כתר המלך חלק א קצג

תירוץ התוס' כמו שנבאר לקמן ולפ"ז ניחא שפיר דהא בכלל זה דאמר רביעית יין לנזיר נכלל גם שאר איסורין דבזה לא פליגי כ"ע דהוי ברביעית דרק לענין נזיר פליגי אי מקשינן שתיה לאכילה אבל בשאר איסורין כ"ע מודים בזה דהוה ברביעית ולהכי נקיט רביעית יין דכ"ע מודים בזה בשאר איסורין ונקיט נזיר דביה קמיירי ועיין לקמן בהל' שבועות והל' תרומות פ"י מה שבארנו

והנה רש"י ז"ל כתב משני מתים ל"ד דהכא הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי וכן קאמרינן בסמוך והא הכא רע"ק דמטמא ולא רבנן כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין דאלו לרבנן אינו מטמא אלא רביעית דם היוצא ממת אחד בלבד ולד"ה רביעית הוי שיעורא ע"כ ומשמע מדברי רש"י ז"ל דס"ל דלא כדברי התוס' אלא אפילו על סומקא נמי אמרינן דבפלוגתא לא קמיירי דהא זהו סומקא. והנה זה ניחא מה שהקשו התוס' ממשנה אחרונה כמו שבארנו אבל זה הא קשה דרש"י ז"ל מפרש דזה לא קחשיב פלוגתא כיון דפליגי רק על שני מתים אבל על מת אחד לכ"ע בעי רביעית לטמא א"כ לקמן שם דמקשה וליחשב מרביעית נוטלין לאחד וכן לשנים וא"כ למאי קחשיב ליה פלוגתא דמשני ע"ז דבפלוגתא לא קמיירי דחד מ"ד ס"ל דרק לאחד ולא לשנים והא התם גבי מת כתב רש"י דלא קחשיב פלוגתא דבשיעור כ"ע מודים ורק פליגי בדינא אי ממת אחד או מש"מ וא"כ ה"נ פליגי רק בדין אי סגי לאחד וכן לשנים אבל השיעור צריך להיות רביעית וא"ל הוי רביעית אין נוטלין לכ"ע וא"כ לא הוי פלוגתא דנימא לא קחשיב זה וצ"ע

פרק יב הלכה כח חבית שצפה על הנהר אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל היה מותרת בהנאה כנגד עיר שרובה כותים היתה אסורה עכ"ל. וכתב הלח"מ בפ"ב דב"ב אתמר חבית שצפה בנהר רב אמר כנגד עיר שרובה ישראל מותרת כנגד עיר שרובה כותים אסורה ושמואל אמר מותרת ופוסק כרב באיסורי ויש לתמוה על רבינו למה לא ביאר בזה דנמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת הוא רק היכא דאיכא עיקולי ופשורי היינו שמעמידין את הספינות ולכך אין לתלות ברוב הסביבות שהם כותים אלא בעיר הזאת שהיא קרובה לה אבל אי ליכא עיקולי ופשורי הא קיי"ל כר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואזלינן בתר רוב הסביבות שהם כותים והטור כתבו וצ"ע עכ"ל

ונ"ל לישב זה דלא הביא רבינו הא בעיקולי ופשורי דבעינן דיהיה דוקא מזה דהנה התוס' בב"ב שם (דף כג ע"ב) ד"ה רוב וקרוב כו' ועוד נראה לר"י דר"ח אתי לאשמועינן דאפי' בקורבא דמוכח דאזלינן בתר רובא וכן משמע בסמוך גבי חבית שצפה בנהר דבעי למימר דרב דאמר כנגד עיר שרובה ישראל מותרת ל"ל דר"ח והיכא מיתוקמית דהא משמע דמותרת אפילו נמצאת סמוך לבית כותי וזהו מטעם דאזיל בתר רוב דהוא ישראל וכר"ח אבל ודאי לגבי קורבה דביתו של כותי הוה קורבה דלא מוכח כיון שדרים רוב ישראל באותה העיר ורב אזיל בתר רובא היכא דהקורבא לא מוכחא ודלא כר"ח אבל אותה עיר כו' הוה קורבא דמוכח ולכך אזיל בתרה עכ"ל וא"כ צ"ל לדברי התוס' דשם היה מעשה כן בנהר שהיתה דקירא והוי שם קורבא דמוכח וכמו שפירשו שם שם מחוז הוא על נהר פרת ויכולה חבית לבוא אצלנו משם וכמו דאמר שם שאה"כ דרובה דשופכאי ישראל נינהו ופירש רש"י דאותה מדינה כן הוה וה"נ הוי הכא האי דקירא שם המחוז קורבא דמוכח זה שנמצא בהעיר ולהכי א"ל הוי עיקולא ופשורי אמרינן הכא בהאי מעשה דאסור אבל היכא דנמצאת בסתם נהר דלא תלינן בדקירא ל"ל לומר בעיקולא ופשורי דמשמע דידעי שיש שם עיר סמוכה ומתחלה היה סבור דהיה העיר דקירא קורבא דמוכח ולהכי שרי רב ומסיק מטעם עיקולא ופשורי הוא אבל בכל נהרות אי נמצא הוא סמוך לעיר שרובה ישראל מותר ולא תלינן כלל באותן עיירות שיש שם כותים אשר לא תוכל לבוא ורק היכא דאיכא עיקולא ופשורי כלומר משום הדקירא שהיה שם כמבואר

