כתר המלך חלק א קעז

הלכה כב נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו כגון שהוזמו עדים כו' ואם אחר שנסקל נודע מותר בהנאה. והנה הרה"מ לא הביא המקור לזה. והנה הוא משנה במס' כריתות (דף כד) שור הנסקל כו' עד שלא כו' ואע"פ ששם בגמ' א"ל אביי ודלמא שהנ"ס כגון שבא הרוג ברגליו מ"מ נקיט רבינו שהוזמו דבתרווייהו שייך ורק נקיט בא הרוג כדי להעמיד אשם תלוי בזה אבל גבי שור הנסקל אף אם הוזמו הדין כן הוא ודוק

פרק ד הלכה ב עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נולד והרי היא נקבה החלב שלה אסור מספק הואיל והוא בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד אסור וה"ז כחלב טרפה שנתערב בחלב טהורה עכ"ל. והנה רבינו ז"ל הביא דין זה אבל הרי"ף השמיט זה הבעיא ועמדו ע"ז הרשב"א והר"ן ז"ל ליישב מ"ט השמיט הבעיא. ונ"ל לענ"ד ליישב כן דהנה שם בגמ' דחולין (דף סט ע"א) אמרינן חלב בעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי ה"נ ל"ש א"ד התם א"ל תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה עכ"ל הגמ'. והנה במס' בכורות (דף ו ע"ב) אמרינן סד"א הואיל וחלב חידוש דאמרינן דם נעכר ונעשה חלב אלא למ"ד אבריה מתפרקין כו' אלא סד"א ליתא מלתא דאתי מחי ושרי כו' נמצא דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב כל חלב אתיא מכח דדם ושרי ודם לית ליה תקנתא לאיסורא ואעפ"כ שרי וא"כ ה"נ דאתי מכח אמה"ח לישתרי אע"פ דלית ליה תקנתא אלא ע"כ צ"ל דהאי סוגיא אתיא אליבא דחכמים דר"מ דס"ל אבריה מתפרקין וא"כ אינו בזה רק החידוש דאתי מכח אמה"ח ולזה יש תקנתא ולהכי ס"ל דזה אסור אבל למ"ד דם נעכר ונעשה חלב ודאי הכא שרי אף דלית ליה תקנתא לאיסורא

והנה הנוב"י במה"ת ח' יו"ד (סי' לה) הביא לתרץ דברי המג"א באו"ח (סי' רטז) וכן (בסי' תצז) דס"ל דם נעכר ונעשה חלב משום דהמג"א ס"ל כדעת הר"י בתוס' שם במסכת שבת (דף קמד) דרע"ק הכא נמי ס"ל כר' מאיר דדם נעכר ונעשה חלב ולהכי פוסק כותיה עיי"ש וא"כ י"ל דלדידן נמי אמרינן דהרי"ף פוסק כר' מאיר דדם נעכר ונעשה חלב וא"כ הכא ודאי שרי אף אי לית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה ולהכי לא הביא הבעיא דאנן ס"ל דמותר האבר אבל רבינו ז"ל דהוא פוסק כמ"ד אבריה מתפרקין כחכמים כמו שפוסק לעיל בפ"ט מהל' א"ב ולקמן בה' מטמאי משכב ומושב וכמו שכתב שם הנוב"י דרבינו פוסק כן וכן פסקינן ביו"ד (סי' קפט) ולהכי פסקינן דהוה ספק דאורייתא דנשאר בבעיא ואזלינן לחומרא כמבואר הכא וכן נפסק ביו"ד (סי' יד) כן

אך זה יש לדחות חדא דאכתי לא דמי להתם דהתם חדא איסורא דם לבד והכא תרי איסורי דם ואבר מה"ח ויש לומר דהכא אסור כיון דיש תרי איסורי ועוד א"נ דם שבשלו מותר מה"ת א"כ גם לדם יש תקנתא לאיסורו לבשלו דע"ז אינו עובר מה"ת כדעת הפוסקים ועיין ו (ה' ו). וע"כ נ"ל לתרץ דברי הרי"ף ז"ל כן. דהנה המשל"מ כתב לקמן בפ"א מהל' מטמאי משכב ומושב הי"ד דא"נ דשייך הכא ביטול דלבטל החלב של אבר זה בשאר החלב של כל הגוף וא"כ אפילו א"ל ידעינן דאית ביה ששים מ"מ לדידן לשתרי דהרי יצא מאיסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא להתירא וא"כ אין כאן כ"א איסור דרבנן דבעיא ס' וכיון דה"ל בעיא דלא אפשטא ה"ל ככל ספק דרבנן וה"ל למיזל לקולא כו' אלא ודאי ראיה מזה כדעת רבינו משולם שהביא המרדכי סוף מס' חולין דכל היכא דנתערב מתחלת ברייתו ולא ניכר מעולם לא אמרינן דבטל ברוב וה"נ לא מיבטל כיון דלא ניכר מעולם ומתחלת ברייתו נתערב זב"ז ולהכי שפיר פסקינן לחומרא בספק זו כו' עיי"ש וא"כ ניחא דא"ל דהרי"ף ז"ל לא ס"ל הא חידושא של המרדכי דלא נתבטל כבר שלא ניכר מעולם וטעמא דלא נתבטל ברוק של יבמה ובמשא הזב כבר בארנו לעיל בפ"ד מהל' יבום וחליצה דס"ל להרי"ף דלא נתבטל מטעם אחר דלענין להתבטל כמו התם דהוי כמו נבלה דלא נתבטלה לענין משא כמו שמבאר המשל"מ שם וא"כ דלא ס"ל סברת המרדכי שפיר פוסק הכא לקולא כמו שכתב המשל"מ דבספק אזלינן לקולא ורק מטעמו של המרדכי אבל כיון דלא ס"ל הוה ספק דרבנן ואזלינן לקולא ולהכי השמיט הרי"ף ודוק

