כתר המלך חלק א קפה

הט"ז מה שמבאר דדבר שמפורש בתורה להתיר אין כח ביד חכמים לאסור אשר הרבה האריכו האחרונים בזה וכמו"ח ז"ל חיבר בזה קונטרס מיוחד ונאבד במסרו לדפוס בחידושיו למס' שבת ורק כלל אחד מה שמבאר בדברי הט"ז זה אשר יסורו בזה הרבה קושיות מהאחרונים דהנה הט"ז לא אמר רק היכא שבאה התורה בקרא יתירא להתיר דבר זה כמו התם דהתורה אמרה יעשה לכל מלאכה להתיר סחורה דלא נאסור מקרא דיהיה דכתיב גבי שרצים וכן גבי מילה בשבת באה התורה בקרא דביום אפילו בשבת להתיר למול בשבת וכן כל כיוצא בו אומר הט"ז דלא יכלו חכמים לאסור וכמו שפירש הצל"ח במשנה דמס' פסחים (דף סו) דאמר עקיבא עקרת מה שאמר בתורה היינו דלא נוכל לגזור מדרבנן כיון דכתוב מפורש בתורה במועדו להתיר לפסח לדחות השבת לא יכלו לגזור דהוי כמו לעקור ד"ת אבל היכא דלא באה התורה להתיר זה בפירוש רק שכתבה התורה דזה מצוה לעשות או מקרה שקרה זה ועשה ולא באה התורה להתיר ליתא כלל זה כיון דלא באה להפקיע איסור וכדומה מה שהקשה בס' שמן רוקח ובשו"ת ח"ס ח' ששי סי' נ"ב עפ"י הכלל של הט"ז איך גזר רבינו גרשום מאוה"ג ז"ל שלא לישא שתי נשים ומפורש כתוב הוא בתורה היתר כי יהיה לאיש שתי נשים. אך לפ"ז ניחא דהא לא באה התורה להתיר זה דמהיכא תיתי נאסר ורק סיפרה לנו עפ"י מקרה כי יהיה לאיש לא שייך בזה דאין חכמים יכולין לאסור וע"כ כאשר ראו האחרונים שלצורך שעה צריך לאסור אסרו בזה ולא מקרי לעבור ע"ד תורה והביא עוד ראיה לדברי הט"ז מהא דאיתא בירושלמי דסוטה פ"ג ר"א בשם ר"א כהנת מותרת לחו"ל מ"ט אמור אל הכהנים לא אל הכהנת כו' דלכן מ"א הואיל והוא בכלל גזירה לא תצא ותהא בכלל גזירה ול"ת א"א את כן נמצאת מדה פרשת טמאים ופירש הק"ע דהא בפירוש כתיב ביה בני אהרן ולא בנות אהרן כו' והוא נמי כדברי הט"ז דכיון דזה דאמרה התורה בני אהרן הוא לגלות היתר דבנות אהרן מותרת לטמא ולא יכלו לגזור עליהם גזירה לאסור להם לטמאות כמבואר

אך גם לפי הכלל של כמו"ח ז"ל עוד יש לי להקשות ע"ז חדא קשה לי מהא דאיתא במס' יומא (דף יג ע"ב) היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח את עבודתו ויוצא ד"ר יהודה ר' יוסי אומר יגמור כו' ומפרשים התוס' שם ד"ה היה דמיירי בכהן גדול דמן התורה הוא מקריב אונן ורק רבנן גזרו גזירה שמא יאכל דאינו מקריב והא הכא מפורש בתורה להתיר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כמו שמבאר רבינו לקמן בפ"ב מהל' ביאת המקדש (הל' ו) ועי"ש במשל"מ ואעפ"כ גזרו רבנן לאסור אלמא דגם זה דבאה התורה להתיר כה"ג דלא יהיה ככהן הדיוט לאיסור ואעפ"כ גזרו חכמים. ועוד מהא דאיתא במס' בכורות (דף מג ע"ב) אלא לאפוקי מהא דתניא הקרחנין כו' ולא אמרו פסול אלא משום מראית העין מאן האי תנא ר' יהודה היא דתניא ר' יהודה אומר הכהנים לרבות הקרחנין עכ"ל הגמ' וא"כ חזינן דלר' יהודה בא הקרא בפירוש להתיר הקרחנין לעבודה מיתורא דהכהנים ואעפ"כ אסרו חכמים מפני מה"ע

