כתר המלך חלק א קנח

דס"ל במס' סנהדרין (דף מו) דהזמנה לאו מילתא וכן פסקינן לדידן וא"כ הכא שמיירי שרק הוזמן לתכריכים ודאי שרי בהנאה דעד לא לבש המת ואפילו לפ"ד אביי שם דס"ל דהזמנה מילתא מ"מ הא כתב רש"י ז"ל האורג בגד למת לאחר שמת אבל האורג בחיים לאחר שימות לא נאסר אף לאביי וא"כ הכא מיירי זקן העשוי לכבודו דעשוי מחיים וא"כ בהנאה שרי לכ"ע ורק מטעם דהא לא עשוי להילוך פסול הוא לחליצה אבל איסור הנאה אין שייך כאן ודוק

שם בלח"מ גבי היא של עור כו' מה שמבאר. ועיין ב"ש (בסי' קכט ס"ק יד) שלא הביא דברי הלח"מ וצ"ע

הלכה כד יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בהן מדברים שמרבין את הרוק והיה הרוק זב מפיה אינו כלום עד שיהיה הרוק עצמה עכ"ל. והנה לפי גירסת הרא"ש ז"ל משמע דהרי"ף לא הביא זה וכתב הרא"ש דהרי"ף ז"ל ס"ל דלא גרע מרקקה דם ולא דמי לי' דהכא אפילו צחצוחי הרוק עצמה אין כאן אם לא נאמר אי אפשר בלא צ"ר ואותו מעט יצא עם רוק זה עכ"ל. ונ"ל דלפי מה שכתב הלח"מ לקמן בהל' כ"ג דהמ"ד דהשיבו ללוי מי כתיב וירקה רוק פליגי ע"ז דאמרו אם יש בו צחצוחית רוק כשר ודאי ניחא דא"ל דרבא ס"ל כמ"ד דס"ל דכשר אפילו בלא צ"ר אלא אפילו א"נ כמו שכתב הלח"מ בתירוץ השני דלא פליגי וכולהו ס"ל דבעי צ"ר ואז כשר לכ"ע מ"מ נ"ל לומר דגם רבא לא פליג על דין זה דרקקה דם דבזה כו"ע מודים ורק בזה ס"ל לרבא דלא עשה ולא כלום דהנה המרדכי הביא סוף מס' חולין להקשות מ"ט לא תיבטל ברוב הכא גבי צ"ר וכן גבי זיבה בנמצא צ"ז ליבטל ברוב ותירץ שני תירוצים חדא דמיירי דניכר עוד וכיון דניכר לא נתבטל ועוד כיון דנתערב מתחלה ולא הוכר מעולם לא נתבטל כו' וא"כ א"ל דרבא ס"ל כתירוץ ראשון של המרדכי דהוא משום דהכא דניכר עוד מיירי וכ"ז הוא רק גבי דם וצ"ר דניכר הרוק לגבי הדם אבל הכא דמיירי רוק ברוק שנתערב רוק היוצא מפיה עם הרוק שתצא ממה שאכלה וזה ודאי לא ניכר ובטל שפיר הכא אבל אנן ס"ל כדברי המרדכי בתירוץ השני דכל דבר שלא ניכר מעולם ולא נתערב לא מיבטל וכמו שנבאר לקמן בהל' מ"א וא"כ גם הכא אינו בטל הרוק שיצא מעצמה ולהכי כשר לדידן שפיר השמיט או א"ל כן דרבא ס"ל כדמתרץ המרדכי משום דניכר אבל הרי"ף ז"ל יסבור כמו שמבאר המשנה למלך לקמן בפ"א מהל' מטמא משכב ומושב הי"ד לתרץ קושית המרדכי בלא זה דלא שייך הכא ביטול לפי מה דתני ר"ח במס' בכורות (דף כג) גבי נבילה בשחיטה דמטמא במשא כו' וא"כ כל שהוא בב"א כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול ברוב ומבאר שם דיש סוגיות חלוקות בזה דהסוגיא סוף מס' תמורה חולק ע"ז ואינו מחלק בביטול דמקשה וליבטל שק ברובא כו' ולא ס"ל החילוק של ר"ח לענין טומאת משא ע"ש. וא"כ ניחא שפיר דרבא נמי ס"ל כהאי סוגיא דסוף תמורה ודלא כר"ת ולהכי הכא דלא ניכר ס"ל דבטל ולא עשה כלום אבל הרי"ף ס"ל כמו ר"ח וכמו דכתב שם המ"ל דגם רבינו ס"ל כן וחולק על הסוגיא דתמורה וא"כ גם הכא כיון דאיכא גם לחלוחית רוק שלה מעורב ברוק של המאכל כמו שכתב הרא"ש ז"ל אף דלא ניכר מ"מ לא מיבטל והחליצה כשר מטעמא דר"ת שמבאר המשל"מ שם דדוקא גבי אכילה שייך ביטול לדידיה כמבואר שם ולהכי השמיט הרי"ף ז"ל דינו של רבא ודוק

