כתר המלך חלק א קצד

שפיר דבין השנים כ"ע ס"ל דלא מצטרפי אבל בבין החניכים דאיכא פלוגתא דר"י ור"ל פוסק כר"י דמצטרף ובדברי הכ"מ יש ט"ס וכן צ"ל בבין השנים הוא לד"ה כו' ובבין החניכים פלוגתא דר"י ור"ל ופוסק כר"י ובדפוס נתחלף וכתב על בה"ח ד"ה ועל בה"ש פלוגתא והוא טעות. ודברי המגיה שם תמוה דתמה על רבינו איך פוסק כר"ל נגד ר' יוחנן דכזית שאמרו חוץ משל שינים ר"ל אמרה ור"י פליג ושמא נזדמנה להם סופר בסברות הפוכות עכ"ל ודבריו ליתא כלל דהלא על רבינו אין להקשות כלל דהוא פוסק שפיר כגירסת הגמ' דידן ובכ"מ יש ט"ס כמבואר ודוק

הלכה יז היה לפניו כו' נבילה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מד"ס כמו שיתבאר בהל' שמיטה עכ"ל. והנה משמע מדברי רבינו דרק ספיחי שביעית דאסורין מד"ס הוא דקדים אבל שביעית גופיה דאיסורו מה"ת לא קדים לנבילה אף דנבילה הוה איסור לאו ושביעית הוי רק עשה איסור לאו הבא מכלל עשה דאסור לאחר הביעור בזמן שכלה לחיה מן השדה וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא במס' חולין (דף פד) טבל ושביעית דשביעית איסור אכילתו בעשה וכ"כ התוס' במס' חולין (דף קכ ע"ב) ד"ה ומכולהו דשביעית אין איסורו אלא בעשה וכ"כ הרא"ש בפ"ד דמס' בכורות לענין איסור סחורה בפירות שביעית דהוי לאו הבא מכלל עשה. וע"כ הקשה בס' כפות תמרים בחי' למס' יומא הא איסור לאו חמור מעשה וא"כ הוי שביעית ונבילה נמי נבילה חמורה ושביעית קיל ודחק להביא ראיות דא"ל דעשה חמור והניח זה בצ"ע ובאמת המג"א בה' יוה"כ סי' תרי"ח כתב למנות האיסורין דשביעית קדים מנבילה עי"ש. והנה שם בברייתא דיומא קאמר טבל ושביעית והקשה הקרבן נתנאל על הרא"ש ספ"ח דיומא שם דאי כדברי המג"א אמאי לא אמר נבילה ושביעית שביעית ואומר דרק טבל ושביעית שביעית דזה לא הוי רבותא כל כך דטבל במיתה ושביעית בעשה משמע דנבילה דהוא בלאו לא קדים והוא דלא כדברי המג"א

והנה דברי הברייתא יש לישב כן עפ"י מה דאיתא במס' זבחים (דף קו ע"ב) לא תאמר לאו בחלב ותיתי משביעית מה לשביעית שכן תופסין דמיה והנה הכא אין כוונת הגמ' על איסור מלאכה בשביעית דלא שייך בזה תפיסת דמים דאינו שייך רק באכילת פירות ועוד אי מיירי באיסור מלאכה נחשב נמי איסור מלאכה ביו"ט ושאר איסורים וכדומה איסור חסימה אלא ע"כ מיירי איסור אכילת פירות שביעית וא"כ הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואיך שייך בזה לגמור לאו בחלב משביעית דלית ביה אזהרה. וע"כ נ"ל לישב כן עפ"י מאי דאית ליה לר' יהודא בברייתא דמס' פסחים (דף מב) ובמס' תמורה (דף ז) דהמקדש תמימין לבדה"ב כו' עובר בל"ת משום שנאמר לאמר בריש הפרשה ואמרינן לאו אמור וכתבו התוס' שם בפסחים דהוא רק היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה וא"כ ה"נ נימא גבי שביעית לר' יהודה דכתיב לאמר בריש הפרשה ואיכא באיסור אכילה לאחר הביעור לאו הבא מכלל עשה שפיר אית ביה נמי לאו למלקות וא"כ א"ל דאתיא הגמ' דזבחים דאמר תיתי משביעית הוא לר' יהודה דלדידיה לוקין שפיר על הלאו הבא מכלל עשה זה ולפי המסקנא מסיק לכ"ע אין מזהמה"ד. וניחא נמי לפ"ז הא דהקשה הגרי"ב במס' יומא (דף פו ע"ב) דאמר אחת אכלה פגי שביעית כדי שידעו על מה הוא לוקה והקשה בשם הריב"ש דהיאך לוקה על אכילת פגי שביעית דהוא רק לאו הבא מכלל עשה ומפרש מכת מרדות ולפ"ז ניחא דנוכל לומר דג"כ כר' יהודה אתיא דאית ביה לדידיה לאו גמור וכן ניחא נמי דברי הירושלמי דדמאי הל' א' דאומר טבל בעון מיתה ושביעית בל"ת משמע נמי דאיכא ל"ת בשביעית זה נמי מיירי אליבא דר' יהודה דהוי לאו גמור כו' להכי אומר עובר בל"ת

