כתר המלך חלק א קעג

בזה אבל הדבר פשוט שאלו הם עיקרי הדת והאמונה צריך כו' ולהודיעם שהוא עיקר כו' עכ"ל. ונ"ל קצת ראיה לדברי רבינו דביחוד השם הוא מאריך דשם אמרינן אסור לנו ע"ג. והקשה המהרש"א הא עכו"ם הוא מז' מצות שב"נ מוזהר ע"ז ול"ל להזהיר להגר ועיי"ש

ויש לומר כן דהנה במדרש רות שם קאמר עמך עמי אלו עונשין כו' ואלהיך אלהי לשלם שכר פעולתי ולא רצה המדרש לפרש ע"ז דאסור ע"ז, ונ"ל דפליגי בזה דהנה אמרינן במס' סנהדרין (דף נו ע"ב) כל ע"ג שב"ד של ישראל היו ממיתין עליה ב"נ היה מוזהר עליה וכל ע"ג שאין ב"ד של ישראל מ"ע אין ב"נ מוזהר עליה כגון גיפף ונישק ופירש"י ז"ל ומ"מ עשה איכא מויצו וכן כתב רבינו לקמן בפ"ט מהל' מלכים הל' ב' דאף שאינו נהרג מ"מ אסור בכולן וא"ל דזהו רק למ"ד דילפינן איסור עכו"ם מויצו אז ידעינן עשה על הכל אבל תנא דב"מ דיליף איסור ע"ג מקרא דכי השחית כל בשר ואמרינן כ"מ שנאמר השחתה אינה אלא ד"ע ועכו"ם לא ידעינן מזה רק על ע"ג שב"ד של ישראל ממיתין אבל על גיפוף ונישוק אף איסור עשה ליכא וא"כ א"ל דהגמ' שם במס' יבמות דאומר דמזהיר ע"ז ס"ל כתנא דב"מ דיליף מכי השחית וא"כ בא להזהירו מכל ע"ז אף שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אבל המדרש יסבור דאיכא איסור אף בע"ג שאין ב"ד של ישראל ממיתין ולהכי אמר רק על שאר מצות כמבואר

אמנם רבינו ס"ל דלהכי מזהיר לו על ע"ג אף דמוזהר הוא בתחלה היינו שמאריך בדבר זה כיון דהוא יחוד השם דלהזהיר לבד לא צריך דמוזהר ועומד הוא כמבואר

ומ"ש רבינו ומע"ש בגמ' איתא ומעשר עני ובודאי זה ניחא יותר דזה דמי ללקט שו"פ שמזהיר אותו אבל מעשר שני הוא דמי למעשר ראשון וה"ל לומר על המעשרות ודוק

הלכה יח ויראה לי שאם בא העבד על הזכר ובהמה יהרגו שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל לא צריך אפילו לתינוקת וכי משום קורבה נאסרו אלו שיהיו כו' וכל עונשין שבתורה הן מוזהרות עכ"ל ונ"ל ליישב דברי רבינו דשפיר צריך לאשמועינן זה דהנה איתא במס' יבמות (דף נד ע"ב) אלא אמר ר"י כו' א"ק כו' אשר יעשו מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהערה אף כל בהערה ופירש רש"י ז"ל שהרי כאן הוקשו כולן זו לזו ונדה נמי כתיב בפרשת עריות וכן לעיל ביבמות (דף ח ע"א) אמרינן אתיא בהקישא דר' יונה כל אשר יעשה כו' הוקשו כל העריות כולן לאשת אח מה אשת אח שריא כו' כתב רחמנא עליה וכן במס' קדושין (דף סא) ובכריתות (דף ב) איתא דמהקישא דר' יונה ילפינן כל עריות זמ"ז בין לקולא ובין לחומרא. והנה ביבמות (דף נד) אמרינן המערה בזכור מהו כו' אלא המערה בבהמה מהו כו'. וכתבו התוס' ד"ה בזכור הא דלא יליף בזכור ובהמה בהקישא דר' יונה משום דאת מקורה הערה כתיב והנהו לא שייך בהו מקור כו' א"נ משום דזכר ובהמה לא חשיב ביאה דאין דרך ביאה בכך ולהכי בפ' ד"מ צריך אזהרה ועונש לשוכב ונשכב בזכור אע"ג דבעלמא לא בעי קרא לחייב האשה הנשכבת עכ"ל והנה מה שהביאו ראיה על התירוץ השני דלא חשיב ביאה מה דצריך עונש ואזהרה לשוכב ונשכב בזכור י"ל כן. דהנה במסכת ב"ק (דף לב ע"א) אמרינן הכא איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד וכתבו התוס' ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה הנאה כמעשה עכ"ל וא"כ א"ל דגבי אשה לא בעי קרא לחייב על נשכב כיון דאית הנאה לתרווייהו וה"ל מעשה וחייבת אבל גבי זכר דאין הנאה לנשכב כמו שפירש רש"י ז"ל שם במס' סנהדרין וא"כ ה"א דלא מחייבי ומרבי קרא בהדיא דמ"מ חייב גם נשכב וא"כ אין ראיה משם

