כתר המלך חלק א קצה

וכתב הכ"מ גם הראב"ד מסכים עם רבינו שהביעור הוא לשרפם ולאבדם לגמרי כבר נתבאר שאין כן דעת התוס' ור"ש וסמ"ג ודעת הרמב"ן בפירוש התורה כתותם וכתב שלא מצינו שמנו פירות שביעית בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברין אלא ענינו שצריך להפקירו ולא יותר כו'. נמצא דלדעת רבינו יש מצות עשה בזה לבער היינו לשורפם ולאבדם וא"כ אם אוכל חצי שיעור משביעית לא די שעובר על אכילת איסור אשר בזה ח"ש אסור לר"י מה"ת ולר"ל מדרבנן עוד זה לכ"ע מבטל בזה המצוה של ביעור אשר אינו מתקיים לדעת רבינו בלתי שישרף או שיאבדם וישליך לים המלח אבל אם אוכל השביעית לאחר הביעור אף אם פחות מכשיעור מ"מ מצות הביעור נתבטל בזה וא"כ מוטב להאכיל נבלה דבחצי שיעור של נבילה לא יעבור רק על איסור תורה לר"י ואיסור דרבנן לר"ל ואם אוכל שביעית אחר הביעור אף פחות מכשיעור הוא מבטל מ"ע של ביעור ולהכי לא הביא זה רבינו רק גבי ספיחי שביעית דהוא איסור דרבנן זה תחלה מנבלה וכן אם היה לו טבל ושביעית מאכילו שביעית אף דמבטל מצות ביעור מ"מ חצי שיעור של טבל דהוא במיתה הוא חמור. ולהכי הרמב"ן ז"ל שפיר כתב בס' תורת האדם דאם מאכילין הקל אזי נבילה ושביעית שביעית תחלה וכן כתב רבינו ירוחם נתיב ל"ז ח' אדם דמאכילין אותו תחלה שביעית הקל ואח"כ נבילה הוא לפי שהרמב"ן ז"ל אזיל לטעמיה דס"ל לחלוק על רבינו שמביא הכ"מ משמו בפירושו על התורה וס"ל דלא הוי לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין אלא די שיפקיר וא"כ ליתא לדידיה מצות ביעור ולהכי ס"ל דאינו מבטל מ"ע בזה וא"כ שביעית הוי לדידיה קל מנבילה אבל לרבינו דמבטל מ"ע דומה הוא למה שכתב האבני מלואים בת' שו"ת שלו (סי' יח) לתרץ קושית הפר"ד למה לא נעשה התיקון שיתקן ויפרוש התרומה ואח"כ יתערב דאין מבטלין איסור הוא איסור דרבנן וכתב הא"מ דנהי דזה דאין מבטלין איסור בכ"ד הוא רק איסור דרבנן מ"מ הכא מן התורה אסור משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה וכשמבטל תרומה לתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין וה"ל מאבד תרומה בידים כו' והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומותי עכ"ל. וא"כ כה"כ דהתם אמרינן דבזה מבטל המ"ע של משמרת תרומתי להכי לא שרינן ליה לבטל ה"נ אי יאכילנו ח"ש יבטל מ"ע של ביעור וע"ז איכא מצות עשה אף על חצי שיעור וכמו דאיתא באחרונים וביותר הש"א (בסי' פא) הכריע דבל יראה ליתא בחצי שיעור הוא רק הלאו של בל יראה אבל אינו מקיים בזה מ"ע דתשביתו דמסביר התם הש"א דכיון דעל בל יראה לא שייך חזי לאצטרופי דלא שייך רק גבי איסור אכילה דקיי"ל דבכדי אכילת פרס מצטרף אבל הכא אם משלים אינו עובר למפרע כו' ליתא לאו דבל יראה זהו רק הלאו דב"י אבל אם אכל פחות מכשיעור ופחות מכשיעור עד שאכל כל החמץ בודאי אינו מקיים מ"ע דתשביתו וה"נ כן הוא כמבואר דבעי שיאבדה בידים או ישרפנה ולא בזה דאוכלה בזה אסור דבזה לא אמרינן השיעור כדי אכילת פרס ואף אי שהה יותר מ"מ אינו מקיים השבתה שמחויב גבי חמץ וכן הכא הביעור בשביעית שהוא חייב למצוה אינו מקיים ועיין בשו"ת רע"ק איגר ז"ל (בסי' ריח) דמשמע נמי שם שמסכים לזה דהשבתה חל אף על ח"ש עיי"ש, ועיין תוס' פסחים (דף כח ע"ב) ד"ה ר"ש דמשמע נמי שם דאי אוכל בזה אינו מקיים העשה דתשביתו כ"א היכא שמאבדה בידים כמו שבארנו ודוק ועיין נוב"י מה"ת ת' או"ח (סי' צו) מה שמבאר הגאון בהמ"ח ז"ל נמי דאם אוכל אינו מקיים העשה דתשביתו בזה כמבואר ודוק

הלכה יב כבר כו' לפיכך יש אוכל כזית אחד ולוקה עליו חמש מלקות כו' כיצד כו' ומשום אוכל ביוה"כ כו'. ונ"ל לומר דזהו ודאי הא דקאמר יש אוכל כזית הוא ל"ד דהא ביוה"כ בעי ככותבת לחייב כמו דאיתא בהדיא שם במס' כריתות (דף יד) דמיירי באכל כוליא בחלבה או חלב ותמרים ורק משום דעל שאר האיסורים הוא די בכזית להכי אומר כזית וסמיך ע"ז שכתב בה' ש"ע דבעי ליוה"כ שיעור ככותבת

