כתר המלך חלק א קצח

והנה מה שכתב המשל"מ דאיסור זה הוא רק מדרבנן הוא ממה שכתב רבינו הכא בה' כ"ט וכן אסרו חכמים לאכול בכלים כו' שנפשו של אדם קצה בהן כו' וכן אסרו חכמים כו' שכל דברים אלו בכלל בל תשקצו א"נ והאוכל מ"א מכין אותו מ"מ עכ"ל. ומ"מ י"ל דעל הרשב"א לא קשה דהנה הט"ז כתב ביו"ד (סי' קטז ס"ק ו) וכתב הטור בשם הרשב"א דהאוכל אותם דברים שעובר על בל תשקצו דמכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור ונראה משום דה"ל לאו שבכללות שהרבה דברים נכללו בזה כו' אלמא דס"ל להט"ז דהוא איסור דאורייתא ורק מלקות ליתא משום לשב"כ ולכאורה הא רבינו כתב דהוא רק מדרבנן אמנם דברי הט"ז ניחא עפ"י מה שכתב הריטב"א ז"ל במס' מכות (דף יז ע"ב) על זה מיין דשתי בקרנא דאומנא בשם הרמ"ה דהוי איסור דאורייתא ולא רק מדרבנן עיי"ש וא"כ אמרינן דגם הרשב"א ז"ל ס"ל כן ולהכי אף דס"ל דבאיסור דרבנן מאכילין לקטן בידים שפיר מקשה הגמ' א"ה אפילו טהור נמי דזהו הוי איסור דאורייתא לדעתי כדעת הרמ"ה ומבאר לה הט"ז דמ"מ אינו לוקה דהוי לאו שבכללות אבל ודאי הוא לדעת הרשב"א ז"ל איסור מה"ת ולא קשה קושית המשל"מ כמבואר ודוק: הלכות שחיטה

פרק ב הלכה ג וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. וכתב הכ"מ משמע מדברי רבינו דלא מתסר אלא מדרבנן מאחר שלא ענש אלא מכת מרדות ויש לתמוה דבסוף פ' האיש מקדש (דף נה) מסיק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה מה"ת מיתסר ומשמע בס"פ האיש מקדש דכ"ש לחכמים דאמרי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה א"מ וא"כ הא דמשמע מדר' דלא מיתסר אלא מדרבנן אתא דלא כמאן ועוד שהוא ז"ל פסק בפ"ד מה"א שהמקדש בא"ה א"מ ולא חילק בין שאר א"ה לחשב"ע ומאחר שכתב כאן שחשב"ע אסורין בהנאה א"כ אם קידש בהם א"מ ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת וי"ל דלעולם א"ל דחשב"ע מיתסרי מדאורייתא ומ"ש ודברים אלו כולם דברי קבלה הם דהיינו שנאמרו מסיני ומ"ש שאין ענוש אלא מ"מ היינו מפני שלא נאמר בהם לאו עכ"ל. והמשל"מ כתב ע"ז וכל השוחט כו' הנה הכ"מ כתב עד"ר ויש לתמוה כו' הא חילוק בין א"ה לחשב"ע כו' ודברי מר' ז"ל קשה להולמם דמאי אריא להקשות מקדושין דאף לפי שיטת הרב ה"נ דאם קידש מקודשת ועוד דאעיקר מלתא קשה דהא אפילו מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמו שכתב בהדיא בהל' אשות עכ"ל

והנה קושית המשל"מ על הכ"מ לאו קושיא היא דהא הכ"מ גופיה שם בפ"ה מהל' אישות ה"א מחלק דרק היכא דאיכא צד דאורייתא היא אינה מקודשת אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת וא"כ שפיר כתב הכ"מ דבחולין בעזרה דאין צד דאורייתא באיסור אכילה והנאה היא מקודשת כמו שכתבו התוס' במס' קדושין (דף נה) ד"ה אלמא דזה דמי להיכא שאין שום צד מה"ת עיי"ש וא"כ שפיר כתב הכ"מ דהכא הוי מקודשת אי אסור רק מדרבנן ועיין מה שכתב הכ"מ לקמן בפ"ג מהלכות ממרים עיי"ש

אמנם זה קשה דלקמן בפ"ב מהל' גנבה הל' ח' כתב רבינו השוחט כו' או ששחטו בעזרה משלם תשלומי ד' וה' אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואסורין מדבריהם ה"ז חייב לשלם אלמא דמפורש כתב רבינו דאיסור חשב"ע הוא רק מדרבנן כמו שאומר שם בסוגיא דב"ק (דף ד ע"ב) דא"נ דהוא מדאורייתא א"ת דו"ה וכן כתב רבינו שם. בב"ק בפירוש המשנה בהדיא לפי שהאיסור זה של חשב"ע מדרבנן לפיכך חייב בתשלומי דו"ה וא"כ האיך מסיק הכ"מ דרבינו ס"ל דהוא מה"ת איסור חשב"ע ורק צריך לומר לדברי רבינו דנהי דאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא מה"ת כדמוכח הסוגיא בנזיר (דף כט ע"ב) אבל איסור אכילה והנאה אית ליה לרבינו ע"כ דהוא מדרבנן מפ"ב ד"ה גנבה שבארנו וצריך לומר לרבינו דכתב וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חשב"ע דמכין אותו מ"מ דלא דמי באיסור דשחיטה אף דהוא מדאורייתא מ"מ ליתא רק מכת מרדות דליתא ביה לאו מפורש אבל אכילה והנאה הוא איסור דרבנן ולהכי אין מכין אותו רק מ"מ כמבואר ודברי הכ"מ ודאי צ"ע

