי' ובירושלמי שם מסיק עוד אר"ש ק"ו הדברים ומה נכסים האלו שאין בהם דעה לא לטובה ולא לרעה וע"י שגרמו לצדיקים שידורו עם הרשעים ישרפו המכוון את חברו להטות מדרך טובה לדרך רעה עאכו"כ. והנה ע"כ זה נאמר דהקנס הוא על הנכסים דאינן בני דעה כלל ורק בא ללמד דעת את האנשים שגומרים להטות חבריהם לדרך רעה כי יקחו מוסר מהנכסים שאמרה תורה שישרפו שגרמו לדור שמה מי שמכוון במזיד להטות לדרך רעה מה גדול עונשו מן השמים והנה גבי בהמת עיר הנדחת של בכור ומעשר לא נאמר כלל דבר זה דהא אם המה תמימין מעלה לירושלים ומקריבו ולא גרמו לבעלים שידורו שם ואחרי שיפול בהם מום דלא