כתר המלך חלק א קצ

עתה ניחא שכתב רבינו פן תתרחק שפירושו הוא פן יהיה קדש כתירוץ רב אשי דכוונתו ריחוק דהקושיא על תפיסת דמים ליתא לדידן ש"כ הבכ"א אין מלמדין וגם דברי רש"י ז"ל ניחא דנקיט נמי כדברי רבינו דלדידן ניחא זה ודוק

הלכה י בד"א כו' אבל איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ שודאי הערלה בחו"ל אסורה וספיקא מותר עכ"ל. והנה הטור כתב ביו"ד (סי' רצד) וז"ל שבא"י הוא מה"ת ובחו"ל הלמ"מ הילכך בא"י ספיקא אסור ובחו"ל ספיקא מותר. וכתב הב"י שם וכן הט"ז ביו"ד שם שכוונת הטור הוא לא שנאמרה בפירוש בהלכה להתיר בחו"ל ספק ערלה רק לפי שבחו"ל כל איסור ערלה הוא מהלמ"מ לפיכך הספק מותר ומבאר הט"ז הגמ' בקידושין אימא כך נאמרה ה"פ אימא אתא דלכך נאמרה הלמ"מ שנשתנה מא"י לגלויי דספיקא מותרת עכ"ל. והנה רבינו שכתב הלמ"מ שודאי הערלה בחו"ל אסורה וספיקא מותר משמע דלא מפרש כן דלפי שהוא הלמ"מ לפיכך ספיקא מותר ורק שבפירוש הוא נאמר בהלמ"מ דספק מותר וכן הוא דברי רש"י ז"ל שם בגמ' (דף לט) כך נאמרה הלמ"מ כו' ומפרשים דברי רש"י דהלמ"מ נאמרה בפירוש להתיר ספיקא ולא כדברי הטור

והנה הר"ן ז"ל שם בקידושין ע"ד רבינו דס"ל דספק דאורייתא מה"ת לקולא א"כ קשה ל"ל הכא להלמ"מ לאמר דספק מותר הלא כל ספק מה"ת לקולא עי"ש. ונ"ל לומר דעל הגמ' גופיה דאמר רב אסי אימא כך נאמרה יש לישב דרב אסי אזיל לשיטתו דהנה נדע מה שהקשו המפרשים על זה דספ"ד מה"ת לקולא מזה דחייבה תורה אשם תלוי על ספק ותרצו דהיכא דאתחזק איסורא מודה רבינו דספק לחומרא וס"ל לרבינו כמ"ד במס' כריתות (דף יז) דאינו חייב אשם תלוי רק בחתיכה אחת משתי חתיכות דהוי אתחזק איסורא והנה שם במס' כריתות ס"ל לרב אסי דחתיכה אחת שנינו ספק חלב ספק שומן חייב דלא בעי אתחזק איסורא וא"כ ס"ל לרב אסי ע"כ דספק דאורייתא מה"ת לחומרא ושפיר אומר כך נאמרה דצריך הלמ"מ לפרש ספיקא מותר אבל לרבינו תקשה דהא הוא פוסק דספק דאורייתא מה"ת לקולא ל"ל לדידיה הלמ"מ לומר בהדיא דספיקא מותר הא עדיף לדידיה לומר כדברי הטור דכיון דלא נאמרה אלא בהלמ"מ ממילא ספיקא מותר. אך יש לישב זה עפ"י מה שבארנו דרק היכא דלא אתחזק איסורא ספק מה"ת לקולא אבל היכא דאתחזק מודה דאזלינן לחומרא מה"ת וא"כ איצטריך הלמ"מ להתיר הספק היכא דאתחזק האיסור כגון שיש נטיעות בכרם שהן של ודאי ערלה ונטיעות היתר ולקט באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן דאתחזק האיסור בנטיעות של ערלה ואעפ"כ היתה הלמ"מ להתיר אף ספק כזה

ועפ"ז תתיישב נמי קושית המפרשים על רבינו ז"ל שכתב בפ"ה מהל' שחיטה דכל ספק דרוסה אסור שהוא מפורש מה"ת ושאר ספיקות בטריפות שהוא הלמ"מ יש ספיקות דמותרות והקשו ע"ז א"נ דספק הלמ"מ בכ"ד לקולא א"כ מאי מקשה ר"ז לר"א והא ספק ערלה בחו"ל מותר והא אף שר"א אומר הלמ"מ מ"מ ספק בזה מותר ועוד הקשו ל"ל להלמ"מ לפרש בהדיא דספק מותר אחרי שכל ספק הלמ"מ מותר ולפי מה שבארנו ניחא שפיר דרק דבלא אתחזק איסורא בזה אמרינן לקולא אבל אתחזק איסורא דספק מה"ת לחומרא וא"כ נצרך הלמ"מ לפרש הקולא היכא דאתחזק איסורא. דהנה בס' תבואות שור כתב בסי' כ"ט וז"ל וצריך טעם על מ"ש הרמב"ם ז"ל לחלק בין ספק של דרוסה לשאר ספיקות משום דדרוסה מפורש בקרא והשאר הלמ"מ ומנ"ל לחלק לדין תורה שבכתב לדין תורה שבע"פ ואדרבא זה חמיר טפי כו' ונ"ל דודאי מה"ת אסור לומר שיש חילוק ביניהם וכמ"ש כו' אבל מדרבנן דמי כו' ולהכי מה שמפורש בקרא אסור לכל דזיל קרי בי רב הוא ואם נאמר להקל בספיקן יבואו להקל יותר אפילו בודאן משא"כ הלמ"מ שאינו מסור אלא לחכמים וכי שייל איש לחכמים הם ידעו להבחין בין ודאי לספק עכ"ל