הלכה יד השוחט לשם הרים כו' אע"פ שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיו"ב מדברי הבאי כו' הרי שחיטתו פסולה אבל אם שחט לשם מזל הים או מזל ההר כו' ה"ז אסורה בהנאה ככל תקרובת עכו"ם עכ"ל. והנה בזה בארו הכ"מ והט"ז והש"ך ביו"ד (סי' ד ס"ק ז וח') דרבינו מחולק בזה עם רש"י ותוס' דרבינו ז"ל ס"ל אם שחט לשם הר לעבדה אף להר עצמו אסור בהנאה והוה זבחי מתים ורק אם שחט להבאי אז יש חילוק בין הר למול של הר ורש"י ז"ל והתו' ס"ל דאף להר עצמו לעבדו שרי בהנאה עי"ש

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל דגם להר עצמו אם לעבדו אסור בהנאה מזה דמקשה הגמ' בחולין (דף מ) למ"ד עשה בה מעשה אסרה השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות וא"א כיון שעשה כו' אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא כו' וקשה א"נ דהשוחט להר אף שהוא חייב מיתה כדברי התוס' שם מ"מ התקרובת אינו נאסר דילמא מיירי בשחט לע"א היינו לשם הר דחייב חטאת ודאי כיון דבמזיד חייב מיתה ומ"מ לא הוה מחתך כו' דלא נאסר משום תקרובת אם שחט לשם הר וכן מה שמקשה הגמ' בכתובות (דף לד) ובב"ק (דף עא) השוחט לע"א לר"מ מחייב אמאי כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך א"ה לאו דמריה קטבח ומשני באומר בגמר זביחה הוא עבדה לשני נמי דמיירי בשחט להר לע"א שלא נאסרה ומ"מ מתחייב בנפשו הוא לרבנן ופטרי ומ"מ בהנאה לא נאסר אלא ודאי כדעת רבינו דס"ל דאפילו אם שחט להר אם לעבדה אסור בהנאה ושפיר מקשה הגמ' שם

והנה מצאתי בס' כו"פ (סי' ד) דהקשה נמי על שיטת התוס' דס"ל דאם שחט להר מותר בהנאה מהגמ' דחולין דמקשה מהשוחט חטאת דבארנו ומתרץ הכו"פ כן דהא התוס' כתבו ד"ה חייב לא נחית למנינא דאל"כ ליתני ד' כגון שהוא יום הכפורים אלא בהני אשמועינן חידוש דלענין שבת חייב אע"פ שלא תיקן אלא להוציא מידי אמה"ח עכ"ל. וא"כ כיון דרש"י ז"ל פירש שם במס' פסחים (דף עג) דלהכי מקשה מאי תיקן משום דתקרובת ע"ז מטמא נמי ולא תיקן לטהר מידי נבילה וא"כ אי מיירי דשחט להר וכיון דלא נאסר נמי לא מטמא משום תקרובת וא"כ לא צריך לומר התיקון מידי אמה"ח ולא הוי חידוש וא"כ שוב תקשה אמאי לא קחשיב נמי שם יוה"כ כיון דגם זה לא הוה חידוש אם אינו מטמא עכ"ל הכו"פ

ונ"ל דזה ודאי לאו דיחוי הוא לפי מה שכתבו התוס' שם במס' פסחים דכיון דקיי"ל דהא דתקרובת עכו"ם מטמא הוא רק מדרבנן וא"כ ודאי תיקן לטהר מידי נבילה טומאה דאורייתא ותרצו שם דהגמ' אמר שם דמהכא לא מצי למיפשט אי הוה מדרבנן או מה"ת אבל לפי האמת הוא מדרבנן וא"כ לפי האמת ודאי תיקן לטהר מידי נבילה ולא צריך לומר להוציא מידי אמה"ח וא"כ ליכא שום חידוש. וע"כ נ"ל כן דהנה לכאורה צריך להבין קושית התוס' דליחשב יוה"כ דילמא אתיא האי ברייתא כמ"ד דס"ל במס' חולין (דף קמו ע"ב) דשבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה א"ח אלא אחת וא"כ לא מצי למיחשב יוה"כ אע"כ נ"ל כן. דהנה התוס' ס"ל שם לקמן (דף ק) ד"ה ר"ע דלפי המסקנא לא איפוך ונשאר דריה"ג ס"ל דחייב שתים ורע"ק ס"ל אינו חייב אלא אחת ולא כרש"י ז"ל דס"ל דלפי המסקנא נמי רע"ק ס"ל דחייב שתים וריה"ג אינו מחייב אלא אחת וא"כ שפיר מקשה התוס' לפי מה שכתבו הכא ד"ה א"ה דלפי סברת הגמ' בתחלה אתיא האי ברייתא דנקיט חטאת ולא זבח כריה"ג דס"ל קדשים קלים ממון בעלים