פרק יג הלכה ד ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד אלא נכנס ויוצא בין ברשות בעל היין בין ברשות כותי אחר עכ"ל. והנה רבינו פוסק כרשב"א דאמר שם (דף סא ע"ב) למ"ד דרשב"א לחומרא פליג וס"ל דאמרינן חיישינן לגומלין ואסור אפילו ברשות כותי אחר ודחק הכ"מ להמציא טעם על רבינו דפוסק כרשב"א נגד הת"ק ובאמת הרשב"א והרא"ש והטור והש"ע (בסי' קלד) פוסקים כת"ק דהוי כמו רבים נגד רשב"א. ונ"ל לומר פשוט דרבינו אזיל לשיטתו ולהכי פוסק הכא הלכה כרשב"א דהנה כתב לקמן בפי"ד מהל' מעשר (הל' י) החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנים אינו נאמן שמא קנוניא עשו ביניהן עכ"ל

וכתב הכ"מ משנה ספ"ד דדמאי ומייתי לה בפ"ב דכתובות (דף סד) למרמי מניה דרבנן אדרבנן דסברי התם דאין לחוש לגומלין ותירץ בשכלי אומנתו בידו ומדברי רבינו כאן שלא התנה כן נראה שהוא מפרש כפירוש ר"ח דאמתניתין דהתם קאי שאותו שאומר עליו שהוא כהן מביא כלים שמב"ט כו' אלא שבפ"ק מהל' א"ב כתב דין אותה ברייתא ולא הותנה בה כן ולכן צ"ל שסובר רבינו דכי מסקינן בתר הכי דר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי מתרצים נמי קושיא דרבנן אדרבנן ול"צ לאוקמי בשכלי אומנתו בידו עכ"ל. והתוס' יו"ט דחק הרבה במשנה פ"ג דכתובות למצוא טעם לתרץ דברי רבנן. והפני יהושע כתב בכתובות שם לתרץ כן וז"ל וי"ל דאפילו בפירות ע"ה דאמרינן דאחרים נאמנים עליהן היינו משום חזקיה דאין אדם חוטא ולא לו וכיון דאיכא חששא דגומלין תו לא שייך הכא חזקה ומשה"כ אין ע"ה נאמן לומר אף בשל אחרים ומשא"כ במשנה וברייתא דשני כהנים שהם בחזקת כשרות תו לא פסלינן להו משום חששא דגומלין ול"ק דרבנן אדרבנן אלא הא דמקשי מעיקרא היינו לאוקימתא דאביי דשני דר"י אדר"י משום דבדמאי הקילו אלמא דבדמאי לא שייך חששא דגומלין אע"ג דחייש לשני כהנים א"כ שפיר מקשי דרבנן אדרבנן דלא מ"ל דר"י ורבנן פליגי בסברות הפוכות משא"כ למסקנא דטעמיה דר"י משום מעלין מתרומה ליוחסין א"ש דרבנן חיישי טפי לגומלין בדמאי מטעמיה דפרישית ור"י לא חייש כלל עכ"ל הפ"י. נמצא דגבי דמאי דע"ה לית ליה חזקות כשרות ס"ל לרבינו דרבנן ס"ל דחיישינן לגומלין וכותייהו פוסק רבינו ובין א"נ כדברי הפ"י דהטעם הוא משה"כ דלית ליה חזקות כשרות כמו גבי שני הכהנים ובין א"נ פשוט כדברי הכ"מ ע"כ צ"ל דרבנן חיישי לגומלין ס"ל הכא ורק התם גבי תרומה לא חיישי משום דאין מעלין ליוחסין ל"ת והטעם הוא כדברי הפ"י משום דאית להו חזקת כשרות כו' וא"כ הכא ניחא שפיר דפוסק כרשב"א דחיישינן לגומלין דמ"ד התם דבדמאי חיישינן ודאי גם הכא חיישינן דגבי כותי הכא ודאי דמי ליה דל"ל חזקת כשרות ואף כדבריו של התוי"ט הכא עי"ש נמי להתם דמי וכיון דרבינו פוסק התם דחיישינן לגומלין גם הכא פוסק כן אבל החולקים על רבינו ס"ל כשיטת התוס' התם (בדף כד ע"ב) ד"ה ואבע"א דאפילו לפי המסקנא צריך לתרץ לרבנן בשכלי אומנתו בידו ולהכי חיישי לגומלין הכא אבל אם לא היה כלי אומנתו בידו ס"ל לרבנן דל"ח לגומלין וא"כ גם הכא פסקינן כרבא דפליגי על רשב"א וס"ל דל"ח לגומלין כמו גבי כהן התם ודוק

פרק יד הלכה ג כזית שאמרו חוץ משל בין השינים אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית עכ"ל. והוא כמו דאיתא בגמ' דחולין (דף קג ע"ב) אר"ל כזית שאמרו חוץ משל בין השינים ור' יוחנן אמר אף עם בין השינים אר"פ בשל בין השינים דכ"ע ל"פ כ"פ בין החניכים מ"ס הרי נהנה גרונו כו' ופירש"י ז"ל בין השינים אפילו ר"י מודה דלא מיחשב בהדא כו' נמצא דדברי רבינו הוא