ועפ"ז נ"ל לבאר נמי הא דאיתא במס' בכורות (דף ל ע"א) אבל חכמים אומרים החשוד על השביעית חשוד על המעשרות מאן חכמים ר' יהודה היא דבאתרא דר' יהודה שביעית חמירא דההוא דהוי קרי ליה דייר בר דרתא אמר תיתי דלא אכלי פירות שביעית כותיך ויתבאר כן דלדידן יש חומרא בשביעית מבמעשר דאף דבמעשר יש לאו ובשביעית לדידן ליתא רק לאו הבא מכלל עשה מ"מ בזה הוא חמור ליה שביעית דלית ביה פדיון מן מעשר שני שיש בו פדיון דחשוד על המעשרות א"ח על השביעית וכן מי שחשוד על השביעית א"ח על המעשרות אומר הטעם בסוגיא שם דמעשר חמור דבעי חומה ומה שמקשה הרא"ש ז"ל דהא מעשר חמור לדידן גם בלא זה דבעי חומה מה שמעשר הוא בלאו גמור ובשביעית הוא רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ א"ל דמשה"כ החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות לענ"ד יש לישב כן עפ"י מה שכתב רבינו לקמן בפ"ב מהל' מעשר שני (הל' ו) דאינו לוקה מה"ת עד שיאכלנו אחר שיכנס לירושלים מבפנים לחומה ואכלו בחוץ לוקה אבל אם אכלו קודם שנכנס לירושלים מכין אותו מכת מרדות מד"ס וכתב הכ"מ בשם התוס' דאע"ג דליתא ביה לאו מ"מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל לא בלא פדיה וזה המ"מ שכתב רבינו וא"כ היכא דהוא חשוד על השביעית ה"א דודאי חשוד הוא למכור מעשר שני חוץ לחומה היכא שלא נכנס לירושלים עוד לאכלן בחוץ בתורת חולין דליכא רק לאו הבא מ"ע דדמי איסורן לשביעית אומר דמ"מ אינו חשוד גם לזה דמעשר חמור דבעי חומה. וכ"ז הוא רק לדידן אבל לר' יהודה דס"ל דשביעית אית ביה לאו גמור איכא נמי חומרא בשביעית דלית ביה פדיון שפיר אמר לדידיה שביעית חמור ושפיר אומר באתרא דר' יהודה שביעית חמירא אפילו מן מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא דאית ביה לאו גמור מ"מ בשביעית איכא נמי לאו גמור ואין בו פדיון כמבואר. ואגב נבאר נמי הסוגיא שם דאמר דההוא דהוי קרי ליה דייר ב"ד א"ל ת"ל דל"א פירות שביעית כותיך והוא גר בר גיורת ומה המשך הוא התשובה לו וניחא כן עפ"י מה דאמרינן במס' קידושין (דף יז) כמה קשה אבקה של שביעית אדם נו"נ בפירות שביעית כו' עד לבסוף נמכר לע"ז עצמה וזה שאומר ליה דייר בב"ד וא"ל דאינו אוכל פירות שביעית כוותיך דאנכי נכנסתי תחת כנפי השכינה ואתה דמיקל ואוכל פ"ש לבסוף תצא מתחת כנפי השכינה ותמכור לע"ז עצמה ויש לו מעלה יותר ממך. וא"כ לפ"ז שפיר ניחא הברייתא דמס' יומא שם דהא בתוספתא פ"ח דיומא איתא כן זה הברייתא של טבל ושביעית ואומר ר' יהודה אומר עוברה שהריחה כו' וא"כ א"ל דגם ברישא הוא דברי ר' יהודה ולהכי שפיר לדידיה שביעית ונבילה שוין דבתרווייהו אית ביה לאו גמור אבל לדברי רבינו דלא ס"ל כר' יהודה דפוסק בפ"ה מה' ערכין (הל' ו) דהמקדיש תמימין אינו רק בעשה וכן פוסק בפ"ח מה' ק"פ דהאוכל צלי מבע"י אינו אלא בעשה וא"כ גם בשביעית אינו רק לאו הבא מ"ע וא"כ תקשה מ"ט אומר ספיחי שביעית דמשמע שביעית גמור אינו קילא מנבילה והוא משמע כדברי המג"א דעשה קיל מל"ת

ונ"ל לישב דברי רבינו כן דהנה כתב (בהל' טו) דבחולה נותנין לו תחלה חצי שיעור וכמו דאיתא מפורש במס' כריתות (דף יג) התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור והוא שיהיה יותר מכדי אכילת פרס שלא יצטרף ואף שכתב הכ"מ גבי מי שאחזו בולמוס דנותנין לו שומן עצמו מ"מ הכל פחות מכשיעור כדי אם תתיישב דעתו ובכ"ז אף דנותנין לחולה רק חצי שיעור מ"מ נותנין לו הקל הקל תחלה וכמו שמבאר הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם שער הסכנה דהביא בחולה שמאכילין אותו דברים האסורים נותנין לו פחות פחות מכשיעורו כתב ואם תשאל למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא אפ"ה כיון דבשיעורא חמור זה מזה לענין עונשין אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה כו' וא"כ אם היה לו נבילה ושביעית ג"כ נותנין לו פחות מכשיעור וא"כ ניחא שפיר דהנה רבינו כתב לקמן בפ"ז מה' שמיטה ויובל הל' ג) היו לו פירות מרובין כו' אסור לאכול אחר הביעור כו' ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד עכ"ל: