כתר המלך חלק א קסה

הלכה טז המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה כו' ה"ז מביא מנחה אחת ע"י כולן שנאמר מנחת קנאות היא מנחה אחת לקנאין הרבה עכ"ל. והנה בגמ' דידן במסכת כריתות (דף ט ע"ב) איתא הגירסא תורת הקנאות כו' שמביא מנחה אחת אבל לרבינו היה הגירסא מקרא דמנחת קנאות וזה ניחא שפיר טפי דלפי דאיתא בגמ' דילפינן מקרא דתורת מקשה התוס' במס' כריתות שם ובסוטה דהא איצטריך קרא לשותה ושונה ומה שמתרצים בסוטה הוא דחוק דאיך נדע מקרא אחד שני דרשות הפוכות דהכא הא דריש דתורה אחת לכל הקנאות והתם דרשינן שלכולן יעשה כתורה הזה עיי"ש ברש"י ז"ל ולפי גירסת רבינו ממנחת קנאות ניחא שפיר ודוק

הלכה יז ויש לו לגלגל עליה בלהבא שלא תזנה תחתיו כו'. וכתב הראב"ד ז"ל כ"ז לדעת ר"מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כותיה ע"כ וכתב הכ"מ דכיון דרב אשי בעי אליבא דר' מאיר הלכתא כותיה ע"כ. והנה הרע"ב כתב במשנה הכא ואין הלכה כר"מ ולא הקשה ע"ז התוי"ט מ"ט פוסק דלא כר"מ דלא כרבינו והראב"ד ז"ל וגם דברי רבינו בפירוש המשנה אינו מוכרח דכתב דה' יודע אם פועל המים עיי"ש ולא ביאר דאין הלכה כר"מ ורק פוסק הרע"ב דלא כר"מ שלא מצינו מי שסובר כן. ויש לומר לדברי הרע"ב דסומך על הירושלמי דהוא ס"ל דלא כר' מאיר כמו שמבאר המשל"מ לעיל בפ"ג הי"ז ד"ה באותה שעה דלפי מאי דהירושלמי דחק למצוא פתרון להיכא דבדקו אותו ולא אותה כו' ש"מ דלא כר' מאיר עי"ש וא"כ א"ל דהגמ' נמי אינו חולק ע"ז ורב אשי בעי אליבא דר' מאיר ולא ס"ל כן ופוסק הרע"ב כהירושלמי כמבואר

אך זה ניחא פשוט קושית המשל"מ לעיל בפ"ו מהל' אשות ולקמן בפ"ג מהל' זכיה ומתנה ה"ח דפ' כל האומר וז"ל שם גם בזה היה נ"ל דאין צורך למשפטי התנאים לפי שאני סבור דדוקא בתנאי דלהבא שייך לחלק בין תנאי דאם למעכשיו אבל בתנאי דלעבר כו' אף שאמרו בלשון אם דכמ"ע ולפ"ט של הרה"מ שהרי אין התנאי בא לעקור המעשה כי אך מסוגיית הגמ' פ' האומר שהקשו לר' מאיר דבעי התנאי כפול מסוטה מוכח בהדיא דאף בתנאי דלעבר בעי בעינן משפטי התנאים דהא סוטה הוא תנאי דלעבר כו' וצ"ע וכן בפ"ו מהל' אשות ביאר המשל"מ כן הראיה מסוגיא זו דאף לעבר בעי תנאי כפול עיי"ש. ולענ"ד נ"ל דלפי המבואר דר' מאיר ס"ל (דף יח) במשנה דסוטה הכא דמשביע לה על להבא אמן שלא אטמא ואומר בגמ' שם דלר"מ לכשתטמא מים מערערין ובודקין אותה ובשעה שהיה מתנה הכהן בעת השבועה היה מתנה נמי על להבא כמו שמבאר רבינו הכא דפוסק כר' מאיר וא"כ כיון דהוה תנאי דלהבא שפיר אומר שם בגמ' לר' מאיר דקאי כל הסוגיא דבעי תנאי כפול אבל בתנאי דלעבר לבד לא בעי ת"כ כמו שמבאר המשל"מ ודוק

הלכה יח מצות חכמים כו' ולא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו ה"ז קינוי עכ"ל. וכתב הכ"מ ומה שכתב דאם עבר וקינא לה ה"ז קינוי יש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו מהו א"ת למצוה או לעיכוב א"ת למצוה כו' א"ת לעיכוב אין קינויו קינוי אתי כפדא כ"מ שנאמר תורה חוקה מעכב הקינוי ומשמע דהכי קאמר דכתיב בפרשת סוטה זאת תורת הקנאות מעכבת וי"ל דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא ועשה לה הכהן כו' ולא אקינוי ועי"ל דשלא יקנא לה לא מתוך שחוק אינו מפורש בקרא דנימא דקאי עליה עכ"ל. ותרווייהו הוא דחוק דנימא דרבינו פליג על הירושלמי מסברא דנפשיה. ועיין ט"א במס' מגילה (דף כ ע"ב). והתירוץ היותר נכון הוא מה שכתבו מפרשי הירושלמי ז"ל דטעמיה דרבינו דסמיך על מה דמסיק במס' מנחות (דף יט ע"א) דתורה בעי חוקה וחוקה לא בעי תורה וא"כ הכא דלא כתיב רק תורה ולא חוקה אינו מעכב בדיעבד ולהכי פוסק דהוי קינוי עיי"ש

