כתר המלך חלק א קנג

מיתה ע"כ. והקשה בס' קרבן נתנאל על הרא"ש בפ' האשה בתרא (ס"ק ט) ותימא דהא להדיא גרסינן בב"מ (דף כז) ואב"א דכ"ע שומא אינו עשוי להשתנות לאחר מיתה והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי וצ"ע עכ"ל. ונ"ל לומר דדעת הטור יהיה מבואר כן דהנה הב"ש (בס"ק עא) הביא דעת הרד"ך ז"ל דהיכא שאומרת שהשומא מכוון באבר פלוני ובמקום פלוני דדמי לנקב בצד אות פלוני דכ"ע ס"ל דהוי סימן מובהק וא"כ בהאי גוונא ה"א דמעידין כתב הטור דנהי דזה דמי לנקב בצד אות פלוני והוי סימן מובהק כ"ז הוא רק אי אינו עשוי להשתנות לאחר מיתה אבל אי עשוי להשתנות לאחר מיתה גם זה לא מהני דחיישינן דילמא נשתנה והיא אומרת שהיתה אדומה ונעשה אח"כ שחורה כמו שפירש רש"י ז"ל שם בב"מ וא"כ כיון דאיכא חד אב"א בגמ' דשומא עשוי להשתנות לאחר מיתה נקטינן לחומרא ולא הוי סימן מובהק בכ"ג אף אם מיחדת לו מקום וזהו דברי הטור דשומא לאו סימן מובהק הוא בכל אופן אף אם מיחדת לו מקום ול"ד לנקב בצד אות פלוני דמטעם זה דעשוי להשתנות לאחר מיתה והנה א"כ אם ראו העדים מחיים עוד השומא כמו שהאשה אומרת ומת בפניהם או באתה אח"כ ואומרת שהיה לו שומא מכוון באותו מקום ובאותו אבר שהעדים ראו מחיים במראה זו שפיר מעידין לכ"ע אף לדברי הטור כמבואר ודוק

הלכה כג ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני ב"פ או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו עכ"ל. ועיין הרב המגיד וכסף משנה ולחם משנה הכא. והנה הב"ש (סי' כג ס"ק סו) תמה על דברי המחבר וז"ל ומיהו קשה על המחבר לקמן (בסי' קמא) הביא (בסי' יא) דבעינן צל צלו במושלך לבור וכאן לא הביא י"א עכ"ל. ונ"ל לישב פשוט לפי מה שהביא הגר"א ז"ל בביאוריו הכא דהכא לא כתב המחבר דבעי תרווייהו פב"פ ממקום פלוני דהכא מיירי בעירו מרחוק כמו דאיתא שם במשנה מעשה באחד בצלמון דהוה בעירו אבל בסיפא דעומד בראש ההר להכי בעי דצ"ל ממקום וכמו כן נמי רבינו הכא כתב נמי או פלוני ממקום פלוני ועיין גירסת הרי"ף והרא"ש ובתוי"ט שם וא"כ ניחא נמי זה דהתם מיירי (בסי' קמא) במושלך בבור דאמרינן בירושלמי שם הביאו התוס' ביבמות (דף קכא) דהשדים מצויין בבורות כמו בשדות להכי צריך שיראה צל צלו אבל הכא מיירי בעומד בעיר כמו דאיתא התם במשנה שעמד בצלמון ובעיר ל"ח שמא שד הוא רק בשדה או בבור ולהכי הכא דמיירי בעיר לא כתב דבעי צל צלו ואם בשדה דבעי צל צלו סמיך על מה שכתב דבעי בבור וכן הה"ד בשדה ודוק: הלכות יבום וחליצה

פרק א הלכה כב הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כו' ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד ה"ז מוציאה בגט וחולץ לה ואח"כ תהיה מותרת לאחרים עכ"ל. וכתב הלח"מ כתב הרה"מ וסובר כו' ורש"י ז"ל על ההיא דיוציא בגט פירש בלא חליצה סגי נראה שפירש כן אליבא דר"י אבל אליבא דר"ל ודאי דתרתי בעינן דלפוטרה בגט צריך שיבעול פ"א וק"ק למה הניח ר"ל שהוא הלכה ופירש דלא כהלכתא ונראה דפירש הנראה יותר מפשט הלשון שהוא יוציא בגט דמשמע לחודיה ואע"ג דר"ל מתרץ דבעי נמי חליצה לר"א סגי בחדא עכ"ל. והנה קשיתו זאת כבר הקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל ומה שכתב הלח"מ לתרץ דרש"י ס"ל דמפשט הלשון דר"מ דאומר יוציא הוא בגט לחודיה כמו ר' יוחנן דחה זה הרשב"א ז"ל דא"כ לעיל לימא תנאי היא ור"י יתרץ כר"א וכן עמד הריטב"א ז"ל דלעיל דאומר יחזור ויקיים ה"ל דתנאי הוא ע"כ אמנם המהרש"א הכא ביבמות כתב נמי להקשות ע"ד רש"י ז"ל אלו וז"ל לר' יוחנן פירש כן אבל לר"ל דאנן קיי"ל כותיה דביאת מעוברת אינה ביאה לא סגי לה בגט וצריכה נמי חליצה אבל אין סברא דקאמר דיוציא בגט אחר שיחזור ויבעול כיון דקנסינן ליה להוציאה היאך יחזור ויבעל אותה קודם שיוציא אותה עכ"ל. והנה זה שהמהרש"א ז"ל כתב דלא נוכל לומר כן הריטב"א ז"ל מתרץ כן וז"ל והנכון דהא ר"א אפילו לר"ל מודה וה"ק כו' אחר שיחזור ויקיים יוציא בגט כדי לקנסו ולאפוקי דלא כייפינן ליה להוציא בחליצה קודם שיחזור ויקיים שלא ליתן לעז על ביאתו הראשונה וכדפרש לעיל עכ"ל נמצא דהריטב"א ז"ל מפרש בהדיא דרש"י ז"ל ס"ל לר"א אליבא דר"ל הוא התירוץ שיחזור ויקיים ואח"כ יתן גט ודלא כהמהרש"א כמבואר ודוק

