כתר המלך חלק א קסח

פרק ז הלכה ט היולדת נקבה ואחר י"ד שלה נתעברה והתחיל דם הקושי לבא לה בתוך שמונים הרי הוא דם טוהר כו' אפילו היו תאומים והפילה היום אחד והפילה האחר אפילו אחר כמה ימים מונה לשני ימי טומאה וימי מלאת עכ"ל. והנה רש"י ז"ל כתב שם במשנה (דף לח ע"ב) תרי גווני חד גוונא כמו שכתב רבינו דאחר י"ד נתעברה והפילה ועוד מוקי לה בגוונא דנשתהה הולד אחר חבירו כמעשה דיהודה וחזקיה כו' וכתב התוי"ט במשנה דרבינו אינו מפרש רק באופן הראשון ששמשה לאחר י"ד. והתוס' חדשים כתב שם כשתעיין בדברי רבינו תראה שהביא גם כן הך מעשה דיהודה וחזקיה כו' וכוונתו הוא מה שמסיק רבינו ואפילו היו תאומים והפילה היום א' והפילה האחר אפילו אחר כו'

אמנם לענ"ד נ"ל דלא שייך זה לדברי רש"י ז"ל דמבאר באופן השני די"ל דלהכי מוקי לה רש"י ז"ל באופן השני דבר שאינו מצוי. דהנה קשה לר' אליעזר דאמר דטמא הדמים שהיא רואה בקושי כיון דקיי"ל אין קישוי לנפלים א"כ להוי הדם כשאר דם טוהר בשלמא בדם לידה ומקשה לילד גמור ניחא דיליף מקרא שם וטהרה ממקור דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אבל היכא דהוי נפל ולפ"מ דקיי"ל אין קישוי לנפלים א"כ לא מקרי הדם מחמת ולד דלהכי נעשה זיבה המקשה לנפלים וא"כ למאי טמאה לר"א וצריך ע"כ לומר דר' אליעזר ס"ל כמו דס"ל להירושלמי בפ"ד דיבמות הי"א דיש קישוי לנפלים אך זהו דוחק דהא בגמ' דידן לא מצינו חולק בזה ולהכי כתב רש"י ז"ל דלפי גמ' דידן צריך לאוקמי דברי ר"א באופן שנשתהה כיהודה וחזקיה אבל היכא דהוי נפל יוכל היות דר' אליעזר מודה דהוי טהור אבל לדידן לא צריך לאוקמי רק או ששמשה אחר י"ד או שהיה תאומים והפילה וכמעשה דיהודה וחזקיה דלא שכיחא לא צריך לאוקמי כלל ולא מיירי רבינו בזה כמבואר ודוק

פרק יא הלכה יח ואסור לאדם שידבק באשתו ז' ימים ואף ע"פ שהיא בכסותה והוא בכסותו כו' והנה במס' סנהדרין (דף לז ע"א) הקשו התוס' ויש תימה מ"ש דיחוד דנדה שרי מסוגה בשושנים והיא בבגדה אסור מהקישא דא"א איפוך אנא כו'. ונ"ל דלדעת רבינו ניחא פשוט דרבינו הא ס"ל דאיסור קורבה לעריות של חייבי כריתות הוא בלאו ולקי עליה כמו שכתב לקמן בפ' כ"א ובספר המצות וא"כ איסור של הוא בבגדו והיא בבגדה הוא איסור חמור בלאו ומלקות אבל איסור יחוד כתב רבינו לקמן בפ' כ"ב דהוא אסור מדברי קבלה ולוקין עליה מכת מרדות וביאר הגר"א ז"ל באה"ע (סי' כב) דאף א"נ דרבינו נמי ס"ל דאיסור יחוד הוא מה"ת מ"מ אין בו לאו רק איסור עשה ולהכי אינו לוקה כ"א מכת מרדות עיי"ש. ולהכי שפיר ילפינן מהיקשא דא"א לאסור קורבה דהוא איסור חמור במלקות מאיסור יחוד דהוא איסור קל דליתא ביה מלקות רק מ"מ ככל לאו הבא מ"ע כמבואר

פרק יב הלכה יא העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצא מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מד"ס שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבד עברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה כו' אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו ישראל ונמצא גורם לזרע הקדש שיתחלל ולהיותם עבדים הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לאו לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה כו' עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל וסובר רבינו שאין השפחה במלקות כפירוש האונקלוס שהרי בשפחה חרופה כו' ואין בשפחה אלא מכת מרדות ובודאי יש בה מכת מרדות דלא גרע מאיסור של דבריהם עכ"ל. ומשמע מדברי הרה"מ ז"ל דהוא איסור מה"ת ורק מלקות לית ביה דהא כתב דלא גרע מאיחור של דבריהם משמע דהוא אסור מה"ת

