כתר המלך חלק א קנז

הלכה יד רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה ה"ז כחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה כלום שנאמר ככה יעשה לאיש המעשה ההוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינה מועלת עכ"ל. והרה"מ תמה ע"ז וז"ל שנראה שהוא ס"ל שהרקיקה בלבד פוסלת לאחין מה"ת והביא מקרא לזה ככה יעשה לאיש המעשה שהוא החליצה והרקיקה מועיל ואע"פ שיש חילוק ס"ל ששניהם שוין לפסול מה"ת וקשה דהא מסקנת הגמ' משמע דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן והטעם אמרו שם משום דאין דרך כו' וע"ק דהא רע"ק לא דריש דבר שיש בו מעשה בלבד אלא דבר שיש בו מעשה באיש דהיינו חליצה בדוקא ור"א דדריש דבר שיש בו מעשה ס"ל דחליצה בלבד א"פ וכיון דקיי"ל כרע"ק היאך כתב דרשא דר"א וצ"ע

ונ"ל לענ"ד ליישב דעת רבינו כן דהתם בגמ' (דף קד ע"ב) אמרינן שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלא מאחין מני אילימא רע"ק השתא ומה במקום מצוה דא"ל מידי דהוי אאימורים דכי ליתנייהו לא מעכבי וכי איתנייהו מעכבי ארע"ק לא מעכבה מאחין איפסלא ואלא לר"א והא שני דברים המתירים נינהו כו' ואלא כרבי דתניא כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן קדוש ואינו קדוש דברי רבי כו' ומי אר"ע רקיקה לא פסלה כו' אלא לאו לרע"ק כו' אלא לאו לאחין כו' ש"מ כו'. והנה אם נפרש דלר"א מפסל מה"ת ברקיקה בלא חליצה ולרע"ק לא מפסל אלא מדרבנן ולרבי אליבא דר"א הוא דנפסל מה"ת ה"ל להגמ' לומר כן דמקשי ואלא לר"א והא שני דברים המתירין כו' כרבי דתניא דס"ל לרבי דחד מתיר נמי מועיל לפסול ומדאמר ואלא כרבי משמע מזה דמהדר לשנויי אליבא דתרווייהו בין לרע"ק ובין לר"א לתרווייהו אליבא דרבי מועיל רקיקה לפסול ומפרש רבינו כן דנהי דאמרינן דהמלת ככה דאתי לאשמועינן דמעכב אתי למימר רק על דבר שמעשה באיש מ"מ לענין שמועיל בה אזי נאמר את המקרא כפשוטו ופשט המקרא אמר ככה יעשה משמע דמצריך עשיה בזה להתיר היבמה לשוק ואמרינן דמפרש לנו הקרא דצריך עשיה להיות מועיל בה והעשיה הוא הרקיקה והחליצה אבל קריאה דלא הוי מעשה כלל אינו מועיל בה כלל ולא מיפסלא מזה. וזהו דברי רבינו דהוא פוסק בפי"ז מה' פסוהמ"ק הי"א כרבי דקדשי בחד מתיר נמי וס"ל לרבינו דלרבי אפילו לרע"ק בדבר המעשה תפסלה ולהכי אמר ואלא כרבי כו'. ומה דמקשי הגמ' ולרע"ק רקיקה לא פסלה והתניא כו' היינו משום דבמס' מנחות (דף מז ע"ב) מוקים לה ר"פ דרע"ק לא ס"ל כרבי אלא כראבר"ש שם לפי גירסת רש"י ותוס' בחד לשנא דגרסי שם ולאו איתותב ר"י א"ר עיי"ש ולהכי מקשי א"נ דרק אליבא דרבי פוסל רע"ק דמחד מתיר מהני לפסול אבל אליבא דר"א בר"ש לא וא"כ רע"ק דלא ס"ל בזה כרבי היאך אומר בברייתא דמיפסלא ברקיקה ומשני דמיפסלא מדרבנן משום דאתי לאחלופי אבל באמת לדידן דס"ל כרבי בחד מתיר דהיינו ברקיקה מפסל כמו התם בשחיטה גם מה"ת אבל בקריאה דלא מקרי מתיר כלל דלא הוי בכלל המעשה לא מיפסלא כמבואר

ומיושב בזה שפיר קושית המהרש"א שם (דף קה ע"ב) ד"ה ולרע"ק כו' ומ"ש השתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דרקיקה כו' הה"ד דה"מ למפרך פירכא דלעיל השתא במקום מצוה דא"ל מידי דהוי אאימורים כו' אלא משום דהשתא ברייתא דא"ל לרע"ק כו' ולפ"ד ניחא דהשתא דמסיק אלא כרבי אז אפילו לרע"ק היה ניחא דמפסל על האחין ורק מקשה כיון דרע"ק לא ס"ל כרבי מהא דמנחות ולהכי מקשי היאך ס"ל הכא בברייתא דמפסל ברקיקה ונחלק לדידיה מדרבנן דמיפסלא אבל לדידן הוא מה"ת דס"ל כרבי כמבואר

