כתר המלך חלק א כד

לקמן בפי"ג מה' שגגות ה"א נמצא דאפילו הכא דכתיב כל אמרינן בזה מ"מ דרובו ככולו וכמו דכתיב הגוי כולו ומ"מ הוי רובו ככולו וכן שם דף ה' ע"א אמרינן לכל העם בשגגה למימרא דרובו אין מיעוטו לא עי"ש אלמא התם נמי אף דכתיב לכל העם מ"מ הוי רובו ככולו וא"כ ה"נ אף דכתיב כל נימא דרק רוב השבט לא עבדו ומנ"ל דכל השבט לא עבדו. אמנם באמת זה לא קשה מידי דהכא לא שייך זה דרובו ככולו דזה דאמרינן בכל דוכתא דרובו ככולו ודאי לא אמרינן דרק הרוב משמע ולא כל ורק אמרינן דבמלת כל נכלל גם אי הוי רק רוב ואמרינן דבכל התורה מה שמחויב לעשות ובכל דבר שיעשה אמרינן דאפילו לא עשה כל הדבר רק רוב הוי כמו עשה כל הדבר בין לחומרא ובין לקולא ואי רוב צבור חטאו או רוב ב"ד הורו אמרינן לחומרא ומביאין קרבן וכן גבי שחיטה אמרינן לקולא דאי שחט רוב סימנים די כמו אי שחט כולן וכדומה ובנזיר דף נ"א מביא הגמרא ראיה לזה דגלי רחמנא גבי נזיר את שערו כו' עי"ש אבל אי לא גלי ה"א ודאי דרוב שערו די ול"צ יותר לעשות כיון שעשה הרוב והוה מה"ת ככולו אבל הכא דכתיב כל סתמא מהכ"ת נפקינן את כל השבט לוי מן חזקת כשרות ונימא דרק הרוב לא עבדו אבל המיעוט עבדו ודאי הכא אמרינן דכל השבט לא עבדו וזהו שחידש רב הכא דכתיב כל בני לוי כל השבט לא עבדו ואיתיביה בני ר"פ ב"א לרבינא האומר כו' דכיון דכתיב קרא אחר דחטאו שבט לוי נימא דגם הכא מגלה לנו הקרא האחר דהכא אף דכתיב כל מ"מ הוי רק רוב לא חטאו והתם דאומר האומר לאבא כו' ובניו לא ידע מיירי באותן שחטאו מן המיעוט שנשאו לאלה שלא חטאו והקרא האחר מכריח דגם הכא הוי רק רוב ולא כל השבט ומשני לא בן בתו מישראל דכיון דקיי"ל בכל דוכתי דבן בתו מקרי בנו ה"נ מיירי בבן בתו מישראל וא"כ לפ"ז ניחא הקושיא שהקשינו ממס' יבמות דאחרי שנדע מלימוד אחר דבן בתו מקרי בנו אמרינן דהוי כבני בנים וכל הוי כולו אבל אי לא ידעינן מקרא אחר ע"ז דבן בתו קרוי בנו מהכא לא מצי למילף זה דה"א דהא דכתיב כל בני לוי לא הוי רק רוב השבט וקרא דכתיב ובניו לא ידע הוא מן המיעוט ע"כ ומאין נחדש דבן בתו קרוי בנו ולהכי מביא הגמרא ביבמות בדה"י דבן בתו קרוי בנו וא"כ דמוכח ממקום אחר זה דבן בתו קרוי בנו שוב אמרינן הכא דהיכא דכתיב כל הוי כל השבט ומה שאמר ובניו לא ידע מיירי בבן בתו מישראל ועיין לקמן בפ"ד הכא בדברי רבינו ד"ה ורובו של שבט ובכ"מ ולח"מ

והנה המהרש"א בח"א הקשה במס' יבמות בשם ס' פענח רזא על הקו"ח שעשה משרע"ה ושיבר את הלוחות דמה פסח שהוא מצוה אחת כו' נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון והא בפסח קיי"ל שחטו למולים ולערלים כשר וה"נ בפסח הרי היו שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז ומתרץ המהרש"א דהא דשחטו למולים ולערלים כשר משום דלב ערלים נמי לשמים עכ"ל. והנה משמע לפ"ד אי שחט לישראל ולבן נכרי שנתנכרו מעשיו אינו כשר וזה לא מצינו לא בדברי הגמרא ולא בדברי רבינו בה' ק"פ ומשמע איפכא דכיון דשוה לנו לפסול דין של ערל ושל ב"נ וכמו אי שחט למולים ולערלים כשר הה"ד לישראל ולבן נכר וכמו דמצינו בגמרא דפסחים דף ק"ב דעבוד צריכותא משמע דתרווייהו הדינים שוים: אף נ"ל לישב הקושיא כן דהנה המהרש"א הקשה עוד בשם הראשונים וא"ת ולמה לא היה משה דן ק"ו זה מיד כשאמר לו הקב"ה שחת עמך ועיין מה שמתרץ

