כתר המלך חלק א כו

על הרי"ף ז"ל מ"ט לא כתבה הברייתא גבי פרצופות ואם אינו נראה מותר ומתרץ דפרצופות הוא דבר הנמנע שיהיה אינו נראה דבכל גווני נראה כמנשק ע"כ. וקשה לי ע"ז דא"כ מאי מקשה הגמ' שם דפרצופות ל"ל וע"ז מתרץ בדוחק משום דבעי למיתני כיוצא בו נימא כן דהנה אמר שם גבי פרצופות ואי תני הני כו' תני מעין דאית בי' סכנה דאי לא שתי מיית וא"כ נימא דלהכי תני פרצופות דאי ממעין ה"א דלהכי אסור אף דאיכא סכנה דהא אית לי' תקנתא בהיתר שישתה בהחזרת פנים אבל גבי פרצופות דליתא שם תקנתא אף דאיכא סכנה מ"מ אסור. אך לפ"ד ניחא דכל עיקר הרבותא דמעין הוא רק דבא לאשמעינן ההיתר דאינו נראה כמ"ש המהרש"א שם וא"כ לא צריך לאשמועינן ההיתר מכש"כ הא דמעין דחמור ושרי באינו נראה כמבואר. והירושלמי שלא הביא זה דמעין רק הא דישב לו קוץ ופרצופות גריס נמי בפרצופות ואם הוא מקום צנוע מותר דכיון דלא קתני מעין שם צריך לאשמועינן ההיתר בזה ואף לפ"ד הש"ג ניחא הירושלמי כיון שהוא מתיר במקום צנוע ולהכי אצטריך למימר זה דפרצופות כמבואר ודוק

הלכה ט העושה עכו"ם לעצמו אעפ"י שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנא' לא תעשה לך פסל כו' וכתב הלח"מ קשה היכא דעשאו אחרים לו אמאי לוקה והלא הוי לאו שאב"מ ואין לוקין עליו כמו שפוסק בפט"ז מה' סנהדרין וי"ל כיון דהאחר עושה בשליחותו הוי כאלו עשאו הוא וחייב עכ"ל. ודבריו תמוהין דהאיך מצינו זה דאם אחד עושה מעשה בשליחות אחר יהיה נחשב כאלו הוא עושה מעשה בידים. והרי במס' מכות (כ') אמר אחד המקיף וא' הניקף לוקה ומוקי לה כר' יהודה דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו או במסייע וד"ה. אבל מה שעשה מעשה בשליחותו אינו נחשב מעשה להמשלחו ועוד הא אדרבה קיי"ל בכל דוכתא דאין שלד"ע וא"כ אין נחשב להמשלח זה שעושה שלוחו כלל ואיך מיקרי זה עושה מעשה וכן מצאתי להדיא בס' החינוך פ' יתרו שכתב דזה דהכא בשליחות שצוה לאחר לעשות אינו מחויב כיון דאין שלד"ע וכמו שהקשיתי על הלח"מ שכתב דחייב מטעם שליחות אמנם על רבינו גופי' צריך לומר דהכא לא מטעם השליחות חייב מה ששלח חבירו לעשות רק החיוב מאמירת פיו וגמירתו עם האומן לעשות לו העכו"ם שהמשלח בעצמו גומר הדבר בעשיית הע"ז וזה ילפינן מלא תעשה לך פסל דאסור לו לעשות ע"ז בין ע"י עצמו או ע"י אחרים או שנוכל לומר דזה שלקחה מיד האומן לביתו זהו נמי נחשב למעשה וא"כ נוכל לומר אם צוה לעשות ולא לקחה מיד האומן ונשארה ביד האומן דלית בי' שום מעשה דאינו לוקה

והנה לפ"ד הרה"מ ז"ל לקמן בפי"ג מה' שכירות דכל דבר שיכול להיות ע"י מעשה כמו חסימה. אז אף אי חסמה בקול דלית בה מעשה מ"מ חייב מלקות ופליג על ס' החינוך דס"ל איפכא דכל דבר שיכול להיות בלא מעשה אף במעשה אינו לוקה כמו שמבארים שם המפרשים וא"כ לפ"ד הרה"מ ניחא שפיר כיון דיכול להיות במעשה כגון שנתן לו חפץ לעשות מזה ע"ז דהו"ל הנתינה מעשה אז חייב אפילו רק צוה לו לעשות בלא מעשה ושפיר ניחא דברי רבינו דחייב על הציווי כמו התם אי חסמה בקול אבל כבר חלקו שם המשל"מ והשעה"מ על דברי הרה"מ כמו שמבארים שם וצריך לומר לדברי רבינו כמו שבארנו ודוק