פרק ב הלכה א מד"ס כו' בפרוטה או בש"פ וזהו הנקרא מאמר עכ"ל. והנה בגמ' ביבמות (דף נב ע"א) איתא הגירסא בכסף ובשוה כסף ורבינו שינה לשון הגמ' וכתב בפרוטה ובשוה פרוטה, ונ"ל דרבינו מדייק בלשונו דהולך בשיטת רבו הרי"ף ז"ל דז"ל הרי"ף שם ביבמות (דף נא) והאי אליבא דב"ש אזיל אבל לב"ה נותן לה פרוטה ושוה פרוטה וכן כתב הרא"ש ז"ל שם דברי הרי"ף והנה דברי הרי"ף ז"ל קשה טובא דהאיך נימא דזה דאומר כסף הוא רק לבית שמאי הא המשנה הראשונה אמרה בכסף ומפרש לה אליבא דב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה וכן המשנה השניה אמרה עבד עברי נקנה בכסף והוא נמי בפרוטה וכן הברייתא שם אמרה (דף ה ע"ב) בקידושין ת"ר כיצד בכסף ובשוה כסף והאיך מצינו לומר דזהו הכל כב"ש וכן אמר שמואל שם בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף וכי נימא דכל הני ס"ל כב"ש והרי"ף ז"ל גופיה כתב שם במס' קידושין דאומר בברייתא כיצד בכסף נתן לה כסף שהוא אחד משמונה באיסר האיטלקי או שוה כו' אלמא דבכסף ודאי משמע שוה פרוטה וקרי ליה כסף משום דעיקר הקנייה שנקנית הוא נלמד ממלת כסף דכתיב גבי שדה עפרון נתתי כסף השדה קח כו' אבל ודאי גם לב"ה פרוטה וש"פ מקרי כסף ושוה כסף ומ"ט זו הברייתא מפרש לה כב"ש כו'

ונ"ל לומר דדבר גדול מבאר לנו הרי"ף בזה ויבואר כן דזה הברייתא דתני בכסף ובשוה כסף מגלי לנו דאף לב"ש דאמר מאמר ביבמה קונה קנין גמור מה"ת ומ"מ ס"ל דגבי היבמה נמי בעי לב"ש דינר או ש"ד כמו באשה וזהו שאומר דהברייתא דתני בכסף ובשוה כסף הוא לגלות דאף לב"ש קני בזה דוקא בדינר ובש"ד ולא בפרוטה והוי כמו שכתב רש"י ז"ל לעיל במס' יבמות (דף יד ע"ב) דאמר בכסף ובש"כ בפרוטה ובש"פ ופירש רש"י דלב"ש הוי קדושי אשה בכסף היינו בדינר וש"ד ולב"ה בפרוטה או בש"פ וה"נ ברייתא זו מגלי לנו דזה דאומר בכסף ובשוה כסף הוא אף לב"ש קני בזה ולא בפרוטה וחידש כן דא"נ דזה דבעי לב"ש דינר הוא מדאורייתא כמו שיטת רב יוסף דכל כסף האמור בתורה הוא כן או כחזקיה דיליף מהיקשא דאחרת ואפילו לרבא דאמר שם שלא יהיו בנות ישראל כהפקר (בדף יב) שם ולפי מה שמפרש לה הריטב"א ז"ל בחד לישנא דהוה מדאורייתא דאוקמי רחמנא אדינר עיי"ש א"כ גם ביבמה המאמר שלה הוא בדינר דבפחות מזה ליתא קדושין כלל אבל א"נ דלב"ש הא דבעי דינר הוא רק מדרבנן לפ"ד רבא לפי פירוש רש"י ז"ל ולפי פירוש השני של הריטב"א ז"ל דאמרינן אפקוהו רבנן לקדושין מניה וכן לפ"ד הגמ' לעיל שכן אשה מקפדת על עצמה והוא תיקון רבנן א"כ ודאי ליתא ביבמה תקנה זו דהא כל הפלוגתא דאיתא במס' יבמות (דף יט) וכן במס' קדושין (דף מד ע"א) לרבי וחכמים אי יבמה מתקדשת בע"כ הוא רק א"נ דמאמר ביבמה מדרבנן ופליגי בזה אי ילפינן מיבמה או מקדושין אבל א"נ כב"ש דמאמר ביבמה קונה מה"ת ודאי הוא הקנין ביבמה של כסף הוא כמו ביאה דקונה בע"כ הה"ד כסף לב"ש קונה בע"כ וא"כ לא מצי למימר גבי היבמה הסברא שכן אשה מקפדת על עצמה דהא אפילו בע"כ קונה אותה וכן הטעם שאמרו שם שלא יהו בנות ישראל כהפקר ליתא תקנתא זו ביבמה דיש לו עליה זיקה ועומדת להתקדש להיבם ומה שממהר למצוה לקדשה