כתר המלך חלק א קנט

היא ובין שנתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא חליצתה פסולה ואז אמרינן דאפילו לא היה שום כוונה לאחד מהן נמי פוסלת על האחין אלא מדלא קאמר הברייתא האי בבא דלא נתכוונו שניהם כלל ש"מ דבזה אינה חליצה ולא מיפסלא על האחין נמי וס"ד של המקשה הא דקאמר אם חלצה חיישינן פירוש דחיישינן היינו שמא היא חליצה טובה אף דלא כוונה ואינו מפרש חיישינן שמא היה כוונה וא"כ מקשה שפיר מברייתא זו דמשמע דהיכא דשניהם אמרו בפירוש שלא כוונו אזי משמע דלא הוי חליצה כלל וקאמר ליה שפיר בל"ק לתרץ הכי קאמר אף ע"ג דחזינן א"ח שמא כוונו והיינו דלא כוונו שניהם ואם כן שפיר לא הוי חליצה כלל וברייתא דאמר פסולה הוא משום דאיכא כוונה בחד מנייהו ואח"כ משני ליה בל"ב וא"ד טעמא דל"ח הא חזינן חוששין ודקא תני בעי כוונה ה"מ לעלמא אבל לאחין מיפסלה ה"פ הא דקאמר א"ח חוששין הוא כפירוש הרי"ף ורבינו דחוששין שמא כוונה ולהכי היא פסולה ופוסלת על האחין ודקא תני בעי כוונה היינו הכוונה של תרווייהו הוא לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלה זהו דבר ודאי דאף בכוונה דחד ואינו מחדש זה עתה וכיון דהחששא הוא שמא כוונה שפיר נפסלת מן האחין אם חזינן אבל הברייתא לא קתני הבבא אם לא כוונו תרווייהו דבזה ודאי אינה נפסלת נמי ומחדש דכל עיקר החששא של רב אי חזינן היינו דחוששין שמא כוונה וא"כ דאיכא כוונה אפילו מחדא הוא חליצה ונפסלת כדעת רבינו והרי"ף ז"ל כמבואר. ומשה"כ ניחא הא דלא חוששין גבי אם רקחה ואפילו אם חזינן דרקחה א"ח כלום כמו שכתב הרא"ש והנמ"י שם דמפרשינן שמא חלצה היינו שמא כוונה בחליצת הסנדל וזהו שייך רק גבי חליצת מנעל או סנדל דהוא מעשה רבה ואין דרכה בכך איתא החששא שמא כוונה לשם חליצה אבל ברקיקה שדרכה בכך לרוק גם אם עומד שם החלוץ בפניו ואינו מעשה גדול הנזכרת דעושית לשום דבר ל"ח ברקיקה שמא כוונה לש"ח ולהכי אינה נפסלת אבל א"נ כדברי הכ"מ דלרוחא דמילתא נקיט ולא בעי כוונה כלל א"כ אף ברקיקה נמי ניחוש ותפסלא מן האחין אלא ודאי דהחששא הוא שמא כוונה כמבואר ודוק

פרק ו הלכה יא יבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה והואיל ולא קנה מה"ת ק"ג לא הותרה צרתה עד שתחלוץ כו' עכ"ל. והנה רבינו כתב דרק צרתה לא נפטרה בזה אבל היא עצמה נפטרה בזה וזהו כמו שכתב שם בגמ' (דף כ ע"ב) המהרש"א ז"ל דלא כרש"י ז"ל דס"ל דאף היא לא נפטרה ע"ש. ובס' ב"ש (בסי' קעד ס"ק ג) הקשה וז"ל עומד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאורייתא אינה פוטרת בביאה זו דהא הקשה שם מברייתא אם בא עליה הפצוע קנה ושם לא מיירי דיש לה צרה ולכאורה קשה למה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו אם בא על אלמנה לא נפטרה צרתה ת"ל דהיא עצמה ג"כ אינה פטורה עכ"ל ועיין שעה"מ מה שמתרץ באריכות. אבל אשתמיט להו התוספתא פי"א דיבמות דשם איתא בהדיא כן דכתב שם הפצוע דכא וכל שהובא בגמ' (דף כ) ומסיק שם ואם בעלו קנו ופוטרין את הצרות ואסורין לקיים אלמא דמהברייתא זו של פצוע דכא וסריס שהביא הגמ' להקשות מזה מסיק דפטרו הצרות וא"כ מקשה שפיר מכח הצרה אבל היא נפטרה אף באלמנה לכה"ג שאינה עולה ליבום כדברי רבינו ודוק: הלכות סוטה