נמצא דלפ"ר דלא מחלקינן בין דבר המפורש בתורה להלמ"מ רק היכא שהחכמים החמירו בהספק אז אמרינן דרק דבר שהוא מפורש החמירו כי היכי דלא נטעה בודאי להתיר כיון שהכל יודעים בלא שאלה אבל בספק הלמ"מ כיון שנשאל לחכם לא החמירו בספק וכ"ז הוא רק שהאיסור שמדרבנן החמירו בספק אבל היכא שהספק נאסר מה"ת בודאי אין חילוק בדבר להמפורש בקרא להלמ"מ וא"כ היכא דהספק הוא אתחזק איסורא דאסור מה"ת בודאי אף ספק הלמ"מ נמי אסור וא"כ מקשי שפיר ר"ז לרב אסי לשיטתו דהוא ס"ל ספק דאורייתא מה"ת לחומרא מ"ט ספק זה מותר דהא לרב אסי אין לחלק בין המפורש בקרא להלמ"מ כיון דמה"ת נאמרה לאסור וכן לרבינו צריך הכא ההלכה להתיר הספק ערלה על היכא דאתחזק איסורא כמו שבארנו דאין לחלק בזה בין הלכה לקרא כמבואר. והטור שכתב דלהכי בחו"ל מותר משום דהוא הלמ"מ ומבאר הט"ז דכך נאמרה היינו הפירוש לדידיה דלפי שנאמר בהלמ"מ לפיכך הספק להקל והטור כתב נמי אפילו היכא הוא דאתחזק איסורא נמי שרי דכתב כגון שיש בו ודאי נטיעות של ערלה והוא אתחזק איסורא צ"ל דכפי מה שבארתי לעיל בפ"ח מהל' עכו"ם (הל' ג) דהטור ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דספק דאורייתא לחומרא מה"ת וא"כ לדידיה ליתא כלל דברי התבואות שור הכא דזה שייך רק היכא דהוא איסור חכמים ולהכי מפרש לה דבאמת רב אסי אומר כך נאמרה בא לחלק דכך הוא הדין דהיכא דהוא הלמ"מ ספיקא להקל אף היכא דאתחזק איסורא ור"ז מקשה לרב אסי מ"ט להקל הכא ומשני ליה רב אסי כך נאמרה פירוש דכיון דהוא הלמ"מ אזלינן להקל בכל הספיקות ועיין בנוב"י מה"ת חיו"ד (סי' קמו) ולקמן בהל' שחיטה נבאר בזה ע"ש

והנה בדברי הט"ז שם (סי' רצד) יש דבר תמוה שכתב בס"ק י"ב אלא דמוכרח לומר כן דאל"כ יש קושיא גדולה למה הוצרך השי"ת לומר בא"י בפסוק איסור ערלה ובחו"ל הלמ"מ ול"ל הקרא בא"י וכן מקשה בפ' השוחט וקרא דושחט למאי אתיא כיון שהלכות שחיטה הלמ"מ מכש"כ כאן דקשה שיש שינוי באיסור זה דבא"י הוא בפסוק ובחו"ל הוא בהלמ"מ אלא ודאי כו'. ודבריו תמוהין דבשלמא התם דאיסור נבילה כתיב בתורה בלאו אמרינן דליתי עיקר דבר בשחיטה ונדע דא"ל שחט הוא נבילה ולוקה אבל הכא היאך לכתוב זה דערלה בהלמ"מ א"כ לא ילקה ע"ז וצריך לכתוב בהדיא על לאו כה"כ דליחייב מלקות דעל הלמ"מ לא לקי בלא לאו מפורש וצ"ע

הלכה יג חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה ומותרת בהנאה שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסורין שמא נלקטו ומצניעין שם עכ"ל. וכתב הלח"מ בפ' לא יחפור (דף כד) אמרו ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שריא רבינא לימא משום דסבר כר"ח שה"כ דאי מיגנב כו' דבלא"ה מותר דאזלינן בתר רוב כרמים כו' וכ"כ בהגהות אשר"י. נ"ל דלדידן דלא אזלינן בתר קורבא אלא בתר רובא אפילו ענבים שרי וא"כ קשה על רבינו בתרתי חדא במה שנתן טעם שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו ועוד דמ"ש דענבים אסורין דכיון דקיי"ל רוב וקרוב אזלינן בתר הרוב וכ"פ רבינו בפ"ט מהל' ג' ובפ"ט מהל' רוצח וקושיא זו איתא נמי בדברי הטור (סי' רצה) כו'. ונ"ל לתרץ שהם סוברין דכיון דקאמר בגמ' וה"מ חמרי אבל ענבים מצניע משמע דקושטא דמילתא הכי איתא כו' ה"ק דטעמיה דר"ת דאזיל בתר רובא סגי בהא דלס' ברוב אז רוב ברור דהא איכא רוב אחר כנגדו דרובא דעלמא עכו"ם נינהו והוי כיין נסך וכדהקשו התוס' שם כו' ומ"ה דענבי אסורי דלא אהני טעמא ברוב כדכתיבנא עכ"ל הלח"מ

והנה כמו"ח הגאון ז"ל תמה ע"ד הלח"מ אלה דהא כתב דהטעם דאסור הוא משום דאיכא רוב אחר כנגדו דרובא דעלמא דעכו"ם נינהו והוי יין נסך וא"כ גבי זה דענבים לא שייך כלל הא דיין נסך וצ"ע. אמנם דברי רבינו מיישב כמו"ח ז"ל פשוט עפ"י מאי שכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' ב"ב וז"ל אבל ענבי מצנעי פירוש ודאי עבידי דמצנע ואפילו לר"ת אסור