כתר המלך חלק א קפט

מה לחדש שכן נוהג בשל כותי תאמר בבכורים שאינו נוהג בשל כותי דכתיב אדמתך למעט אדמת עכו"ם שם במס' ב"ב אלא ע"כ דחדש אינו נוהג וילפינן שפיר בקו"ח ואיצטריך קרא דארצך למעט בכורים דא"נ בחו"ל ואמרינן על תרו"מ בכורים יוכיח. ועפ"ז יש לישב מה שקשה טובא דבמס' מנחות (דף פד ע"ב) אמרינן מארצך ולא כל ארצך ור"ל האי ארצך מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא רגבר"א נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ מה להלן שבח א"י אף כאן שבח א"י ואידך ארץ מארץ ואידך מארץ לא משמע ליה ע"כ וקשה טובא מה מקשה האי ארצך מאי עביד ביה הא מיבעיא בעיא ליה למעט חו"ל דאינו נוהג בכורים ול"ל למימר ארץ כו' לא מ"ל טפי עדיף לומר דבא למעט חו"ל מלומר שבח א"י אלא לפי שבארנו אתי שפיר דכ"ז דבעינן קרא דבכורים אינו נוהג אלא בארץ הוא דלא ניליף בקו"ח מחדש וא"כ א"ל דהאי סוגיא אתיא כמ"ד דס"ל דחדש אינו נוהג אלא בארץ שם בקידושין וא"כ על בכורים לא צריך קרא כלל ואייתר ליה האי ארצך לדרשא שם כמבואר. וזה לא קשה א"נ דחדש א"נ בשל כותים אמאי לא קאמר זה הקו"ח על ערלה וכה"כ דנוהג בשל כותים דבארנו לעיל וה"ל לומר עוד זה החומרא מה שאין בחדש ניחא כן לפי מה שמפרש ר"ת שם בתוס' ד"ה והה"ד דזה שאמר לערלה בשתים הוא על ערלה בשנה הרביעית דנוהג בחו"ל ויש לו היתר היינו ע"י פדיון ונטע רבעי א"ל דרשב"י ס"ל דאינו נוהג בשל כותים דנהי דערלה נוהג מ"מ נטע רבעי להצריך פדיון א"נ בשל כותים כמו דס"ל לר' יהודה בפ"ג דתרומות משנה ט' דאין לכותי נטע רבעי וכתב שם התוי"ט והר"ש דאף דערלה נוהג בכותים מ"מ אין נטע רבעי נוהג ובחו"ל יליף לה בקו"ח מחדש דנוהג ואף לפי פירוש רש"י ור"י דקאי על ערלה ולא על נטע רבעי מ"מ א"ל דזהו מודים דנילף תרווייהו ר"ש בין על ערלה תוך ג' שנים ובין על נ"ר אחר הג' שנים דנוהג בחו"ל ואף דרבינו כתב הכא (הל' טו) יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל א"ל דזהו רק לדידן דערלה הוא רק מהלמ"מ א"ל דרק על ערלה נאמרה הלמ"ח ולא על נ"ר אבל ר"ש דיליף מקו"ח א"ל דיליף גם על נטע רבעי דנוהג בחו"ל ובשל עכו"ם אינו נוהג כמו חדש ולהכי לא קאמר זה החומרא דאומר רק החומרות דאיתא בנ"ר כמבואר ואף דכלאים נוהג בשל עכו"ם נקיט ליה רשב"י תלתא אשר תרי מנייהו נוהג גם בערלה היינו נ"ר כמו שבארנו

ועפ"ז נ"ל לישב נמי דברי רבינו דפוסק דאין נ"ר נוהג בחו"ל ויוכל לאכול בשנה הרביעית בלא פדיון מהא דאיתא בירושלמי דסוטה פ"ג ה"ג יכול הנוטע כרם בחו"ל יהא חוזר ת"ל ולא חללו את שמצוה לחללו יצא זה שאין מצוה לחללו ומפרש הק"נ דהמ"ל ולא חילל ומדכתיב ולא חיללו ממעטינן חו"ל שאין מצוה לחללו. והנה לדעת רבינו שאין פדיון רבעי נוהג כלל בחו"ל אלא אוכל בל"פ ל"ל למעט כרם בחו"ל מקרא של חיללו ת"ל מחילל גרידא נמי ידעינן דבחו"ל אינו נוהג דהא ולא חילל כתיב ובחו"ל א"צ לחלל ולא אוכל בלא פדיון והירושלמי שאומר שאינו מצוה לחללו היינו משום שאם רוצה אינו מחלל ואינו אוכל הפירות וכמו שאומר גבי בונה בית שם הירושלמי ולא חנכו את שמצוה לחנכו יצא הבונה בית בחו"ל שאין מצוה לחנכו היינו שאין מצוה לדור בבית בחו"ל וה"נ כן אבל א"נ דא"צ כלל פדיון נימא ולא חילל כתיב יצא חו"ל שאין מחללין והק"ע כתב שם בש"ק ד"ה את כו' ואפשר דסובר דבונה בית בחו"ל ממעטינן דבעינן דומיא דכרם דבחו"ל לא שייך ביה חילול כו' ודבריו תמוהין דהא הירושלמי מסיק על הכרם נמי מקרא דולא חיללו כמו התם ולא חנכו מוא"ו יתירא