הלכה כג רקקה דם אם היה שותת מפיה אינו כלום ואם מצצה ורקקה כשר שא"א לדם שנמצץ בלא צ"ר עכ"ל. וע' בהרה"מ ז"ל והנה הלח"מ הביא הכא דעת הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל שחולק ע"ז וס"ל דרק אבוה דשמואל דמיירי לפסול על האחין אז בעי שיהיה רק טיפת רוק והוא במוצצת אבל לענין אם חלצה לכתחלה דע"ז השיבו בי מדרשא מי כתיב וירקה רוק אז אפילו אין בו צ"ר כשר. והנה רבינו לא ס"ל כן אלא ס"ל דאין לחלק בזה וא"ל א' משני פנים או דס"ל דפליגי הך דשלחו לאבוה דשמואל והך דלוי ופוסק כהאי לחומרא או אפשר דלא פליגי ומ"ש לעיל ומי כתיב וירקה רוק ה"ק כיון דבדם עכ"פ איכא רוק כו' עד דכתיב וירקה עכ"ל. ונ"ל לענ"ד להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל דגם לענין חליצה בעי דוקא שיהיה צ"ר ולא רק לפסול מן האחין מהא דאיתא בירושלמי הכא פ' מ"ח ה' ו' דהביא הך עובדא דאיתא בגמ' רקקה דם ר"י בשם אבא בר אבא והוא אבוה דשמואל כמו דאיתא במס' ברכות (דף יח) בשם שמואל אם יש בו צחצוחית רוק כשר ומייתי העובדא דשאלו ללוי והוא השיב להם אם יש בו צ"ר כשר אלמא דהירושלמי מסיק דבין דאבוה דשמואל ובין דלוי דהשיבו לו תרווייהו ס"ל דגם לענין חליצה לכתחלה בעינן שיהא צ"ר אז כשר ולא רק דבעי זה לענין אי רוצה לפסול מן האחין כדעת הראב"ד ז"ל וכיון דלא מצינו חולק בהדיא בגמ' דידן אמרינן דג"כ ס"ל כן וזה שהשיבו מי כתיב וירקה רוק כוונו דבעי צ"ר

והנה הקרבן נתנאל על הרא"ש (פ' מח ס"ק לו) הקשה לדברי הרי"ף ז"ל דהוא ס"ל נמי דאם רקקה דם בשותת לאו חליצה אמאי לא קבע הגמ' הך מיחיבי על הני דבי מדרשא ע"כ

והנה לפ"ד הלח"מ שביארנו לא קשה מידי הנה לפי התירוץ הראשון של הלח"מ דהני דבי מדרשא פליגי על אבוה דשמואל וצ"ל דס"ל דאפילו בלא צ"ר כשר כיון דכתיב רק וירקה א"כ ודאי ניחא דלדידהו כשר בכל גוונא כדעת הרא"ש ז"ל כיון דלא כתיב וירקה רוק כמו התם דכתיב זובו אלא אפילו לתירוץ השני של הלח"מ גם יש לישב כיון דהם לא אמרו בהדיא דלא אפשר בלא צ"ר רק מי כתיב וירקה רוק א"כ מתחלה י"ל דס"ל דכשר בכ"ג דלא דמי להתם דכתיב בהדיא זובו ורק אחרי דאמרו הכא מאבוה דשמואל דאי אפשר בלא צ"ר שפיר מקשה מהתם דגם התם אי אפשר בלא צ"ר ולבסוף דמסיק כאן במוצצת כאן בשותת גם הני דבי מדרשא הכי מתוקמי וכוונתם כמו שמבאר הלח"מ ודוק

הלכה כח יבמה שגדלה בין האחין ה"ז מותרת להתייבם וא"ח שמא חלצה לאחד מהן בינה לבינה ונפסלה עליהן אבל אם ראינו שחלצה נעל של אחד מהן נפסלה שמא נתכוונה לחליצה וצריכה חליצה כשירה להתירה לזר עכ"ל. וכתב הכ"מ בגמ' אמרינן בל"ב דאי חזינן דחלצה לאחד מהן חוששין ואע"ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה פסולה ה"מ למישתרי לעלמא אבל לאחין מיפסלא וא"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמ"א נתכוונה אפילו לא נתכונה נמי אפסלה ואפשר דלרוחא דמילתא נקיט הכי ועי"ל דכי אמרינן אבל לאחין מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא אע"פ שלא נתכוון הוא מהני הכונה דידה למיפסלה אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלה עכ"ל

והנה לפי מה דאיתא ברי"ף וברא"ש ז"ל הגירסא בהדיא חיישינן שמא כוונה משמע בהדיא כדעת רבינו דחיישינן שמא כוונה אבל אם ידעינן בהדיא דלא כוונה לא מיפסלא ולא כתירוץ הראשון של הכ"מ דלרוחא דמילתא נקיט ונ"ל לומר דמוכרח הוא לפרש כן מן הסוגיא שם דמקשה הגמ' מן הברייתא והא תניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ודחק תחלה לדחות ולומר דבאמת אף אם חזינן א"ח שמא כוונה וחליצתה אינה כשירה והא קשה טובא לפי מה דאיתא הגירסא לקמן (דף קה) אמר ר"י אמר רב זו דר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום וכן איתא הגי' ברי"ף וברא"ש ז"ל וא"כ רב ס"ל נמי כמו שאמר שמואל בגיטין (דף כו) כ"מ שנאמר חליצה פסולה פוסלתה מן האחין ורק היכא שאמר אינה חליצה זהו נמי לא מיפסלה וא"כ מאי קס"ד דמקשה להקשות מהברייתא זו הא לא די שקשה אלא קמסייע ליה דאמרה חליצתה פסולה וא"כ אף בלא כוונה מ"מ פוסלתה מן האחין ואיך קטעי בל"ק לומר דל"ח ואינה פוסלת נמי. וע"כ צ"ל כן דהמקשה ס"ד להקשות מדלא אמרה הברייתא כל התלתא בבא כן בין שלא נתכוון לא הוא ולא