ונ"ל לישב חדא קושיא בחברתה דהנה קיי"ל דישראל קיבלו ערבות זה ע"ז וכל מי שיכול למחות על חבירו ולא מיחה נתפס על ידו ואיתא מפורש במדרש תנחומא פ' יתרו רבי אומר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני השוו כולם לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה כו' ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זע"ז באותה שעה ביקש הקב"ה לכרות ברית עמהן על הנסתרים ועל הגלוים אמרו לו על הגלוים אנו כורתין כו' נמצא דבעת עשית העגל אף אלה שלא עשו היו מחויבין למחות בידי אלה שעשו וללחום עמהן ולהכי בשעה שאמר לו הקב"ה שחת עמך היה משרע"ה חושב כי בודאי לא עשו כלום ואלה שלא עשו מיחו בידי אלה שעשו וקימו זה הערבות שקיבלו וא"כ ה"ל כמו למולים ולערלים שכשר ולהכי לא שיבר את הלוחות לפי מחשבתו ואחרי כן כאשר ירד מן ההר והלוחות בידו ושמע יהושע את קול העם ברעה ורצה להפיס דעתו של משה ואמר לו קול מלחמה במחנה היינו שמתלחמים זע"ז אלה שלא עבדו את העגל יתגרו מלחמה עם אלה העובדים ואמר לו אין קול גבורה ולא קול חלושה היינו אי היה מלחמה היה נשמע מן המתגבר קול גבורה ומן המנוצח קול חלושה ורק קול ענות שמעו ומשמע שכולם שקולין בזה ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות כו' אז וישלך את הלוחות היינו שראה שיחוגו ויחולו במחולות ואין מוחה בזה וכולם נתפשו בעון זה אלה אשר עבדו ואלה אשר הניחו ולא מיחו ושפיר הוא הק"ו דלא הוה כמו למולים ולערלים ושיבר את הלוחות מק"ו זה כמבואר ודוק

פרק ב' הלכה ט' מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל עכ"ל

וכתב הכ"מ ובמה שכתב רבינו אלא כיון שגידף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ"ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ"ק דסנהדרין דף ח' גבי הא דתניא שאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן וממ"ש רבינו בה' עדות שאין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך א"צ התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה עכ"ל

והנה הצ"ע שהקשה מפ' הנשרפין לענ"ד לא קשה דיש לומר דהא דאמר הגמרא ורבנן מגדף הוראת שעה לא קאי על המיתה דהיתה הוראת שעה משום דלא הוי ביה מעשה כמו שאמר דף פ' ע"ב מקושש הוראת שעה היתה דהכא לא בעי התראה בכ"ד במגדף אלא ההוראת שעה היתה החבישה מה שחבשו אותו כיון דלא ידעו עתה כלל דחייב מיתה מ"ט חבשו אותו אבל לא קאי על עיקר המיתה דהיתה הוראת שעה מטעם דלא היה התראה דלא בעי באמת התראה וכמו שכתב נמי לקמן בפ' כ' מה' עדות הראב"ד ז"ל לדעת רבינו אך זה קשה לי א"נ דמגדף לא בעי התראה מהא דאיתא במס' סנהדרין דף פ"ח ע"ב מסית דלא בעי התראה מא"ל מעיקרא א"א כו' וכתבו התוס' לאו אליבא דר' מאיר פריך דעל מסית לא מחייב דאין בו כרת עכ"ל וא"נ דמגדף נמי לא בעי התראה מאי מקשה שם ממסית דלא מצי לאקשויי זה אליבא דר"מ דמיירי שם בכל הסוגיא טפי ה"ל להקשות מן מגדף דתקשה גם לר"מ כיון דבזה איכא כרת לר"מ כמו דקחשיב בריש מס' כריתות ל"ו כריתות וחכ"א אף המגדף ומפרש בגמרא דף ז' שם דאף ר"מ ס"ל דאיכא כרת במגדף ולהכי קמחייב קרבן וא"כ ה"ל להקשות ממגדף דהוה אף לר' מאיר

והנה בס' פני משה על הירושלמי דסנהדרין פ"ז ה"ח במה"פ כתב בד"ה אית כו' אם המגדף בכרת תלוי בפלוגתא כו' ואם זה היה ברור בדעתו ז"ל דמגדף אינו צריך התראה כמו שרוצה לומר הכ"מ בפ"ב מה' עכו"ם ע"כ מוכרח אתה לומר שאין המגדף בכרת שהרי למ"ד מגדף במיתה וכרת ע"כ צ"ל מיתה היכא דאתרי ביה וכרת היכא דלא אתרי ביה כמו בכ"מ גבי מיתה וכרת וכדאמרינן התם דף ס' ע"ב גבי זבוח לעכו"ם הייתי אומר כו' מד"א כו' אתרי ביה בר קטלא הוא לא אתרי ביה בר כרת אבל כרת איכא ולפ"ד הרמב"ם ז"ל אפשר דאה"נ דא"צ התראה עכ"ל. נמצא דלפ"ד דלא בעי התראה אמרינן דכרת ליתא נמי בזה ולמ"ד דאית ביה כרת הה"ד דאית ביה ע"כ התראה וא"כ ליכא הקושיא דלא מצי למיפרך ממגדף טפי ממסית דכיון דא"נ דלא בעי התראה הה"ד דכרת לית ביה ור"מ כיון דס"ל דאית ביה כרת הה"ד דבעי התראה אך לענ"ד נ"ל דלא כדברי הפ"מ ז"ל דלא תליא זה בזה דאף דליכא התראה מ"מ