פ"ד הלכה ד אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנא' באחד שעריך ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי מנ"ל זה ולא נאמר בגמ' אלא על ירושלים אבל כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקם עכ"ל. והכ"מ כתב ודעת רבינו ומאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לאחרים הנותנים לא קרינן שעריך עכ"ל, והנה האחרונים הביאו דברי הספרי זוטא והוא בילקוט פ' מסעי תהיינה הערים האלה תהיינה לחוס עליהן תהיינה תן ממונך עליה' תהיינה שלא יעשו עיר הנדח'. תהיינה שש שאם נטלה אחת מהם ימנו אחרת תחתיה עכ"ל. אלמא דדריש בהדיא מקרא דתהיינה דלא נעשה עיר הנדחת. ונ"ל לומר אף דהא הספרי מפיק מקרא דתהיינה ורבינו יליף מזה דלא מקרי שעריך מ"מ ניחא דרבינו ס"ל דלא יליף הספרי למעט מקרא דתהיינה שלא נעשה עיר הנדחת דהא זה צריך לדרשות אחרות ורק ערי מקלט ממעטינן מקרא דשעריך כמ"ש רבינו ואח"כ סמכינן לי' אקרא דתהיינה והוי הכא כמו דאיתא במס' מנחות (ע"ב) מניין שאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת ת"ל תקרוב כל שהוא תקריב מ"מ תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה וכתבו התוס' אע"ג דלקמן דרשינן לי' מן מועדו שהכתוב קבע מועד אחד לכולן והכא מייתי לי' מתקריב ל"ד נקיט דהא טומאה לקמן נפ"ל ממועדו והכא מתקריב נפיק ומייתי לה עכ"ל. אלמא דדרשינן לי' מקרא אחר על שבת ועל טומאה והקרא דתקריב אתי לדרשות אחרות אפילו מן העומרין כו' ורק אחרי שנדע מקרא דדוחה שבת וטומאה סמכינן לי' אקרא דתקריב לומר דמקריב בכל עת בין בשבת ובין בטומאה וה"נ מקרא דשעריך ידעינן דלא נעשית עיר הנדחת ואח"כ סומך לי' הספרי אקרא דתהיינה דלעולם ישארו ערי מקלט ולא נעשו עיר הנדחת דילפינן משעריך. כמו התם דילפינן עיקר הלימוד ממועדו כמבואר. ועיין פרי חדש הכא שמביא דברי הירושלמי במס' סוטה (פ"ח ה"ב) דאיתא שם אמרת ערי מקלט לבית דירה נתנו אינו מביא עגלה ערופה משום דלא מיקרי עריך. וה"נ לענין עיר הנדחת לא מיקרי שעריך ומחלק הפר"ח בין השש ערים להמ"ב דבשש ליתא ספק. ובמ"ב איכא הספק ומספק אינו נעשה עיר הנדחת וה"נ נימא התם איפכא דמספק מביאה עגלה ערופה ועיין לקמן בפ"ו מה' רוצח וש"נ במשל"מ ובק"ע שם בסוטה ודוק

הלכה ו' ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב עכ"ל. והכ"מ והפר"ח האריכו בזה. ובמ"ע יש ט"ס דכתב ועוד דבמס' כריתות איכא פלוגתא דרע"ק ור"א אי קטני רשעי ישראל נהרגין אי אין נהרגין ופוסק כר"א משום דהספרי ס"ל כוותיה. והנה במס' כריתות לא נזכר מזה ורק בתוספתא דסנהדרין (פי"ד) איתא פלוגתא דר"א ורע"ק אי קטני עיר הנדחת שהודחו עמהן נהרגין או לא ור"א ס"ל דנהרגין ופוסק רבינו כוותי'. ועפ"י דברי רבינו נ"ל לבאר המקרא בהושע י"ד תאשם שמרון כי מרתה באלהיה בחרב יפולו עולליהם ירוטשו והריותיו יבקעו. שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך ע"כ. ומדייק הגמ' במס' יומא (פ"ז) קרי לי' מכשול וקרי לי' עון. ובארתי כן דקיי"ל במס' ע"ז (י"ז) כל באיה לא ישובון זו מינות וקיי"ל במס' הוריות דכל מי שעובר להכעיס נקרא מין וכ"כ רבינו הכא והאפיקורסים המה כו' נמצא שעוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש כו'. והנה קיי"ל מיום שחרב ביהמ"ק אעפ"י שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו וכתבו התוס' דהה"ד בזמן המקדש נמי מי שלא הי' נידון בב"ד נידון בד"מ ב"ד ביד"ש. ומה שהקשו בסנהדרין (ל"ז) ממה שמצינו כמה כופרים בעיקר שמתים על מטתן ותרצו ובדוחק. י"ל פשוט עפ"י מ"ש המהרש"א ז"ל בסנהדרין (ס"ה ב') הטעם בשם הסמ"ג על הא דאמרו שם דאם העביר כל זרעו פטור. דהעונש מיתה הוא להיות לו לכפרה. לזה אי העביר מקצת זרעו סגי לי' בכפרה וחייב מיתה. אבל אם העביר כל זרעו לא סגי לי' בכפרה פטור דלא נידונו כיון דבזה לא יכופר עונו. וה"נ כן הוא דין ד' מיתות הוא לכפרה ולהכי הרבה כופרין בעיקר דלא סגי להו בכפרה אינם נענשים ואינם נהרגים בדין ד' מיתות ורק עונשן נשאר להם שמור לעתיד. ומעתה יתבאר הכתוב כן. תאשם שמרון כי מרתה באלהיה היינו שעשתה במרד ומעל להכעיס וא"כ ה"ל כל באיה לא ישובון ולהכי תאשם. וכיון דהמה רוב צבור וקיי"ל דעיר הנדחת שעבדו ע"ז מיתתן בסייף ומש"ה פרש"י ז"ל בחומש על הא דאמרינן זיבח וקיטר בסייף דהוי מרובין והוה הדין כמו בעיר הנדחת שמיתתן בסייף ואף שבמס' יומא (ס"ו ב')