פרק א הלכה ז אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר. והנה בגמ' דסוטה (דף כח ע"א) אמרינן מה ת"ל והיא לא נטמאה כו' מגיד לך הכתוב שהספק אסורה מכאן אתה דן לשרץ כו' והנה התוס' שם ד"ה מגיד הקשו וא"ת וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא וי"ל הכתוב אוסרה קודם שתשתה כאלו הוא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפילו היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עליה כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק שומן ספק חלב ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה מיהו לא חמיר כחייבי עשה עכ"ל. והנה פירוש התוס' מפרש לה שם המהרש"א וז"ל פירוש לדבריהם וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא דא"ל קרא נמי הוי מטמאין לה מספיקא לחומרא עכ"ל. וצריך לומר דמזה מוכרח לומר דשיטת התוס' הוא כמו שיטת הראשונים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא ולא כשיטת רבינו בכ"ד דהוא רק מדרבנן לחומרא ושפיר מקשים התוס' דמספק דאזלינן לחומרא מה"ת נאסר ומתרצים דאסור כודאי

ולענ"ד נ"ל לתרץ קושית התוס' כן דהנה זה דמקשים התוס' דנאסר מטעם ספק הוא ודאי לא קאי על הקראי דאסרינן לה לבועל ולתרומה דהא הבועל אומר שלא טימא אותה וברור ליה שהיא טהורה לו וכן לתרומה נמי היא אומרת דשריא לאכול תרומה דלא נטמאה אלא הקושיא על הנטמאה חד דאתי למוסרה לבעלה ע"ז מקשה הא בעלה לא יאמין לה ולדידיה הוה ספק דילמא נטמאה ונאסרה עליו אבל התרי קראי דנטמאה דאתיא לאוסרה לבועל ולתרומה שפיר איצטריך וגם ע"ז יש ליישב כן דהנה זה קיי"ל גבי סוטה ספק דאם מת חולצת ולא מתייבמת מדאורייתא כדמבואר בסוגיא ד' ו' מקרא דלאחר כו' והנה קיי"ל דמקנא אותה על כל העריות כמבואר בדברי רבינו הכא פ"א ה"א דמקנא לה אפילו ע"י אביו ואחיו וא"כ ה"נ אי מקנא לה על אחיו ונסתרה עמו ואח"כ מת בלא בנים אי אסרינן לה לבעל רק מטעם ספק וא"כ הכא דהיבם הוא הבועל ואומר שלא טימא אותה ה"א דהכא מתייבמת ולהכי אתי הקרא לומר בפירוש אצל בעל כי היכא דלאסור אף אצל יבם אף היכא דליכא ספק גבי' ואמרינן שוב דהקרא של ונטמאה לא אתי רק לבעל דהבועל אומר שלא נטמאה וא"כ להכי שפיר איצטריך תרי קראי ונטמאה לבעל ולבועל לאסור בפירוש לשניהם דאל"כ ה"א דקאי רק לבעל ולאסור בודאי כה"כ דלא תתייבם מאחיו שקינא מעמו איצטריך עוד ונטמאה השני נמי לאסור על בועל

ועפ"ז נ"ל לישב דברי רש"י ז"ל במס' חולין (דף ט ע"ב) דאמר שם הילכתא גמירי לה מסוטה ופירש רש"י מה סוטה שקינא ונסתרה כתיב ונטמאה ונטמאה ב' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל שנאסרו עליו בסתירה זו עד שיבדקו כו' ועמדו ע"ז המפרשים דאמר ב' פעמים ל"ל להביא זה דכתיב ב' פעמים ונטמאה הלא מחד קרא די דאסרינן על בעלה אך לפ"ז ניחא דהנה שם בסוטה (דף כח) הקשה המהרש"א וז"ל אבל קשה דהא א"ל קרא לא הוה מטמאינן לה משום דאוקמי אחזקתה דטהורה היא ומה"ט איצטריך לנו למילף מסוטה ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דטמא ברה"י משום דאלה"כ הוי טהור דאוקי לטהורות בחזקתן שהן טהורות כו' עכ"ל אך באמת אינה קושיא זה דהא התוס' מקשים במס' חולין (דף ט ע"ב) ד"ה התם וא"ת ומסוטה היכי מצי למילף והא סוטה אית לה חזקת טהרה וי"ל מכיון דקינא לה ונסתרה יש רגלים לדבר ואתרע לה חזקתה וא"ת כל ספק טומאה ברה"י מנ"ל דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא אתרע לה חזקה וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשה הכתוב ספק כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתה דאע"ג דאתרע לה חזקתה מ"מ אי מוקמינן אחזקתה לא היה להיות ודאי טמאה עכ"ל. נמצא דניחא קושית המהרש"א דהכא ליתא חזקת טהרה דאיכא רגלים לדבר ואתרע לה חזקה וזהו נמי כוונת רש"י ז"ל דתקשה ה"מ למילף מסוטה לטהר ברה"ר הא התם אית ליה חזקת טהרה להאשה והכא מטהרינן אף אי לית ליה חזקת טהרה וצריך לומר ע"כ התירוץ של רגלים לדבר ושוב תקשה ספק טומאה ברה"י מנ"ל לטמא היכא דאיכא חזקת טהרה כקושית התוס' וצ"ל דגבי סוטה עשאה הכתוב כודאי ומנ"ל זה דהכא אסור כודאי ע"כ מוכרח זה מקושית התוס' במס' סוטה דל"ל קרא לאסור דנאסרה מטעם ספק וצריך לתרץ דעשאה כודאי וכ"ז הקושיא הוא רק שם אי כתיב תרי קראי