פרק ו הלכה א ודבר המפורש בתורה שא"ח אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין ובין טהורין שנאמר וכל דם ל"ת לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה כו' עכ"ל. ונ"ל לומר דרבינו מפרש הא דאמרינן במס' כריתות (דף ד ע"ב) דאית חד כרת וחד לאו לרבות דם כיסוי ורבינו לא הביא זה דחייב לאו וכרת ע"ז כמו דמביא דם התמצית ודם האברין משום דרבינו מפרש לה כהתוס' שם דאתי לרבות על חיה ועוף אף דטעון כיסוי מ"מ חייב על הדם דל"נ דרק על הדם דכתיב תשפכנו כמים חייב וא"כ כיון דרבינו כתב בהדיא דכל דם חיה ועוף חייב לא צריך להביא דם כיסוי ואינו מפרש כפי' רש"י ז"ל דבעי לרבות היכא דכסהו בעפר ונתגלה דל"נ דמבטל בטל דא"כ ה"ל לרבינו לאתויי זה אלא מפרש לה כדברי התוס' כמבואר ודוק

הלכה ג ועל דם הקזה כ"ז שהוא מקלח ויוצא עכ"ל. והנה מצאתי דבר תמוה בזה בדברי המהרש"ל במסכת פסחים (דף כב) דאמר שם א"ל דם הוא דאתקש לאמה"ח מה אמה"ח אסור אף דמה"ח אסור ואי זה זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו ופירש רש"י ז"ל מה אמה"ח אסור באיסור האמור בו אף דמה"ח אסור באיסור האמור בו כלומר כרת משום דם גמור מ"ד רק חזק כו' אוזבחת כו' ודם זביחה הוא דאסור ע"כ. וכתב המהרש"ל ז"ל יפה פירש דאי לאסור משום דם מה"ת לבד כלומר שיהא אסור דם מה"ת פשיטא דקו"ח מבשר מה"ח שהרי בשר מין היתר הוא ושרי ואפ"ה מה"ת חייב ק"ו דם אלא ר"ל שיהא חייב עליו כדם ממש עכ"ל. ותמוה הוא לענ"ד דהא הוא גמ' ערוכה במס' סנהדרין (דף נט ע"א) דאמר שם רחב"ג אומר על דמה"ח כיוצא בדבר אתה אומר רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ורבנן ההוא לדם הקזה שהנפש יוצאה בו הוא דאתא ופירש"י כיוצא בדבר אתה אומר שאף ישראל הוזהרו על דם מה"ח בסיני ומשום חיות ורחב"ג קאמר לה ורבנן ההיא דסמיך דם לאזהרת אמה"ח לא למיסרי משום חיות סמכו אלא למיסר דם הקזה שהנפש י"ב משום דם הוא דסמכו דל"ת כו' אלמא דמשום איסור דמה"ח לא נאסר כלל דם ונפ"מ אי בישלו או מלחו לדעת הפוסקים דאינו עובר עליו ודאי אינו אוסר מה"ת כלל ורק אי אכל הדם שהנפש י"ב חייב משום איסור דם וכן דם האברים מה"ח הוא רק לאו של דם האברים ואיסור דמה"ח ליתא כלל ולא כדברי המהרש"ל דכתב דזה ידעינן מקו"ח לאסור אלא רבנן דהלכה כמותן ס"ל דליכא איסורא כלל וכמו שפוסק רבינו לקמן בפ"י מהל' מלכים וצ"ע

הלכה ו חלב כו' ואם בשל הלב ולא קרעו כו' ואם לא קרעו ואכלו א"ח עליו כרת בד"א בלב העוף שאין בו כזית דם אבל אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל וי"מ שכתבו שכשאמרו שבלב בהמה חייב כרת דוקא אכלו קודם בישול אבל אחר בישול לא דדם שבשלו א"ח עליו כדאיתא במס' מנחות (דף כא) ולא נתבאר זה בדברי רבינו עכ"ל והלח"מ כתב בשם הריב"ל מ"ש הרה"מ בדין זה בדם בישול שלא נתבאר בדברי רבינו דלשון רבינו משמע היפוך יש מי שכתב דאפילו על דם שבשלו חייב מדלא כתב רבינו אבל אם היה לב בהמה חייב כרת אם אכלו קודם בישול והעד דלא כתב בספרו בשום מקום זה המימרא שבפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו משמע דס"ל דאין הלכה כן ותמה על הרה"מ איך כתב שלא נתבאר בדברי רבינו עכ"ל. והב"י (בסי' פט) הבין עוד מדברי רבינו ז"ל לקמן בפ"ט מהל' מ"א דס"ל דאין לוקין על דם שבשלו