כתר המלך חלק א כ

החילוק דבטהרות הקילו ומפרשי לה המשנה דמיירי בתינוקות דלא בעי צניעותא וכן רבינו יסבור נמי דרב אשי יפרש אליבא דאיסי בר"נ המשנה בתינוקת אבל רבינו לדידן ס"ל כסתמא דגמרא דבטהרות הקילו ולהכי מפרש לה בפירוש המשנה וכן בפי"ג מהל' משכב ומושב ה"ב דלא מיירי בקטנים רק בגדולים ומשני בטהרות הקילו אבל לרב אשי יפרש כמו הר"ש והרע"ב דמיירי הכא לתינוקות ולא משום דס"ל לרב אשי כעולא כמו שמפרש הרי"ף והרא"ש ודוק

פ"ו ה"ו במשנה למלך בד"ה הרואה כו'. באה"ד וצ"ע במאי דאמרינן בפ"ק דנדרים דף ג' השתא דכתיב לנדר נדר דברה תורה כלשון ב"א כו' ולפ"ד התוס' כל היכא כו' ול"א ד"ת כלב"א עכ"ל. והנה כן הקשה התוס' במס' סוטה דף כ"ד ע"ב ד"ה ור"י ומתרצים עי"ש

הלכות תלמוד תורה

פ"ג ה"ה תחלת דינו של אדם על תלמוד תורה ואח"כ על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה ובין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל

והנה קשה על לשון של הלפיכך שכתב רבינו מהו זה השייכות לתחלת דברי רבינו דאמר תחלת דינו של אדם לד"ת הלא זה הכלל דלעולם יעסוק אפילו שלא לשמה קאי נמי על כ המצות של תורה כמבואר במס' נזיר דף כ"ג ע"ב דפריך על רנב"י דאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה מהא דאר"י א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה כו' וכיון דקאי על כל המצות מהו הלפיכך הכא וביו"ד סי' רמ"ו העתיק לשון רבינו ולא כתב הלפיכך

ונ"ל לישב כן דהנה התוס' במס' סנהדרין דף ז' ע"א עמד ע"ז דהכא קאמר תחלת דינו של אדם על ד"ת ובמסכת שבת דף ל"א אומר דשואלין אותו תחלה נשאת ונתת באמונה ותרצו הכא וכן במסכת קידושין דף מ' ע"ב דשאלה הוא תחלה על מו"מ באמונה ודינו יקבל שמה תחלה על ד"ת

ונ"ל לבאר כן דהנה אדם שנכשל בעון שאינו עוסק באמונה יש על שני אופנים אחד הוא שיודע כל הלכות משא ומתן ורק רוצה לעבור בשאט נפש ויש אחר שמשום שאינו יודע דיני ממונות והוא נכשל בכמה דברים אשר נחשב לו כהיתר בדברים שבין אדם לחבירו והנה קיי"ל דשגגת תלמוד עולה זדון ולהכי הוא השאלה נשאת ונתת באמונה ואם לא עסק באמונה מחמת שלא ידע הדינים מענישין לו וזהו שיקבל דינו על ד"ת שלא למד בתורה ולא ידע את דיני ממונות ולהכי ג"כ תלמוד תורה תחלה לכל שמביא לידי מעשה שמן תלמוד יודע איך לעשות ולקיים הכל ולבלי לעבור על הכל אבל אם אינו לומד אינו יודע איך לעשות

והנה התר"י כתב במס' ברכות דף י"ב בסוגיא דפתח בשכרא כו' וז"ל ור"ה גאון כו' וי"ל דאפילו מי שסובר דמצות א"צ כונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה והמעשה הוא במקום כונה כגון נטילת לולב כו' אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה נמצא שלא עשה שום דבר מהמצות עכ"ל ועיין טורי אבן במס' ר"ה דף כ"ט ובמ"א יתבאר

וכן נוכל לומר לכאורה דאף שלא לשמה הוא טוב דזהו רק במצוה התלויה במעשה דלא בעי כוונה ורק המעשה הוא העיקר וכה"כ דלא בעי כוונה הה"ד נמי שלא לשמה יוצא בה אבל לימוד התורה דהוי דבר שבאמירה כמו כל מצות שתלוי באמירה דבעי כוונה נימא נמי דוקא דבעי לשמה דהעיקר הוא הכוונה ושלא לשמה חסר הכוונה אך על לימוד התורה דקיי"ל דמביא לידי מעשה וד"ת לבד מצות לימוד דהוא אמירה עוד מביא לידי מעשה שיודע דיני התורה והנהגות התורה להכי ודאי הוה לימוד התורה כמו כל מצות עשה שאף שלא לשמה נמי טובה בה