אמנם המשנה למלך הביא לקמן בפ"ג מה' עבדים הל' ג' דברי המהרשד"ם ז"ל דמבאר דרבינו ס"ל דאיסור זה הוא רק מדרבנן כמו שמשמע ממשמעות לשונו הכא דכתב מכין אותו מכת מרדות מד"ס שהרי מפורש בתורה כו' ולא גזרו חכמים בדבר זה משמע דהוא רק גזירת חכמים לישראל והקשה המשל"מ שם מגמ' דב"ק (דף כח) דאמר שם מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרב בו לצאת כו' ת"ל לא תקחו כופר לשוב ומוקי לה רנב"י בעבד שמסר לו רבו ש"כ דעד השתא התירא והשתא איסורא וא"א דאין בו איסור מה"ת אלא איסור ש"כ הוא מדרבנן היאך מוקמינן קרא דלא תקחו ע"ז משום דעביד איסורא הא מה"ת ליתא כלל איסור בזה ומתרץ כן משום דבגמ' דידן רצו להוכיח מזה דעביד אינש דינא לנפשיה דחי רנב"י דא"ל דברייתא ס"ל כאונקלוס דס"ל דאיסור שפחה נכלל בכלל דלא יהיה קדש ולא תהיה קדשה ומש"ה פטרו הכתוב מן כופר לפי שמפרישו מן האיסור אבל לדידן דס"ל דאיסור שפחה הוא רק מדרבנן לא דרשינן לקרא בהכי דהא אנן פסקינן כמ"ד עביד אינש דינא לנפשיה עכ"ל. והנה כן גם רש"י ז"ל במס' קדושין (דף סט ע"א) מביא דאיסור שפחה הוא מה"ת מקרא דהמתרגם לא תהיה קדשה וכמו שכתב רבינו הכא הרי אונקלוס כו'

והנה עפ"ז נ"ל לבאר דברי הירושלמי בפ"א דמס' קדושין דאיתא התם שאלו התלמידים את ריב"ז מפני מה אמרה תורה עבד עברי נרצע אוזן ששמעה על הר סיני כי לי ב"י עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו נרצע אוזן ששמעה על הר סיני אנכי ולא יהיה לך ופרק עול מ"ש וקיבל עול של בו"ד נרצע עכ"ל. ומדקדקים מפרשי הירושלמי מ"ט דגמ' דידן אינו מביא רק חד אוזן ששמעה כי לי ב"י עבדים ואוזן ששמעה אנכי ול"י ופרק עול שמים וקיבל עול בו"ד אינו אומר שם ריב"ז היה דורש מקרא זה כמין חומר בגמ' (דף כא)

ונ"ל ליישב כן דהנה היפה מראה כתב לבאר הא דפורק עול שמים העבד עברי מהו הלא חייב הוא בכל המצות כישראל ומפרש לה דזהו דרכו מוסר לו ש"כ בע"כ ולישראל היא אסורה, והנה א"נ כהשיטה לדעת רבינו דאינו איסור בזה אלא לא ס"ל טעם זה על המקרא דמה"ת אינו עושה איסור ואינו פורק עול שמים. אך יש לומר כן דהא התם בירושלמי שאלו התלמידים את ריב"ז והשיב להם לשיטתם שפיר השיב כן דתלמידי ריב"ז המה ר' אליעזר ור' יהושע כנודע ובמס' מגלה (דף ג ע"א) אמרינן דתרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר"א ור"י וכיון דהתרגום אונקלוס ס"ל דקרא דלא יהיה קדש קאי על איסור שפחה והוא אסור מה"ת שפיר השיב להן לשיטתן שיש עוד טעם אחר מה שנרצע שפרק עול שמים מה שמוסר לו ש"כ אבל ריב"ז לעצמו ס"ל נמי כשיטת רבינו דאינו אסור ש"כ אלא מד"ס וא"כ ליתא טעם השני על המקרא והיה דורש כמין חומר רק הטעם הראשון שקנה לו אדון לעצמו בפריקת עול שמים מה"ת ליתא לדידיה כמבואר

אך על התירוץ של המשל"מ על רבינו מב"ק יש להקשות לפי מאי דכתב רבינו גופיה לקמן בפ"ג מהל' עבדים הל' ה' נרצע שמסר לו רבו ש"כ והגיע היובל כו' וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה כו' ע"כ ומבאר הלח"מ שם דצ"ל לדעת רבינו אף דס"ל דעביד אינש דינא לנפשיה זהו רק במקום פסידא אבל לא במקום פסידא לא וא"כ הכא צריך לומר ע"כ דוקא דרבו מוסר לו ש"כ ולהכי פטור וא"כ צ"ל לדעת רבינו דמקרא זה דלא תקחו כופר פטרינן ליה משום איסורא דש"כ אלמא דאית ביה איסור דאורייתא דפטרינן מהקרא דלא תקחו כופר והמשל"מ גופיה מבאר שם כדברי הלח"מ ותשאר הקושיא לדוכתה

ונ"ל דלא קשה דהנה התוס' כתבו שם בב"ק ד"ה מנין לנרצע אורחיה דמלתא נקט שאז רגילות לסרהב לפי שאינו יכול