והנה לעיל בפ"ו מהל' חו"מ ובפ"ט מהל' מ"א בארנו דאיסור אחר של נבלה או שאר איסור חל על יוה"כ משום דשיעור כל האיסורין הוא בכזית ויוה"כ בכותבת ואם כן אם אכל כזית איסור הוי לגבי יוה"כ חצי שיעור ועל ח"ש חל איסור כמבואר בתוס' שבועות (דף כג ע"ב) ובדברי רבינו לקמן בפ"ד מהל' שבועות מצאתי שקדמוני בזה הנוב"י מה"ק ח' או"ח (סי' ל"ו) וכן השער המלך לעיל בפי"ז מהל' א"ב ודחה השעה"מ בזה את דברי הריטב"א ז"ל שכתב דאם נתנבלה ביוה"כ א"ח איסור נבלה על יוה"כ דלא הוי א"כ ולא מוסיף וכתב השער המלך דאכתי צריך לחול מטעם דחל על חצי שיעור וכזית נבלה הוה ח"ש לגבי יוה"כ ושיטת הריטב"א ז"ל יש ליישב לענ"ד בתרי גווני או שנאמר דס"ל כמו שכתב הפרי מגדים באו"ח (סימן תריב) דביוה"כ בחצי שיעור יש איסור עשה של ועניתם את נפשותיכם ולא הוי כמו בכל התורה דח"ש יש רק איסור מה"ת אבל לא עשה והכא למ"ד דח"ש אסור מה"ת יש גם כן איסור עשה עיי"ש וא"כ ניחא דעל איסור עשה אינו חל דלא דמי לחצי שיעור כמו שמבאר בארוכה הפמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה ולהכי א"ח על ח"ש של יוה"כ כמבואר. או שנאמר דס"ל להריטב"א ז"ל כמו שכתב הגאון רע"ק איגר ז"ל בתשובה (סי' קנד) באה"ד שם וז"ל ואף במה דמשמע מלשון הרמב"ם פ"ה ה"ז שבועה שלא אוכל כ"ש מנו"ט ואכל פחות מכזית חייב מדדייק ואכל כ"ש משמע דבאכל כזית פטור כיון דמושבע מה"ס ולא אמרינן כיון דאכל ח"ש נתחייב משום שבועה וכשגמר לאכול כזית לא פקע החיוב שבועה או דבאמת הרמב"ם ממעט רק לאוכל כזית ובלע בב"א לא מחייב משום שבועה כו'. וא"כ א"ל דגם הריטב"א ס"ל לסברא זו דזה דחל על ח"ש הוא רק אי אכל רק ח"ש אבל אם השלים אח"כ לשיעור שלם אזי שוב מפטר מן האיסור הראשון והכא נמי אם אכל שיעור ככותבת אח"כ מפטר גם משום נבלה דחייב על כזית תחלה כמבואר ודוק

פרק טו הלכה יב יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר כו' וכתב הראב"ד ז"ל משנה שלמה היא כו' וכתב הכ"מ דכונת הראב"ד ז"ל הוא מהמשנה דנדרים כו' והביא ראיה בשם הירושלמי כן והלח"מ כתב ולא ידעתי ומצאתי משנה זו והפר"ח כתב דהוא משנה ערוכה במס' חלה פ"ד הטבל אוסרת במינה במשהו ושלא במינה בנו"ט וטבל הא אמרינן בנדרים (דף נח) דהוה דבר שיש לו מתירין וזהו המשנה

ונ"ל לתרץ דברי רבינו כן לפי מאי שמקשה בס' שיטה מקובצת במס' ב"מ (דף נב) בשם הרמ"ה וז"ל וא"ת ומאי מקשה הגמ' שם דלמא אתי הברייתא כרבנן דר"ש שם בנדרים (דף נח) וס"ל דאף דשיל"מ בטל עיי"ש וכן כתב נמי הרמב"ן במלחמות במס' פסחים (דף כט) דרבנן פליגי על ר"ש בזה דדבר שיל"מ לא בטל והובא זה בבאה"ג ז"ל ביו"ד (סי' קב) וצ"ל דאף דלא נמצא בגמ' חולק בזה מ"מ היה להם הגירסא דרבנן חולקים ע"ז ר"ש בזה וא"כ ה"א דמשנה זו דמס' חלה דאמר דהטבל במשהו אינו אוסר רק במינו לא הוי משום דשיל"מ דדשיל"מ אף בא"מ לא בטל כמשמעות דברי רב אשי במס' ביצה (דף לט) שמביא הכ"מ הכא ומשנה זו אתיא כרבנן דפליגי על ר"ש וס"ל דדשיל"מ שפיר בטל והכא דלא בטל גבי טבל הוא מטעם אחר כדאיתא במס' ע"ז (דף עג ע"ב) דאיכא טעם משום כהתירו כך איסורו וזהו אינו אוסר רק במינו מטעם זה כמו שכתבו התוס' שם והסברא נותנת דהא אמרינן במשהו משום כהתירו כך איסורו והתירו לא יוכל להיות רק במינו דאין מפרישין ממין על שאינו מינו ואף בדיעבד אין תרומה ולהכי גם איסורו דבמשהו הוא ג"כ במינו אבל דשיל"מ דהוה הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ודאי אין מחלקים בזה בין מינו לשאינו מינו דבסברא זו