ועתה יתבאר דברי רבינו כמין חומר אומר בה' ג' אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת אלא ת"ת כנגד כל המצות שהתלמוד מביא לידו מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכ"מ ובה' ד' כתב היה לפניו עשיית המצוה ות"ת אם אפשר כו' וזהו מגמ' דמע"ק דף ט' ע"א כו' תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואח"כ על שאר המצות היינו נמי מטעם שבארנו דמענישין תחלה על ד"ת שמזה יודע האדם איך לעשות המצות ותחלה הוא לעונש אף לענין מו"מ שלא באמונה אף דהשאלה היתה מזה תחלה וא"כ כיון דתלמוד תורה מביא לידי מעשה לפיכך יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה דהוי כמו מצות מעשיות דאף שלא לשמה נמי טובה בזה וכן הוא עסק התורה שמביא לידי מעשה הכל כמבואר ודוק

שם פ"ד ה"א וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא והכל צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שיבוא למוטב אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות עכ"ל. והקשה הלח"מ מ"ט אינו מחלק רבינו בין גדול לקטן דגדול שרי ללמוד אף מרב שאינו הגון כמו דמחלקינן שם בגמרא דחגיגה דף ט"ז ומתרץ משום דהגמרא קאמר שם ר' מאיר קרא אשכח ודריש משמע דרק ר"מ דרש כן ומחלק בין גדול לקטן אבל אנן לא מחלקינן וכן מתרץ לה הש"ך ביו"ד סי' רמ"ו ס"ק ת' בשם אביו הגאון ז"ל

ולענ"ד אינו מתורץ בזה דברי רבינו דהא חזינן דרבינו לא נחית לדיוקא זה דהא חזינן דרבינו פוסק לקמן בפ"ח מה' מ"א ה"ב דבשר שנתעלם מן העין אסור ולא דייק מזה דאמר שם ולרב היאך אכל בישרא אשר הש"ך ז"ל בסי' ס"ג הביא לדיוקא דרק לרב זה וכן במס' ביצה דף כ"ב אמר ולריה"ג הני סופלי כו' ודייקו מזה התוס' והפוסקים דאין הלכה כריה"ג ורבינו בפ"א מה' יו"ט פוסק כריה"ג דלכם ולא לכלבים ולא ס"ל הדיוק הזה וע"כ נ"ל לישב כן. דהנה במס' תענית דף ז' ע"א א"ל הכי אר"י מ"ד כי האדם עץ השדה כו' אלא משום דכתיב ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכתיב אותו תשחית וכרת אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואם לא תשחית יכרת וכתבו התוס' והא דאמרינן דלמידין אף מת"ח שאינו הגון כר"מ דלמד מאחר היינו דוקא ת"ח אחר יכול ללמוד לפניו לפי שלא ילמוד ממעשיו אבל אם אינו ת"ח אינו רשאי ללמוד לפניו עכ"ל. וכוונת התוס' לחלק בין גדול לקטן כמו שמחלק הגמ' שם במס' חגיגה וגדול הוא בתורה ת"ח כר"מ ודברי הגבורות ארי שם שמפרש לפי הנראה בדבריו גדול בשנים וקטן בשנים צ"ע ולרבינו ז"ל נ"ל דוחק זה א"נ דגם הגמרא הכא ס"ל לחלק בין גדול לקטן דגדול רשאי ללמוד דא"כ לא ה"ל לומר אותו תשחית וכרת כיון דרק קטן אינו רשאי אלא ודאי הכא הגמרא פליג על ר"מ וס"ל דגם גדול אינו רשאי ולהכי אמר תשחית וכרת ופוסק רבינו כהאי סוגיא וכן משמע מהסוגיא דמע"ק דף י"ז דאמר שם אם הרב דומה למלאך כו' ולהכי שמתוהו דאל יבקשו תורה מפיו אף דאומר צריכא ליה רבנן וא"נ דגדול יכול ללמוד או ת"ח כמו שכתבו התוס' א"כ אכתי צריכין לו ואיך שמתוהו אלא ודאי דאף גדולים אינם רשאים ושפיר עבדי כמבואר ודוק

שם פרק ה' הלכה י' וכשיפטר מרבו לא יחזור לא לאחוריו כו' עכ"ל

והנה הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ב הביא שם דתלמיד הנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעירו צריך לחזור למחר וליטול ממנו רשות והוא מגמרא דמע"ק דף ט' ע"א והרי"ף וכן הרא"ש ז"ל הביאו דברי הגמרא ורבינו והטור והש"ע השמיטו וצריך טעם למה. ונ"ל לומר כן דהנה שם במע"ק דף ט' יליף מזה שנאמר ביום השמיני שלח את העם וכתיב ביום העשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה