כתר המלך חלק א קצט

הם עיין שם ואם כן שפיר מקשים היאך ר"ל דאתיא זה כר' יוסי הגלילי הא לר' יוסי הגלילי דמחייב שתים קשה דליחשב נמי יוה"כ וע"ז תרצו דלא קחשיב רק מה שיש חידוש לפי הס"ד וס"ל לפי הס"ד דת"ט מטמא מה"ת וא"כ אתיא שפיר כריה"ג ומ"מ לא קחשיב יוה"כ דלא קחשיב שבת רק שיש חידוש לתקן רק מידי אמה"ח אבל לפי המסקנא דמיירי רק בחטאת העוף ולהכי קתני חטאת ולא זבח ולא צריך לאוקמי כריה"ג דוקא א"כ כל עיקר הקושיא דליחשב יוה"כ אתיא שפיר ומכש"כ לפי שיטת רש"י ז"ל שהבאתי לעיל בפ"ט מהל' מ"א דאף לפי המסקנא נמי אמר איפוך וא"כ קושית התוס' מתחלה ליתא כלל דליחשב יוה"כ דאפילו אי אתיא כריה"ג נמי ניחא דהוא ס"ל דאינו חייב אלא אחת ול"צ לומר דא"ח רק מה שיש חידוש וגם הכא חשיב מה שאין בו חידוש דהא תיקן לטהר מידי נבילה וא"כ הא ניחא שפיר נמי אם אמר להר מיירי דל"א דל"ח רק מה שיש חידוש וא"כ הוא ראיה נכונה וכן הראיה שהבאתי מן מס' ב"ק ומס' כתובות (דף לד) הוא ראיה נכונה ודוק

הלכה טו השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם אסורה שמחשבין מעבודה לעבודה כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ ופוסק רבינו כר"י דת"כ עכ"ל. וקשה לכאורה על הכ"מ הלא בכל דוכתא קיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י ול"ל לומר עוד משום דת"כ. ונ"ל לומר כן דהנה שם בגמ' אמר פנים קשיא לר"ל חוץ קשיא לר"י בשלמא פנים לר"ל לא קשיא הא מקמי דשמעה מר"י כו' אלא חוץ לר"י קשה הוא מתיב לה והוא מפרק לה בד' עבודות כו' וא"ל כי הכ"מ מפרש לה כמו שפירש המהרש"א שם בגמ' דל"א דרשב"ל חזר אחר ששמע מר"י רק פלוגתא שלו היה אחר ששמע מר"י ולהכי לא ביאר פיגול שלא שמע מר"י וא"כ דברי רשב"ל יתיישבו היטב ונשאר כן כמו שרוצה הגמ' לומר בתחלה אבל דברי ר"י תקשה חוץ וצריך לשנויה ועל שנויה לא סמכינן כמו שמצינו בכמה מקומות לכן אומר דת"כ וכמו דמתרץ לה ר"י בד' עבודות מפרשינן המשנה ודוק

הלכה יז השוחט לשם קדשים שמתנדבין ונודרין כמותן פסולה שזה כשוחט קדשים בחוץ עכ"ל. והנה בגמ' דחולין (דף מא ע"ב) איתא פלוגתא בין ר' ינאי ור' יוחנן דר' ינאי ס"ל דבהמה בע"מ שרי ור' יוחנן ס"ל דאפילו בע"מ נמי אסור זמנין דמיכסי מידי אמומא ושחט ורבינו לא ביאר כלל דעתו היאך לפסוק אי כר"י דבע"מ שרי או כר' יוחנן דבע"מ נמי אסור ורק העתיק המשנה סתמא והטור והש"ע ס"ל כר' יוחנן דאפילו בע"מ נמי אסור זימנין דמיכסי וכתב שם הב"י בסימן ה' דמשמע דגם רבינו דעתו לפסוק כר' יוחנן עי"ש

והנה לענ"ד לא אדע מניין הוא המשמעות דרבינו ז"ל פוסק כר' יוחנן אדרבא הא כתב סתמא והכא עדיף טפי לומר שמקיל בזה דלדעת רבינו כל האיסור הוא מדרבנן וכמו שמבאר דעתו הת"ש (בסי' ה) ואדרבא הא לדעת הטור דחק הב"י הרבה מ"ט פוסק כר' יוחנן נגד ר' ינאי רבו עי"ש. וע"כ נ"ל לומר כן דאדרבא דכאן דרבינו פוסק בזה סתמא פוסק הוא אפכא כר' ינאי דבע"מ שרי ורבינו אזיל לטעמיה והטור והש"ע אזלי לשיטתייהו. והנה הכו"פ כתב הכא דהטעם דפוסק הטור והש"ע כר' יוחנן הוא משום דאמרינן במס' פסחים (דף נג) אר"י אמר רב האומר בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כמקדיש בהמתו ולא מפליג אם הבהמה היתה תמימה או בע"מ וגם כן פריך הגמ' שם מן גדי מקולס ולא משני מקולס אפילו בע"מ ש"מ דרב ס"ל דבכל גוונא אסור וה"ל ר' ינאי חד לגבי ר' יוחנן ורב עכ"ל

והנה תירוץ זה של הכו"פ ודאי אינו רק לפירוש התוס' שם במס' פסחים שבארנו לעיל בהל' חו"מ דס"ל דהטעם הוא משום שמא יאמרו מחיים אקדשיה וא"כ ה"ל לחלק בין אם היה הבהמה תם או בע"מ דאם היתה בע"מ להאי סברא דהכא לא חיישינן שמא יאמרו מחיים אקדשיה אבל לפי פירוש רש"י ז"ל דל"ח שמא יאמרו מחיים ורק משום שעכשיו קורא שם ואסור שמקדשה עתה לדמי ולא סברי אינשי דמחיים אקדשיה עי"ש לעיל וא"כ לא שייך הכא כלל החילוק שבין תם לבע"מ כיון שמקדשיה עתה לאחר השחיטה מה נפ"מ בין אם היתה תם מחיים או בע"מ וא"כ דרק אסור שמקדש דמיה לפסח לא דמי כלל להכא והראיה הוא רק לשיטת התוס'. והנה כיון שבארנו לעיל דרבינו דלא הביא הא דלא יאמר אדם כו' שמפרש כפירוש רש"י ז"ל דל"ת דמחיים אקדשיה ול"מ חל עתה לר"ש דס"ל גבי הרי עלי להביא מנחה מן השעורין דפטור ולהכי לא הביא וא"כ ראית הכו"פ אין שום ראיה ולהכי אינו פוסק כר' יוחנן נגד ר' ינאי אבל הטור ז"ל כתב בסי' תס"ט באו"ח אסור לומר בשר זה לפסח שנראה כמקדיש בהמתו ומ' דדוקא גדי או טלה שראוי לפסח אבל רש"י ז"ל פירש אכל בהמה שלפי שיהיו סבורין שהקדישו לדמי פסח ואפילו שחט נמי משמע דמתחלה מפרש הטור כדברי התוס' דהטעם דשלא יאמרו מחיים אקדשיה וכן כתב השו"ע שם אסור לומר כו' לפי שנראה שהקדישו מחיים לק"פ והוא כפירוש התוס' דנימא מחיים אקדשיה ועיין מג"א שם ובפרמ"ג וביד אפרים שהניחו דברי המג"א בקושיא. וא"כ כיון דהטור והש"ע מפרשים כדברי התוס' דהחשש שמא יאמרו מחיים אקדשיה וה"ל ראית הכו"פ ראיה נכונה מגמ' זו לפסוק כר' יוחנן נגד ר"י כמבואר. ונמצא דלפ"ז דאפילו אם היה מום גדול דלא מ"ל זימנין דמיכסי מידי אמומא וכתב להכי הר"ש בשם המהרש"ל דזה אף ר' יוחנן מודה דשרי ולפ"ד הכו"פ ודאי ליתא דאי אמרת דאי הוי מום גדול שרי לכ"ע וא"כ אכתי ה"ל לרב למיפלג בזה דאם היה מום גדול שרי וכן גבי מקולס ה"ל לומר דאינו מקולס שרי אם היה במום גדול ולהכי רק מקולס אסור ומדלא מפליג בזה ש"מ כמו שכתב הר"ש דלא כהמהרש"ל דלא מחלקינן לר"י בכ"ג אסור בע"מ ודוק

פרק ד הלכה א וישראל שא"י ה"ד כו' אסור לאכול משחיטתו כו' וה"ז קרובה לספק נבילה והאוכל כזית מכין מ"מ ובה' ב' ואפילו שחט בפנינו ארבעה וחמשה פעמים שחיטה כשירה והרי שחיטה זו ששחט כו' שחיטה גמורה אסור כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו ה"ז קרוב לספק נבילה טעמו לפי שמספק נבילה הוא כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו אבל כאן לא נולד בה דבר שכבר שחט לפנינו פעמים ושלש ושחט שפיר אלא שאנו חוששין דילמא שהה ודרס ולא ידע כלומר פ"א ישהה או ידרוס כלומר א"י שאסור לעשות כן כו' לזה כתב ה"ז קרובה לס"נ עכ"ל

והנה ממשמעות דברי הכ"מ משמע דלפ"ז הוא רק קרובה לספק נבילה ולא הוי כמו שלא בדק בסימנין דמבואר לעיל פ"א דהוה ודאי נבילה ומטמא במשא משום דהכא כבר שחט ג' פעמים שפיר ולא נולד בה ריעותא וכן מבאר ליה הרא"ש ז"ל הכא במס' חולין עי"ש. וקשה לי ע"ז דהא שם בגמ' (דף ג) גבי איחזק אמרינן דאי שחט ב' או ג' פעמים וכתב שם המעדני יו"ט ס"ק ל' ב' פעמים בבריא וג' פעמים בחלוש ע"ש ובאמת נ"ל דלא צריך לכל זה דנוכל לומר דהפשט הוא כן דהא פליגי רבי ורשב"ג אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא זימני ואומר לרבי שני פעמים ולרשב"ג שלשה פעמים וכן ה"נ אמרינן בגמ' ל"נ דשחט ב' וג' פעמים ומפרש לה המעדני יו"ט ואפילו טובא כמו שכתב רבינו ד' וה' פעמים וגם בזה נוכל לומר כמו כן לרבי תרי זימני ולרשב"ג ג"פ וכ"ז א"נ דלא שנו לנו בין אם שחט הרבה או אם שחט פעם אחד טוב מ"מ לא הוי רק קרוב לספק נבילה אבל א"נ דרק אם הוחזק לשחוט שפיר אז הוי קרוב לספק נבילה אבל בפ"א לא כן אלא הוי כודאי נבילה וא"כ מ"ט שנה רבינו לשון הגמ' ונקיט ד' וה' פעמים ה"ל לרבינו נמי לומר כדין חזקה או ב' או ג' פעמים כדין חזקה ואז הוי קרוב לס"נ ומ"ט חידש אפילו בד' וה' פעמים דמשמע דרק בטובא כ"כ