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו דקריאה לא דמי לרקיקה דזה מקרי מעשה טפי מהא דאיתא לעיל במס' יבמות (דף לט ע"ב) ואף ר"י סבר כו' ושרת סיניה מעל רגלוהי כו' וירקת באנפוהי כו' ורחב"א מסיים ביה משמיה דר"י ואקרינהו מה דכתיב בספר אורייתא דמשה כו'. וצריך להבין מ"ט דמ"ד הראשון משום ר"י לא אמר זה מה דאקרינהו באורייתא ואי משום דקריאה לא מעכבה הלא גם הרקיקה לא מעכבה ומ"מ הרקיקה כותב לדידיה אלא הוא ודאי כמו שבארנו דעיקר ההיתר הוא הרקיקה ולהכי כתב זה לכ"ע והקריאה אינו עיקר ההיתר ולכן רק רחב"א ס"ל דכותב גם זה כיון דצריך הקריאה ואי לא חזי לקריאה כמו אילם ואילמת מעכבא נמי כמבואר

והנה הריטב"א ז"ל כתב בחידושיו ביבמות וז"ל ואוקמינהו כרבי דאמר שני דברים דכבשי עצרת תנופה ושחיטה מתירין ותנופה לחודיה פוסלת הלחם ליפסל ביוצא דאלו לפסול מלפדות בשקידש הלחם בכלי שרת נפסל כו' עכ"ל. והנה אם נפרש דברי הריטב"א ז"ל דאף תנופה דלא מעכבא מ"מ מפסלא ביוצא ודאי ניחא הא דרקיקה דלא מעכבה מ"מ מיפסלא מאחין אלא אפילו אם נפרש דבשחיטה תפסל מ"מ זה ניחא דבחד מתיר תפסל וה"נ דהוא המתירה מיפסלא אפילו לרע"ק אליבא דרבי ולא קשה מאימורים דנהי דלא מעכבא מ"מ כיון דהוי בחד מתיר מיפסלא. אך זה תמוה דהא בכל הסוגיא במנחות (דף מז ע"א) משמע דרק בשחיטה איפסל ביוצא אבל בתנופה לא מפסל לכ"ע וכמו שפירש רש"י ז"ל הכא ועיין תוס' שם במנחות (דף מו ודף מ"ז) ד"ה ש"ק וצ"ע

הלכה יט חלצה בסנדל של עץ ומחופה עור כו'. וכתב הרה"מ הה"ד לשאר דברים כלומר של שיער ושל סיב או של שעם ומחופין עור וכן מתבאר שם באוקימתא דאביי דאע"ג דמדחי קושטא הוא לענין דינא ופשוט הוא ורבינו כתב של עץ והה"ד לשאר עכ"ל. והנה הב"ש באה"ע (סי' קמט ס"ק א) הקשה וז"ל ודין זה מחופה בעור נלמד מאוקימתא דאבוה דשמואל כמ"ש שם (דף קב ע"ב) ואיני יודע למה כתב הרה"מ דלמדו מאוקימתא דאביי עיי"ש

ולענ"ד נ"ל ליישב פשוט דכונת הרה"מ ז"ל לא על של עץ מחופה בעור דנלמוד מאוקימתא דאביי דזה ודאי ידעינן מאבוה דשמואל ג"כ ורק אחרי אשר כתב הרה"מ ז"ל הכא דהה"ד לשאר דברים של שיער ושל סיב או של שעם בזה לא ידעינן מאוקימתא דאבוה דשמואל דהוא לא מתרץ רק ע"ז במחופה עור על הציון דאיתא במשנה בסנדל של עץ וע"ז אמר במחופה עור וד"ה ולא ידעינן רק בשל עץ דזה כשר במחופה עור דזה ודאי עדיף של עץ מהני דהא במס' יומא (דף עח) אמרינן דבקב הקיטע מודים דביוה"כ אסור לצאת ובשל שעם ושל סיב שרי ביוה"כ וכמו שהביאו התוס' הכא ד"ה רבא (דף קג ע"א) אבל מזה דמתרץ אביי ידעינן שפיר אף בשל סיב ושל שעם דהתם בברייתא אמרינן ושל שעם ושל סיב בקב הקיטע כמו במוק וכו' של עור כשרה באנפיליא של בגד פסולה ומקשה רישא לסיפא דרישא קתני בקב הקיטע כשר מני ר' מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו ור' יוסי אוסר ומשני אביי הא והא רבנן הא במחופה עור והא דלא מחופה עור ופירש רש"י ז"ל רישא דבקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור כו' ואמרינן דזה הברייתא דתני בשל שעם ושל סיב נמי אתיא כרבנן ומיירי במחופה ולהכי כשר וע"כ זה דנפיק ביוה"כ הוא לא במחופה עור וא"כ חזינן דגם בהני כשר במחופה עור וזה ידע מדברי אביי דהוא מתרץ דברי הברייתא כן ודוק

הלכה כ סנדל כו' או שנעשה למת שנקבר בו ח"פ שהרי אינו עומד להלך בו עכ"ל. וכן כתב נמי הטור באה"ע (סי' קסט). והנה ראיתי בדברי הדו"פ שכתב על הטור והוצרך לטעם זה דלאו להילוכי עבידי ולא סגי בטעם שבמה שנקבר בו מת אסור בהנאה דהא כבר כתבתי דכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אין לפסול מה"ת עכ"ל. ולענ"ד לא קשה מידי דהא התם בגמ' (דף קד ע"א) אמרינן של זקן העשוי לכבודו ופירש"י ז"ל לתכריכי המת וא"כ לא מיבעיא לדעת רבא