וע"כ נ"ל לענ"ד לומר עוד בזה דלאו אליבא דכ"ע אמר לה הט"ז הכלל שלו דהנה הט"ז חידש דבריו מזה דאמרה הברייתא ולא לעבור על ד"ת וכמו דאמרינן דרבנן אין עוקרין דבר מה"ת אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה דשב ואל תעשה לא נראה כן עקירת ד"ת ה"נ אם באה התורה בצווי לומר דזה שרי לעשות וחכמים יגזרו לאסור דומה לעקירת ד"ת וא"כ אמינא דזהו רק למ"ד במס' יבמות (דף פט) דרק בשב ואל תעשה יכלו לעקור ולא בקום ועשה דלעבור עד"ת לא יכלו ה"נ כן לא יכלו לאסור מה שבאה התורה להתיר אבל למ"ד שם במס' יבמות דאפילו האי גריווא הדר לטיבלא דאפילו בקום ועשה יכלו לעקור וכן כתבו התוס' במס' כתובות (דף יא) ד"ה מטבילין כו' וא"ת והיכא הוי גר מדרבנן וי"ל דקסבר כמ"ד בהאשה רבה (דף פט) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת אף בקום ועשה ונ"ל לומר דבזה פליגי נמי התנאים סוף מס' ברכות דהת"ק אומר עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך מפני עת לעשות לה' וזהו הת"ק אומר דרק בשב וא"ת יכלו לעקור וזהו אומר עת לעשות לה' ולא יפר התורה בידים רק יהיה שב ואל תעשה אף שבזה יסתעף שיפר תורתך מ"מ שרי ור' נתן בא לומר הפרו תורתך משום עת לעשות היינו שיכול אף בידים להפר התורה בקום ועשה כדי שיהיה לעשות לה' ועוד בארתי באופן אחר ואכ"מ וא"כ להני דסברי לומר דחכמים יכלו לעקור ד"ת אף בקום ועשה ה"נ יכלו לעקור אף אם מפורש בתורה להיתר וגזרו לאיסור והט"ז לא קאמר הכלל שלו רק לדידן דס"ל דלא אמרו רק בשב ואל תעשה שלא לעבור עד"ת וא"כ א"ל דגם ר' יהודה ה"נ ס"ל כהאי מ"ד דאף לעבור בקום ועשה יכלו רבנן לעקור ד"ת וא"כ ה"נ אף אם מפורש להיתר אסרו חכמים כמו בכה"ג אונן ובקרחנין כמבואר. והנה לפ"ז צריך לומר ודאי כמו שמסיק לה המשל"מ לקמן בהל' בהמ"ק (פ"ב הל' ו) דלר' יוסי וכן לדידן אף אם לא התחיל בעבודה הכה"ג נמי גומר ולא גזרינן לדידן כלל דכיון דבארנו דכ"ז הוא רק לר' יהודה אי חולק על זה הכלל של הט"ז אבל כיון דס"ל להאי כללא ודאי גומר בכל פעם העבודה כמבואר ודוק

פרק ט הלכה אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בה בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב חל על איסור נבלה או חלב שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת אחת עכ"ל. והנה השאגת אריה (סי' עו) חולק ע"ז וכתב ביוה"כ דאסור שלא כד"א או בב"ח וכה"כ דאסורין אף שלא כדרך הנאתן מיקרי איסור מוסיף לגבי שאר איסורים וכן כתב השער המלך לעיל בפ"ה מהל' יסוה"ת דזה דאסור שלא כדרך הנאתן מקרי איסור מוסיף עיי"ש. והנה אם נאמר כדבריהם דמיקרי לפ"ז איסור מוסיף או לא נבאר בזה. ונקדים הסוגיא סוף מס' מכות (דף כא ע"ב) אר"י בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה א"ל ר' יוחנן לאו משנתנו הוא זה יש חורש כו' א"ל דדלאי כו' א"ל ר"ל א"ל דקילסך גברא רבא ה"א מני מתניתין רע"ק דאמר המקיים כלאים לוקה כו' וצריך להבין במאי פליגי ר"י ור"ל דר"י לא רצה לומר דאתיא המשנה כרע"ק ור"ל מוקי ליה כרע"ק. ונבאר ג"כ במס' ביצה (דף יב ע"א) דאמר ר' יוחנן לתנא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמר ל"א מתוך כו' וכתבו התוס' דהמ"ל רע"ק הוא דלית ליה מתוך אלא שא"מ כו'. והקשו המפרשים א"כ אמאי אמר אינו משנה הלא מצי אתיא כרע"ק בשלמא ב"ש במקום ב"ה א"מ אבל הא מצי אתיא כרע"ק

ויש ליישב כן דהנה התוס' כתבו במס' פסחים (דף מז ע"ב) שם על הא דאמר שם תחלה אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבלה והתני ר"ת לוקה שלש ע"ב כו' אלא אפיק כו' תימא לר"י אכתי נימא באמת גיד הנשה של נבלה וילקה ששה כו'. והנה לפ"ד הש"א והשעה"מ דבארנו ניחא כן דא"ל דהאי תנא דברייתא ס"ל כר' יוסי דס"ל במס' סנהדרין (דף פא) ובמס' כריתות (דף יד) דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף אבל לא באיסור כולל ובמס' חולין (דף קא) אמרינן דגיד הנשה של נבלה למ"ד דא"ח ע"א באיסור כולל לוקה שתים דהוי איסור כולל מגו דחייל על בשר אבל אי אינו חל ליתא איסור גיד על נבלה וא"כ ניחא דלא קאמר גיד הנשה של נבלה דכיון דאיסור כולל ל"ח ליתא בזה שתים אבל אם בבשר בחלב בזה שפיר חייל ולוקה שתים דזה הוי איסור מוסיף דאסור בב"ח שלא כד"ה כמו שיטת הש"א והשעה"מ וניחא קושית הר"י בתוס' זה

והנה במס' חולין (דף קא ע"ב) אמרינן שבת ויוה"כ כו' שגג כו' רע"ק אומר א"ח אלא אחת שלח רבין כו' ואיפוך שלח ריבר"ח למאי דאפכינן כו' אלא אמר רבא שמדא הוי וכתבו התוס' שם ד"ה רע"ק כו' ואע"ג דאמר איפוך לאו מכח קושיא זו הוא ועוד כו' למאי דמסיק רבא דהוה בת אחת