ועפ"ז נ"ל לומר הא דאיתא בברייתא בסוטה (דף כד ודף כז) אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ב"ד מקנין להן ורבינו לעיל בפ"א כתב אשת חרש ואשת שוטה שכתב בפרק י' שנתחרש בעלה או נשתטה ואשת שעמום שנזכר בברייתא ובגמ' לא הביא כלל וטעמא בעי וגם זה בכל מקום דקחשיב ליה הגמ' חרש שוטה לפטור ממצות ולבלי לסמוך עליהן בדבר הצריך כונה או לענין קנין לא הזכיר שעמום ורק הכא וכן במס' ב"מ (דף פ ע"א) שפחה זו נכפית היא משועממת היא וע"כ נ"ל לבאר כן. דהנה הכא בסוטה פירש רש"י ז"ל שיעמום מוכה ולקוי בתמהון לבב ובב"מ פירש רש"י דהיא משוגעת וכן רבינו בהל' מכירה בפט"ו הי"ג כתב גבי עבד שהוא נכפה או משועמם וע"כ נ"ל לומר דשעמום או משועמם לא הוי כמו שוטה שאינו בר דעת אלא כמו נכפה דהוא חולה ה"נ הוא חולי על מוחו כמו מ"ש ומ"ל דמעשיו אינו במתינות או מתוך כעס או מתוך שחוק והוא חולי ולהכי גבי דברים דבעי דעת צלולה לא קחשיב ליה הן לענין מצות והן לענין פסולי עדות וש"ד כמותם ורק הוא מום כמו נכפה לענין עבד או שפחה או קנה ונמצא בהם חסרון זה וכן הכא לענין קינוי דבעי שיקנא מתוך מתון כמו שמביא המגיה בכ"מ אבל אם קינא מתוך כעס או מתוך שחוק וקלות ראש לדברי הירושלמי אינו קינוי ולהכי אומר דאשת שעמום דהיינו חולי כזה שהוא מרה שחורה או מרה לבנה שמעשיו המה לא בנחת ובמתינות רק מתוך כעס או קלות ראש צריך ב"ד להקנות לה וזהו א"נ כדברי הירושלמי דאף בדיעבד אינו קינוי להכי צריכין ב"ד להקנות לאשת שעמום אבל רבינו דפוסק דבכל הדברים האלה הוא רק לכתחלה ולא בדיעבד להכי אינו מביא אשת שעמום דא"ל דהברייתא דקחשיב אשת שעמום ס"ל כהירושלמי דס"ל דאף בדיעבד אינו קינוי אבל רבינו דפוסק כסוגיא דגמ' דידן דמנחות (דף יט) דאינו מעכב כיון דלא כתיב חוקה להכי השמיט ולא כתב רק אשת חו"ש כמבואר ודוק: הלכות איסורי ביאה

פרק א הלכה ה ואלו עריות שמיתתן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו עכ"ל. וכתב הכ"מ והמ"ל דכונת רבינו הוא להוציא לאחר מיתת אשתו שאינה בשריפה כמו שכתב לקמן בפ"ב ה"ח ב"א לאחר מיתת אשתו ה"א בכרת ומ"ד א"ב כו' אותו ואתהן כו' ובזמן שאין שתיהן קיימות כו' והוא הפלוגתא ביבמות (דף צה) של אביי ורבא דאביי אמר מ"ד א"ב ורבא ס"ל חמותו לאחר מיתה א"ב דלרע"ק אינה בשריפה ור"י ס"ל דהיא בשריפה ופוסק רבינו כרבא אליבא דרע"ק וס"ל דממעטינן רק משריפה אבל לאו וכרת אית ביה אבל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דרק איסורא בעלמא אית בהו מקרא דארור כמו שהביא המהרש"ל במס' סנהדרין (דף עו) עיי"ש. והנה הרא"ש ז"ל הביא דעת הר"ח ז"ל שם במס' יבמות דפוסק דחמותו לאחר מיתה היא בשריפה כסברת אביי דמ"ד א"ב וכן פוסק הטור ביו"ד (סי' רסט) ועיי"ש בש"ך ס"ק י' והמפרשים הקשו ע"ז דמ"ט פסקו כאביי נגד רבא דלרבא לרע"ק היא אינה בשריפה והלכה כרע"ק מחבירו

ונ"ל ליישב ולומר דתליא בזה דהר"ת והטור ס"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א דהוא אינו בלאו וכרת ורק איסורא בעלמא יש לפסוק להכי דלא כרבא אבל רבינו דפוסק דהוא בלאו וכרת אין ראיה מזה. דהנה במס' קדושין (דף יג ע"ב) אמרינן אלמא לא אפקותא ממיתה ואוקמי אעשה מידי דהוי אפסוהמ"ק דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגו"ע אסירי וקשה א"נ דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה ולפ"ד הוא רק באיסור ארור בעלמא א"כ ל"ל להביא מפסוהמ"ק דבר רחוק ה"ל להביא מן זה דעריות גופיה