אך הא זה שפיר יבואר מדברי התוס' דגם עריות דזכור ובהמה הוקשה מהקישא דר' יונה וא"כ לכאורה נוכל לטעות ולומר דכי היכא דעבד פטור מעריות דקורבה פטור נמי מן עריות דזכר ובהמה דילפינן לה מהקישא וכה"כ דאמרינן (בדף ח ע"א) דכה"כ דאשת אח שריא כו' ואשמועינן רבינו דלא ילפינן זה בהקישא לפטור ואף דאין משיבין על ההיקש מ"מ אמרינן בשאר עריות דלאו שאר בשר הוא ילפינן אפכא בג"ש דלה לה מאשה לחייב ולא מהקישא לפטור ואפילו למ"ד במס' גיטין (דף מא) דהקישא עדיף מג"ש מ"מ הא כתבו התוס' שם דמסקינן דג"ש עדיפא דהכא כיון דכל עיקר לימוד שטר ילפינן בג"ש ס"ל לכ"ע דג"ש עדיפא וה"נ דכל עיקר לימוד בעבד שמוזהר על מצות ילפינן מג"ש זה מאשה הג"ש טפי עדיף ואמרינן דחייב באותן שאינה קורבה ומכש"כ לפי מאי שכתבו התוס' במס' זבחים (דף מח) ד"ה דכ"ע דהיכא דמצי לאוקמי היקשא למלתא אחריתא אמרינן ג"ש עדיפא לכ"ע ורק היכא דל"מ לאוקמי ההיקשא למלתא אחריתא אז יש מ"ד דהקישא עדיף וא"כ הכא דהקישא דר"י מ"ל לכמה דברים שפיר ג"ש עדיף ועבד מוזהר בהני דלאו שאר בשר ודוק

פרק טו הלכה א איזהו ממזר חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר עכ"ל. והנה התוס' כתבו במס' קדושין (דף סח ע"א) ד"ה לחומרא וא"ת לר' יהושע דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד מאי חומרא לומר דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות וי"ל דאשמועינן מזה דהוה פגום מיהו אי תפסי בה קדושין אפילו פגום לא הוי עכ"ל. נמצא דהתוס' ס"ל בזה דפגום תליא בתפיסת קדושין ואי תפסי קדושין אינו פגום ורבינו הא לא ס"ל כן דהא כתב הכא דבנדה הבן פגום אף דבה תופס קדושין וא"כ לרבינו תסוב קושית התוס' לדוכתה דלר' יהושע מאי חומרא הוא זה. ונ"ל לומר דלרבינו בלא"ה לשיטתו ניחא הקושיא לר"י כן. דהנה רבינו כתב לקמן בהל' ב' דכל חייבי לאוין לבד מאלמנה לכה"ג אינו לוקה על בעילה בלא קדושין וכתבו המפרשים דזהו רק לדידן דס"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאן דאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אז ודאי לקי על ביאה לחודיה בלא קדושין אף הני דכתיב בהו לא יקח כו' דהא הקדושין לא מהני מידי ולהכי הטעם בחייבי כריתות קיי"ל דבכל הני אף דכתיב בהו משמעות קדושין או לא יהיה אשר משמעות קדושין ומ"מ לקי בלא קדושין משום דאין הקדושין תופסין וחייב על הביאה לחוד וא"כ שפיר הוא לחומרא דאי נקיש לזה דאחות אשה אזי יהיה בחייבי כריתות דלא יתפסו קדושין ויהיה חייב על הביאה בלא קדושין כמו את"א ודוק

פרק טז הלכה ב הואיל ופ"ד אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינים ועל הספיקות אבל פ"ד וכ"ש אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מה"ת עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג עליו והאריך בזה דממזר לאו קהל הוא כו'. והנה הב"ש באה"ע (סי' ה ס"ק ט) תמה על הראב"ד ז"ל דא"כ למה לא מוקי מתניתין בקדושין (דף עב) כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זב"ז מיירי בפ"ד דאסור בקהל מותר בממזרת ונשאר בקושיא. ובס' ישועות יעקב (בסי' ה) שם מתרץ כן דא"כ האיך יהיה מיושב בזה דברי ר"א במשנה שם שאוסר אף ספיקות הא ספק פ"ד מותר ומשום מעלה עשו ביוחסין ליתא דלאו בר אולודי הוא עכ"ל

ולענ"ד ליתא זה התירוץ דהא רש"י ז"ל כתב במשנה כגון ממזרי בשתוקי. וכתב הפ"י דאף לפי המסקנא מוקי ליה בגמ' לענין גר עמוני ומואבי אפ"ה פשטא דלשנא דמתניתין קאי על ממזרי ושתוקי דאלת"ה אין ענין דברי ר"א דאוסר ודאן בספיקן בכאן אע"כ דמיירי נמי בממזרי ושתוקי אלא שבא להוסיף גר עמוני ומואבי שלא נאמרה במשנה עכ"ל. נמצא דנוכל לאוקמי גם לענין פ"ד ור"א קאי על ממזרי בשתוקי דהא לפי מה שמסיק