כתר המלך חלק א קסו

היינו חמותו אחר מיתת אשתו יוכיח דאפקיתינהו משריפה ואוקמי אעשה ואיסורא בעלמא אע"כ ס"ל להאי סוגיא כאביי דרק מ"ד א"ב ופסקינן כסתמא דגמ' אבל רבינו דס"ל דאחר מ"א אכתי איכא לאו וכרת א"כ ליתא ראיה מגמ' זו דהא לא אוקמי רק על איסורא בעלמא דרק משריפה אפקוה וכרת אית ביה ואין ראיה מסוגיא זו ופוסק כרבא אליבא דרע"ק דאינה בשריפה כמבואר

והנה הנוב"י במה"ת ח' אה"ע הביא ראיה לדעת הר"ת ז"ל מגמ' דקדושין (דף סח ע"א) לא מוקי ליה הקרא דכי תהיין אחת שנואה דמיירי בחמותו לאחר מיתה דליכא גביה רק איסור ארור בעלמא אלא ודאי מהאי סוגיא משמע כאביי כו'. ויש לדחות ראיה זו לפי מה שכתב המשל"מ לקמן בפי"ט ד"ה לפיכך וז"ל ואגב גררא יש לתמוה בקדושין (דף סח) דרבנן א"ל דקדושין תופסין בחיי"ל מקרא דאחת שנואה כו' מי כתיב תהיין לכהן והשתא תקשה לחכמים אמאי לא אוקמי בצרת כנוסתו כו' ואולי דרבנן ס"ל דקרא כי קאמר אחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו א"כ וזהו דקאמר מי כתיב תהיין לכהן דליכא לאוקמי לאיסור פרטי כו' וה"נ ל"ל בצרת כנוסתו שאינה שנואה לכל העולם עכ"ל. וא"כ ליתא נמי קושית הנוב"י דנוקמי בחמותו לאחר מיתה שהרי אינה שנואה לכל העולם רק לאדם פרטי ומוקי ליה בכה"ג דאסור לכל העולם כמבואר

והנה משמע דגם דעת רש"י ז"ל הוא כהאי שיטה דאיסורא בעלמא הוא. דהנה ריש יבמות פירש"י ז"ל חמותו שמת בעלה ונשאה אחיו וכתב המהר"ם ז"ל הה"ד דהמ"ל כגון שמעון שנשא בת ראובן ואין לראובן זרע אחר ומתה אותה הבת ואח"כ מת ראובן ונפלה אשת ראובן שהיא חמותו של שמעון לפני שמעון עכ"ל. אמנם א"נ דרש"י ס"ל דחמותו לאחר מיתת אשתו לרבא אליבא דרע"ק ליתא רק איסורא בעלמא ולא לאו וכרת וא"כ לא מצי לאוקמי בכה"ג דמהר"ם ז"ל דא"כ ה"ל חמותו לאחר מיתת אשתו והוי בה רק איסורא בעלמא וא"כ חולצת ודאי ולהכי מפרש רש"י באופן אחר כמבואר

והנה הא לכאורה הא יש להביא ראיה מן הגמ' נמי כן. דהנה (דף ב) שם אמר א"ה ליתני חמותו ברישא דעיקר שרפה בחמותו כתיב וא"נ דחמותו לאחר מ"א איכא לאו וכרת וא"כ יש לאוקמי להאי מ"ד דחמותו א"ב בגוונא דמוקי ליה המהר"ם ז"ל וא"כ שפיר אומר חמותו לבסוף דחמותו איכא גוונא דלא הוי בשריפה לרע"ק אלא בכרת אלא ודאי להאי מ"ד לרע"ק לאחר מ"א אינה אלא באיסור ארור ולר' ישמעאל היא בשרפה ולאביי הוה לכ"ע בשרפה ואי הוא באיסור ארור חולצת הוא כמו שבארנו אך זה יש לדחות אפילו לפי דעת רבינו דהוי בכרת נמי ומ"מ ניחא מה זה דמקשה א"ה ליתני חמותו ברישא דהא האי מ"ד דס"ל דחמותו לאחר מ"א אינה בשרפה הוא רע"ק והמשנה דט"ו נשים לא מצי לאוקמי כרע"ק דהא לרע"ק איכא יותר דס"ל דקדושין אין תופסין בח"ל וח"ל נמי פוטרות צרותיהן כדאמרינן שם בגמ' (דף ט ע"א) והמשנה דקתני ט"ו נשים ע"כ דלא כרע"ק ואף דלר' ישמעאל לא מצי לאוקמי הסיפא דקאמר ואי אתה יכול לומר בחמותו שאינה כו' וכתבו התוס' ד"ה ואם דלר' ישמעאל משכחת לה דחמותו ממאנת עיי"ש מ"מ הרישא מצי לאוקמי כותיה שפיר וכרע"ק לא מצי לאוקמי כלל. ועיי"ש במהרש"א על התוס' ד"ה ואי וכן בגמ' ד"ה כולהו וז"ל ודברי התוס' צ"ע לקמן עיי"ש ואית לומר דכונת המהרש"א ע"ד התוס' לקמן (דף צד ע"ב) דס"ל דהוי בלאו וכרת חמותו לא"מ א"כ תקשה הכא דמקשה א"ה ודוק