ונ"ל ליישב כן דהנה לדידן הקרא דולא חיללו אינו מיותר דהא צריך למעט הרכבת איסור בגמ' (דף מג) והירושלמי א"ל דס"ל כמו שבארנו דר"ש יליף מקו"ח דערלה נוהג בחו"ל כפירוש ר"ת דהה"ד על נטע רבעי וילפינן מקו"ח בשתים דנוהג וצריך פדיון ורק כיון שאין מצוה ילפינן דא"ח וכן הירושלמי יסבור כר"ש ונוהג דין פדיית נ"ר בחו"ל אבל אנן דילפינן על ערלה רק מהלמ"מ או מהלכות מדינה ולא ילפינן מהקו"ח א"כ הלכה לא נאמרה רק על ערלה ולא על נ"ר כמו שכתב רבינו ז"ל שלא אמרו אלא הערלה וקו"ח הדברים כו' ומה שכתב רבינו לקמן בפ"ט מהל' מלכים הנוטע כרם בחו"ל א"ח לא משום דממעט מקרא דולא חילו אלא זה צריך למעט הרכבת איסור וא"ח משום דבחו"ל א"צ חילול כלל ועוד נ"ל לומר כן דהוי כמו שפירשו שם בתוס' הרי"ט והר"מ והר"י בפירוש יש היתר לאיסורו ולפי פירושם יוכל להיות הקו"ח מתרתי בין על ערלה ובין על נטע רבעי וא"כ אי הוי חשיב נמי זה דנוהג בכותים ה"ל לומר כן כלאים בארבעה ולערלה דנוהג בשל כותים בשלשה ולנטע רבעי בשתים דא"נ בש"כ ולהכי אומר רק זה החומרות דשוה בין בערלה ובין בנ"ר וא"צ להאריך כל כך כמבואר וצריך לומר דנטע רבעי דאומר דאסור בהנאה הוא לאחר הביעור כמו שמבאר השער המלך הכא בהל' ט"ז עי"ש ודוק. ועיין לקמן בפ"א מה' כלאים מה שבארנו בשם הטורי אבן בר"ה ב' י' עי"ש

שם כל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מה"ת עכ"ל. והנה לכאורה קשה דבמס' מנחות (דף סא) פליגי רב ושמואל עם ר' יוחנן ור"ל דרב ושמואל ס"ל דבזמן המקדש עומר מתיר ובזה"ז האיר המזרח מתיר ור"י ור"ל ס"ל דאף בזמן המקדש האיר המזרח מתיר ועד הביאכם הוא למצוה ובתוס' שם ד"ה והא כתבו דרק איסורא בעלמא הוא עד הביאכם וא"כ תקשה על רבינו לכאורה מ"ט פוסק דלוקה קודם הקרבת העומר והוא כרב ושמואל נגד ר"י ור"ל וה"ל למיפסק כותייהו דרק למצוה עד הביאכם

אמנם יש לישב כן דהנה ר"י ור"ל דס"ל דבזמן הזה האיר המזרח מתיר ועד עצם היום עד ולא עד בכלל ס"ל שפיר דבזמן המקדש נמי האיר המזרח מתיר ועד הביאכם הוא רק למצוה אבל רבינו דפוסק כמו דס"ל להתנא שם במס' מנחות דעד עצם היום עד ועד בכלל וכל יום המחר אסור וא"כ האיר המזרח אינו מתיר כלל וא"כ בזמן הזה התיר אחרי יום הט"ז ובזמן המקדש העומר מתיר דהאיר המזרח אינו מתיר כלל וא"כ תלוי בזמן המקדש רק בעומר אבל ר"י ור"ל דס"ל דעד עצם עד עצומו של יום ובזמן הזה האיר המזרח התיר בבהמ"ק נמי כן והבאה למצוה ורבינו דפוסק כרבינא דהוא בתרא כמו שכתב הכ"מ לא מצי ס"ל לדר"י ור"ל ודוק

הלכה ו כלאי הכרם כו' שנאמר פן תקדש המלאה כו' כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם עכ"ל. והעיר הלח"מ ע"ז דהא בגמ' דקידושין (דף נו ע"ב) אמרינן בכלאי הכרם מנלן אמר חזקיה דכתיב פן תוקד אש וקשה לרבינו מ"ט לא כתב כן וכתב פן תתרחק כו' עכ"ל. והנה מצינו דגם רש"י ז"ל לעיל (דף לח ע"א) אומר נמי גבי כלאי הכרם ואסורין בהנאה דכתיב תקדש לשון הקדש כו' ועמדו ע"ז המפרשים שם מ"ט שני מלשון הגמ' לפי המסקנא ומביא הלימוד כדברי רבינו. ונ"ל לישב כן דהתם בגמ' א"ח א"ק פן תקדש אש רב אשי אמר פן יהיה קדש אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף כה"כ תופס את דמיו ויוצא לחולין אלא מחוורתא כדחזקיה ע"כ. והנה זה שאומר רב אשי פן יהיה קדש ודאי אין כוונת רב אשי שיהיה מוקדש לגבוה כהקדש דמה קדושה שייכי בזה ורק הרחקה והפרשה כמו מלת קודש שהוא מופרש ומובדל וה"נ כן ורק הגמ' תקשה כיון דדרש ממלת קודש להוי תופס את דמיו כקודש והנה האור חדש כתב שם דלפי מה דאיתא במס' זבחים (דף נז ע"ב) אמר אביי ל"ל למכתב סביב בעולה כו' הניחא למ"ד אין מלמדין כו' ופירוש רש"י ז"ל דאפילו בג"ש אין מלמדין משני כתובים ועיין תוס' פסחים (דף סד ע"ב) וא"כ ה"נ (בדף נח) מוקמינן דעכו"ם ושבועות הוה ש"כ ואין מלמדין להא דתופס את דמיו לשאר איסורי הנאה וא"כ אע"ג דאקרי קדש והוקש כה"כ לקודש מ"מ לענין תפיסת דמים ה"ל ש"כ הבכ"א ואין מלמדין גם בהיקש ואזדא שנוי דחזקיה רק למ"ד ב"כ הבכ"א מלמדין עכ"ל. וא"כ