הלכה יב והבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב חי הוא כו' ואפילו שחט בה שני סימנין ועדיין היא מפרכסת הבא עליה חייב עד שתמות או עד שיתיז ראשה עכ"ל. והנה מפשטות דברי רבינו משמע דלא חילק הכא בין אם שחט ישראל או כותי או בהמה טהורה או טמאה מ"מ כיון שחיה עדיין חייב הרובעה כמו טריפה וכמו שאמר הגמ' במס' חולין (דף קכא ע"ב) אמר אביי והרובעה חייב דהא אינה מטמאה טומאת נבילה אלמא דכיון דאינה מטמאה חייב הרובעה ומטמאה הוא רק היכא שמתה או שיתיז ראשה אבל כ"ז שמפרכסת לאחר שחיטת שני סימנים א"מ וחייב אמנם התוס' שם בחולין (דף עד ע"ב) כתבו בד"ה למעוטי א"נ התם ה"א כגון ישראל בטמאה וכותי בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה ס"ד לא מחייב משמע דס"ל לכאורה להתוס' דלא מחייב רק ישראל בטמא וכותי בטהור אבל אפכא א"ח. אך זה הא ל"מ למימר דהא אביי מסיק לה דהא אינה מטמאה טומאת נבלה משמע דבכ"ג חייב היכא דלא מטמאה ט"נ אף כותי בטמאה והסברא מחייב דהא מסיק לה במס' סנהדרין (דף עח) דהטעם הוא דהנאה אית ליה להכי חייב הרובע את הטריפה והה"ד אי שחט בה רוב שנים ומה שאמר אביי דהא א"מ טומאת נבלות ג"כ כונתו לזה דכיון דעדיין חי הכא שא"מ ט"מ אית ליה הנאה וחייב וע"כ צ"ל דכונת התוס' דה"א כן דהתם אינו חייב הרובע רק באופן זה שנחשב חיה עוד לענין טומאת אוכלין ומסיק לה דאפילו הכי בשחיטה זו משתרי באכילה מ"מ חייב הרובעה והה"ד התם בכ"ג דכיון דחי הוא ואמ"ט ט"נ חייב הרובעה כדברי רבינו הכא. ומה שכתב המגיה בהרה"מ הכא וז"ל בגמ' הוא מחלוקת חזקיה ור' יוחנן כו' ורק לר"י הוה הדין כן

ובאמת ליתא זה לפי המסקנא דהא מסיק הגמ' שם דמקשה ומי אמר חזקיה הכי ומסיק א"ל יצאתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ופירש רש"י ומודה חזקיה דא"מ כנבילה ואף שמותרת לב"נ דיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ובטומאת נבילות כתיב כי ימות אלמא דחזקיה מודה דא"מ ט"נ וכיון שכן הוא חייב הרובעה כדברי אביי הכא ואינו תלוי כלל בפלוגתא דחזקיה ור"י אי ישנה לאברים ול"צ לזה דכתב המגיה להא דאר"א נקוט דר"י בידך דר"א ס"ל כותיה דלא תלוי בזה ודברי המגיה צ"ע

פרק ד הלכה ז במד"א כו' אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה כו' חייב כרת כו' ובטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים זה ב"א לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול עכ"ל. וכתב החתם סופר בחיו"ד (סי' קצד) דאף דלא נדע מקומו איה גם לא הילפותא והב"א מ"מ לפי הענין ילפינן מדכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב הרי קראה הכתוב טומאה לבעלה ויש בנין אב לכל הטמאים שאינם עולין מטומאתן עד שיטבול וי"ל ג"כ הא דאיתא במס' שבת (דף יג ע"ב) דאמר אליהו שלא נשא פנים לתורה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כו' עכ"ל. והנה מצינו עוד לימוד דלמד רע"ק במס' שבת (דף סו) מקרא דוהדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים והחתם סופר שם דחק בזה דמנ"ל לרע"ק ללמד מקרא של והדוה בנדתה עד שתבא במים ללמד לענין אשה לבעלה הא הקראי שם מיירי לטהרות ולא לבעלה. ונ"ל לומר כן דהנה שם תחלה כתיב בקרא והזרתם את בני ישראל ודרשינן במס' שבועות (דף יז) ובנדה (דף סד) דצריך לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וא"כ א"ל דרע"ק ס"ל כמ"ד דווסתות דאורייתא ומקרא זה דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא וא"כ כיון דהוי קרא זה דאמר שם והזרתם על איסור הפרשה סמוך לווסתה ומסיק אח"כ הקרא והדוה בנדתה שתהא בנדתה עד שתבוא במים דמיירי לענין לאסור על בעלה

ועפ"ז נ"ל לומר סוף מס' נדה דתנא דבי אליהו דאמר שם כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב אזיל לטעמיה דהנה המהרש"א כתב שם דהא דתנא דבי אליהו בסוף נדה דאף בזמן הזה שתיקן ר"ז דכל הרואה דם יושבת ז' נקיים וא"כ כל הני דינים דפתחי נדה אינו נוהג מ"מ כל השונה בה